יום ו', 5/10/1956  -  יפן - טוקיו

שכבתי באחת ולא יכולתי להירדם. התחבטתי על המיטה כשעה. הרגשה מחרידה היא כשאתה יחידי בחשכת הלילה ולאט לאט מתברר לך כי זהו אחד מאותם הלילות שנגזר עליך לבלותם ער - כי השינה ברחה ואין להחזירה ועליך לקבל את הדין. ממש פחד תקפני - הן עדיין מאחורַי גירעון כזה ובמקום למלאו לפחות חלקית הריני בא להקפיצו בבת אחת על-ידי תוספת לילה שלם. אך לא הייתה כל ברירה ולא היה שום טעם להמשיך את העינוי לשווא. ב-2 קמתי ויצאתי לחדר המגורים, הדלקתי אור וישבתי על היומן. הכלבה הסגורה אי שם החלה נובחת. הציפורים בכלובים הקיצו ופתחו בציוץ ובניתורים. כיביתי את האור בחדר האוכל, נתכנסתי לחדר העבודה הקטן וסגרתי על עצמי. בעולם בעלי החיים נשתררה דממה עם היעלם האור ויכולתי לכתוב בשקט. כתבתי שעתיים. ב-4 שכבתי ועשיתי מאמץ נמרץ להירדם - אך ללא הועיל. הלילה נחרב. קרוב ל-5 קמתי ושוב כתבתי שעתיים. הפיגור ביומן עצום ועודני במנילה. ב-6.45 שכבתי שוב ורק אז נמנמתי, תוך כמה יקיצות, עד 7.45. החלטתי כי בזה נסתיים הלילה - ויהי ערב ויהי בוקר יום שלישי ביפן!

בעיתונות האנגלית והיפנית ידיעות יום יום על פגישותי, במידה מסוימת של הבלטה.

ב-9 בא היהודי הטוב מאוסטרליה, טראברס, בן עיירה טיפוסי ממזרח אירופה, אנגליתו על טהרת המבטא הליטאי ודיבורו מתובל במילות עבריות במבטא האשכנזי. ניסה תחילה כוחו בשכנוע כי עלי להתאמץ ולאחוז דרכי הלאה בואכה סידני ומלבורן ופֶּרְת וכמובן קנברה ואחר-כך [בניו-זילנד] ולינגטון ואוקלנד. משקיבל תשובה שלילית מנומקת ונחרצת מייד קיבל הדין אך הוציא מכיסו הצעה אחרת שהייתה מוכנה ומקופלת בידם מראש, והיא רשמית בשם ההסתדרות הציונית: הם מזמינים אותי ואת רעייתי לבוא לאוסטרליה ליום העצמאות, החָל השנה, עקב העיבור, בסוף אפריל או בתחילת מאי. הם מניחים כי אעשה כשבועיים בפתיחת "המגבית" ובביקורים אגב נאומים באסיפות, שיחות עם אישים, מסיבות עיתונאים וכו' ואז הם מזמינים אותנו לבילוי חופשה של שבוע או עשור אי שם באוסטרליה. הצעה זו נראתה לי. אם אשהה בארץ בדצמבר וינואר, אבלה את פברואר בארה"ב ובאנגליה, שוב אשב בירושלים במרס ובאפריל, אזי יתקבל על הדעת כי אטוס בסופו של אפריל לאוסטרליה על מנת לחזור בתחילת יוני. אם כבר התחלתי בהשלמת השכלתי הגיאוגרפית והפוליטית על ידי מילוי החללים הריקים ברשת מסעותי על פני תבל רבה מדוע ייגרע חלקן של אוסטרליה וניו-זילנד? לינטון אינו חדל לשבח את היהדות האוסטרלית ולהוכיח עד כמה היא ראויה לביקורי. טראברס טוען כי עד עתה לא זכתה אוסטרליה לשום ביקור של איש-שם מישראל. אומנם בא [ברל] לוקר ל"מגבית" ועכשיו עושה שם יוסף ספיר, אבל על-ידי אלה לא באה היהדות האוסטרלית על סיפוקה. דרושה לה הופעה שתרים את רוחה על-ידי הסברת המצב וחידוש האמונה וכן תרים את קרנה על-ידי פגישות עם שלטונות בדרג הרם ביותר. כל הנימוקים האלה נראו לי כסבירים. נוסף על הכל ראיתי לפנַי הזדמנות של הרפתקה נפלאה - לקבל את הזמנת האוסטרלים בדבר חופשה על חשבונם, אבל לבלות חופשה זו לא באוסטרליה אלא בבאגיו אשר בפיליפינים ועל-ידי-כך להראות לצפורה את מנילה ואת הפינה הקסומה ההיא ולשתף אותה, ולו במקצת, בחוויותי ממסע הפלאות הזה [ר' "משוט באסיה", ע' 52-6]. עם טראברס גמרתי כי עקרונית אני מחייב קבלת הזמנתם אך אין זו בשום פנים התחייבות ואת התשובה הסופית אתן בשובי לארץ בתחילת דצמבר. הלך מפויס ומרוצה, ואף הודיע, כי אומנם היה מנוי וגמור עמו להסתלק מנשיאות "המגבית" השנה ולהיפנות לעסקיו, הרי אם אבוא לא ייטוש את המערכה אלא יישאר לכבודי על משמרתו עוד שנה אחת. לאחר לכתו גיליתי ללינטון צפונות מזימתי בדבר באגיו. מייד התריס כנעלב: "מדוע לא ביפן! תבואו שניכם הנה ואראה לכם נצורות ונפלאות - מראות יופי שאין מוֹשלם בעולם כולו". לא התווכחתי והשארתי את השאלה "פתוחה". עוד נראה בכלל איך ייפול דבר.

יצאתי לסיבלותי. היו לי שלושה שלושה מיבצעים.

הראשון – ביקור אצל ראש הממשלה הִטוֹיאמה. שוב נכה – חולה לב אנוש ומחצית גופו משותקת משבץ. קיבלני בעמידה, נשען על זרוע מזכירו. אף התיישבותו כרוכה במאמץ רב ועוררה רחמים. אך פניו הפיקו לא רק תבונה אלא גם כוח. דיבר באמצעות תורגמן, אם הבטיחני כי הוא שומע אנגלית ומבין את דברי ואין תרגומם בא אלא להבטיח הבטחה גמורה כי לא טעה. הוא קבע לי את הראיון יום אחד לפני צאתו לרוסיה, כשהמערבולת הציבורית סביב שליחותו גועשת בעיתונות במלוא תוקפה, והיה ברור כי לא אוכל להעסיקו זמן רב. מסיבה זו וגם מכיוון שהוא בקי הרבה פחות בעניינים משר החוץ ערכתי לו תקציר מפרשתנו, מעין מהדורה לעם ולנוער, תוך הדגשה יותר פשטנית ואולי על ידי כך יותר נוקבת של עיקרי הדברים: השלום, הפיתוח, הבזבוז שבזיון, עניין יפן במזרח התיכון, אפשרות ההשפעה. שיסע הרצאתי פעמים אחדות בהבעת הסכמה – שוב, מי יודע אם ועד כמה מחייבת. אמר כי כשנכנס לשלטון מצא בקשות ממדינות ערב למכירת נשק והורה לענות שלילית שלא לסייע למירוץ זיון. הצהיר כי מדיניות יפן לסייע לשלום ותעשה כל מה שתוכל, ועוד כהנה. על כל פנים דומני הבין מה שניסיתי להכניס לראשו תוך רבע שעה.

המיבצע השני בבית העליון. נתקבלתי על-ידי סגן הנשיא וראשי הסיעות ואחרי כן הוכנסתי לחדר ועדת החוץ – שוב פאר והדר ורווחה ממלכתית חגיגית – בו ביליתי כשעתיים במאמץ דיבור בלתי פוסק. הייתה זו אולי השיחה המקפת ביותר ומאמץ ההסברה היעיל ביותר - ממש full dress show. אומנם הייתה חזרהבשלישית וברביעית על מה שכבר הוגד, אך הדברים יצאו יותר מרוכזים ומלוטשים. אפשר עקב הניסיון שנרכש. ליד השולחן הענקי ישבו כתריסר סנטורים מכל הסיעות, בכללם סוציאליסטים שכבר שמעו תורה מפי ואף על פי כן הקשיבו רב קשב. יושב ראש הוועדה קידם פני בנאום, יפנית כמובן, בו בירכני נמלצות, הרים על נס חשיבותה של ישראל ואמר כי ביקורי הוא מאורע היסטורי, הם מייחסים ערך רב להבנה הדדית בין יפן וישראל ובשבילם זוהי ההזדמנות נדירה ויקרה לשמוע הסבר מפי הגבורה. עניתי בדברי תודה ועד כמה אני מאשר שזכיתי לבוא הנה וכמה כבר התרשמתי מתרבות הארץ והרי יפן וישראל הן שני קטבים של ציר יבשת אסיה, אומנם אחד חזק מאוד ואחד חלש במקצת, אבל יש בהם צדדים שווים וחשוב מאוד ההידוק וקירוב הלבבות. אני שלוח מאת ממשלתי לממשלת יפן, כשבפי בשורת ידידות ורצון טוב, אבל גם איש ברכה אני מפרלמנט לפרלמנט, ומניה וביה הודעתי כי מוסמך אני להזמין את הפרלמנט היפני על שני בתיו לשגר משלחת לישראל, שתהא אורחת הכנסת והרי כבר החלפנו ביקורים עם הפרלמנטים הבריטי, השבדי, הנורבגי, ההולנדי, הבלגי, היוגוסלבי ועוד ידנו נטויה ואדרבה יתחילו היפנים במצווה ואנו נחזיר ביקור ברצון.

אחרי פתיחה זו אמרתי כי אני בעל ניסיון רב בהופעה לפני ועדת חוץ פרלמנטרית והנוהג שלי היה תמיד למסור את עצמי בידי היושב ראש - אם יחליט כי עלי לפתוח בסקירה או אם יעדיף כי החברים יציגו מלכתחילה שאלות, כאשר יפסוק כן יקום. עם תרגום הדברים היה צחוק מסביב לשולחן אך היושב ראש ענה כי הוא מנוסה פחות ממני ולכן הוא מניח את ההכרעה לגבי הנוהל בידי. מצד הנוכחים נשמעו דעות שונות עד שידידי הסוציאליסט מרנגון יעץ לי לפתוח בסקירה - הייתה בהצעה זו מחמאה של מי שכבר שמע והריהו יודע - וקיבלתי דעתו.

אמרתי כי היו לתנועתנו הלאומית שלוש מטרות: עצמאות מדינית, פיתוח הארץ, שלום עם השכנים. את המטרה הראשונה השגנו במלואה. מהשנייה השגנו הרבה אך עוד מלאכה רבה לפנינו ועודנו באמצע הדרך. את השלישית טרם השגנו. מדוע? מפני שעבודת הבניין תלויה בעיקר בנו, גם אם היא מחייבת עזרה מצד אחרים, ואילו השלום - כנישואים - תלוי בשני הצדדים כאחד, ואם צד אחד מסרב הרי אין שלום וזוהי הרעה החולה. הסברתי אחריות הערבים למצב הקיים ותוצאותיו הממאירות: החשדנות והפחד ההדדיים, ההתנקשויות הבלתי פוסקות מצדם המחייבות תגובות מצדנו, סכנת התלקחות גדולה עקב ההתנגשויות בגבולות, מזימת הסיבוב השני הגדול מהצד שכנגד התולה מעל לאופק המזרח התיכון ענן כבד של סכנת מלחמה כללית חדשה, החטא והפשע שבהטיית אמצעים יקרים ומוגבלים ממטרות בניין לבזבוז גמור ולמטרות של הרס, היעדר שיתוף הפעולה לפיתוח האזור כולו והפסד ההזדמנות ליהנות מפרי ניסיונותיה של ישראל. סיפרתי על שיתוף הפעולה בינינו לבין בורמה ושאלתי אם אין זה פרדוכס כי ארץ כבורמה, הרחוקה מאיתנו אלפי מילין, מקבלת מאיתנו הדרכה ועצה מומחית, ואילו ארצות הסמוכות לנו סוגרות את עצמן כלפינו.

מכאן עברתי לניתוח טובת ההנאה הנשקפת ליפן מהשלום במזרח התיכון, לפי הקווים שכבר ציינתי לעיל. ומכאן - לסיכויי ההשפעה על המדיניות הערבית מצד ארצות אסיה אשר הערבים מאוד מתחשבים בעמדתן ועושים הכל לגייסן לצדם.

אחד החברים, שנזדמן לו לבקר בארץ והוא רוחש לנו ידידות רבה, הציג לי שאלה מסייעת: "מה בדבר הפחד שאוחזים בו הערבים, לדבריהם, מסכנת התפשטותה של ישראל?" שאלה זו נתנה לי פיתחון פה להסביר במפורט את הפרימיטיביות של המחשבה הערבית הגורסת כל גידול והתחזקות כהתפשטות בשטח ואינה משיגה את אפשרויות הגידול המאונך על-ידי המרצת החקלאות, פיתוח ההשקיה עם הקטנת יחידת השטח למשפחה, והרחבת התעשייה שאינה דורשת מרחב כלל. יתר על כן, אין הערבים - אם כנים הם - תופסים כלל את רגישות מעמדה הבינלאומי של ישראל, הן כמדינה אשר בני תערובות לה בעולם כולו והן כמדינה שכל עתידה בפיתוח ולכן היא זקוקה לעזרה בינלאומית ואין לה תקומה בלי אהדה בינלאומית. האומה כזאת תזלזל כדעת-הקהל העולמית ותיהפך לתוקפן אך ורק לשם התפשטות? ואם באמת ובתמים הם חוששים להתפשטותנו - שלמה אינם כורתים איתנו ברית שלום כדי להציב תריס נוסף בפני יצר התוקפנות הפועם לדעתם בלבנו? מישהו שאל: "ומה אם יהודי כל העולם יקומו יום אחד ויחפצו לעלות לישראל?" עניתי כי זה ממין השאלה מה יהא על כדור הארץ אם יום אחד ייפול עליו הירח? בתשובה על שאלה זו אין לטרוח בחישובים לגבי היעל הפיסי של פורענות קוסמית כזו, אלא יש לענות כי הדבר הזה לא ייתכן למעשה וחסל. למעשה אנו קרובים לשלב בו בעייתנו תהיה להשיג כוח אדם כדי לנצל אפשרויות הפיתוח ולא למצוא אפשרויות מחיה בשביל המוני אדם הנוהרים אלינו.

פרק מיוחד ומפורט הוקדש להסברת עניין המשבר של תעלת סואץ ועמדת ישראל בו. הסברתי גם כאן כי ישראל לא הביעה שום מחאה או תרעומת על הלאמת החברה וכי עיקר דאגתה של ישראל איננו איזה משטר יונהג בתעלה, שהינה כמובן למעשה נכס בינלאומי מובהק, אלא אם יהיה זה משטר הראוי לשמו, זאת אומרת מבטיח ביעילות שימוש חופשי בתעלה לכל, זאת אומרת אינו מפלה את ישראל לרעה. כשנאצר מכריז כי הוא מתחייב לשמור את התעלה פתוחה לספנות כל האומות בלי הבדל ובו בזמן הוא גוזר על השיט הישראלי, הריהו מסתבך בסתירה וחותר במו ידיו תחת עמדתו. הוא מרוויח מערכה ומפסיד את המלחמה. מה מאוד היה מחזק את עמדתו וטענתו אילו יכול להצביע על אי-אפלייתו אפילו נגד ישראל, למרות היותה לדידו מדינה אויבת. ושוב ניתכנו כאן ליפן אפשרויות השפעה.

הארכתי בהרצאת שיטת הסברה במסיבה זו כדוגמה לשיטה שנקטתי בכל השיחות האחרות. הייתה לי בהחלט הרגשה כי עשיתי מלאכה כהלכה וכשקמתי וקמו כל המסובים והייתה על פניהם הבעה בלתי-מפוקפקת של סיפוק רב, הערכה ושכנוע, הרגשתי עייפות מתוקה בכל יצורי גווי.

בבואי הביתה הכתבתי לאלישיב את שיחתי עם ראש הממשלה [הַטוֹיאמה]. היה לי דין ודברים עם לינטון על שום מה לא סידר כי יוכל אלישיב להשתתף בשיחות עם ראש הממשלה ושר החוץ ואפילו עם הקיסר. לינטון חזר וטען כי דיני הטקס ביפן חמורים והופעת שלושתנו בהזדמנויות אלו הייתה פוגעת ובראיון עם הקיסר גם לא הייתה אפשרית. לא נשתכנעתי ועל כל פנים התוצאה הייתה כי שיחות אלו לא נרשמו.

אכלתי עם לינטון ביחידות. שכבתי כחצי שעה ללא שינה.

אחר הצהריים המבצע השלישי: שיחה עם אֵילי הכספים והחרושת. פגישה זו נערכה במועדון אנשי הכלכלה היפנית –מעין המועדון המסחרי-תעשייתי של תל אביב, להבדיל כל הבדלות. בהיכנסנו לבניין שוב הייתה לפנינו הפגנה אילמת ומגובשת של תצבורת העושר בארץ זו, שהיא כשלעצמה צירוף של אירופה ואמריקה יחד – גם אבר מגופה של אסיה וגם ניגוד גמור לה ועל כל פנים שלב עליון לאין שיעור על פני כל שלבי ההתפתחות שהגיעה אליהן איזו ארץ אסיינית כלשהי. נתאספו כאן כחמישה-עשר אנשי שם בעולם התעשייה והבנקאות והמסחר הגדול – בעיקר מנהלים ראשיים ולאו דווקא בעלי הון, אנשים שעשו יותר רושם בעיניהם הפיקחות מבפניהם המגושמים והשבעים של בעלי הון טיפוסיים. גם כאן הייתה הזדמנות רחבה להסברה מלאה שנקלטה בעניין רב ותוך עֵרות בלתי פוסקת שהתבטאה בהערות ובשאלות. הפגישה נפתחה בנאום חגיגי שקרא היושב ראש יפנית מעל הכתב. נאמתי אני נאום מאולתר בו הבעתי בין השאר קורת רוחי מהכבוד שזכיתי לו לשאת דברי באוזני נציגיו של דור שהעלה את יפן לרמת הייצור והטכנולוגיה והארגון המשקי שאין גבוהה ממנה בעולם ואשר נתן באחרונה עדות מפתיעה לכושר יצירתו על-ידי הקמת הריסות המשק היפני עקב המלחמה במהירות מפתיעה ובתנופה שקשה לתאר כבירת כוח ונועזת ממנה. גם כאן הייתה לי הרגשה של חריש עמוק ושל זריעה נכונה שיש לה סיכויים לשאת יבול ברבות הימים. וגם כאן לא חסכתי הזמנות לבקר בארץ.

בצאתנו ממעמד זה הודיעני אלישיב כי שוב קרה אסון בארץ: חמישה נהרגו מן המארב בדרך לסדום. זהו ניסיון מחוצף לשתק את מפעל ים המלח על ידי הטלת אימים על עובדיו. זוהי גם הפגנה של אי-יעילות מעשה התגמול בחוסאן [בלילה אור ל-26.9, על תקיפת כנס רמת-רחל]. אפשר לא הייתה כל כוונה להתנקם על חוסאן, אלא היה זה מיבצע לגמרי "עצמאי", אך מכל מקום הוכח שוב כי אין התגמול מרתיע. לא היה לי ספק כי בעקבותיה של התקפה רצחנית זו יבוא שוב תגמול, שכן הפך הדבר לחוק בל יעבור, ושאלתי עצמי מה יהא בסופו של דבר.

חזרנו הביתה וכתבתי יומן. עודני עמוק במנילה ובינתיים מצטברים רשמים דשנים ורוטטים מהשהייה ביפן, אשר עד שאגיע לרשום אותם יפוג טעמם ויֵמַר ריחם. קיבלתי מברק מצפורה: "שבת שלום" הפעם הקדימתני, אך לא נשארתי חייב. מייד עניתי: "ומבורך". שלחתי מברק "שבת שלום" לקובי ולרנה בלונדון.

היה לי ויכוח רב עם לינטון בדבר ליל שבת זה. דרשתי כי נלך לבית הכנסת. לעומת זה הוא קבע להערב ביקור בתיאטרון היפני המסורתי המציג חזיונות עתיקים, "קאבוקי" שמו, אחד המפעלים האמנותיים של יפן הנודעים לתהילה. לדבריו לא נשאר פנוי שום ערב אחר ולא ייתכן כי אצא את יפן מבלי לראות במה טיפוסית זו. טען שאם נלך לבית הכנסת נפסיד חלק חשוב של המחזה, שאורכו ארבע שעות. עמדתי על שלי והחלטנו לחלק את הערב בין מסורת התפילה היהודית ומסורת הבמה היפנית.

בית כנסת ממש אין בטוקיו (כשם שאין כאן שחיטה ואין בשר כשר למכירה – פרט לזה המיובא מארצות-הברית בקופסאות או המובא קפוא על-ידי הצבא האמריקני), אלא מתאספים לתפילה באחד החדרים של המועדון היהודי, שהציבו בו ספסלים, למושב גברים ונשים יחד, וקבעו ליד קיר מזרחו ארון קודש. בחור אמריקני עבר לפני התיבה ורב צבאי אמריקני, מיוצאי הונגריה, חניך ברלין, הדובר עברית רהוטה, ניצח על סדרי התפילה והכריז עליהם באנגליתו שצלצולה כאידיש. התפילה הייתה קצרה ובהולה – אפילו מ"לכה דודי" נקראו רק שלושת הבתים הראשונים - הרב דרש ובין השאר בירך את בואי, עניתי בנאום קצר, והוזמנו לרדת למרתף המרווח ל'עונג שבת". היו שם שולחנות ארוכים והוגשו לפני העם דג מלוח שהיה תאווה לעיניים ותענוג לחיך וידידי המובהק הסלמון האדום, בלווית לחם שחור וחמאה.

ישר מבית הכנסת לתיאטרון. אשר יגוֹר לינטון בא – איחרנו את הריקוד ולינטון לא חדל מלהתריע על כישלון זה שאין לו שילומים. לפנינו הייתה במה ענקית. תוכן המחזה - דרמה משפחתית על רקע חיי ארמון של נסיך אכזר. היו מונולוגים ארוכים אשר שומעיהם לא טרחו להוכיח על ידי תנועת יד או ניד עפעף כי הם מאזינים להם ומתרשמים מתוכנם. אך יתירה מזו. הנסיך הרג - ממש שחט בחרבו - לעיני הקהל את פילגשו, אשר חשד בה חשד שווא כי בגדה בו, וליתר יעילות הרצח הטיל את גווייתה בו במקום לתוך באר עמוקה – ואילו בני לווייתו נשארו קורסים במנוחה על ברכיהם המשוכלות, מחרישים ואדישים לחלוטין. מעשה ההרג נעשה לא בבת אחת אלא לשיעורים. קודם הייתה הקשה בחרב שלופה ונראתה רצועת דם על פני הצוואר ואחר כך שוב הנפת חרב ושוב קילוח דם באיזה מקום וכך שוב ושוב – וכל האיטיות וה"הדרגיות" הזאת לשם מה? למען תוכל האישה להשמיע את אשר הוטל עליה בין פגיעה לפגיעה, ודווקא הושמו בפיה נאומים ארוכים והיא נשאה אותם ברגש רב כשהיא מתפתלת במכאוביה. ובכל-זאת הבהיק במלוא עוצמתו כישרון מזהיר גם מתוך מיטת סדום זו של משחק שכולו דיבור ושל סגנון אמנות-במה הבא כאילו במתכוון לאבן את המופיעים בשמה. אות זה היה בהופיע אחי הנרצחת כאישיות מרכזית בחיזיון, כולו רוח-עוועים על הפשע שנעשה, משכר עצמו מרוב ייאוש ולבסוף שולף חרבו ונודר נקם. הקומה החסונה והקול העבה והתקיף והתנועות החזקות והנמרצות ומשחק שרירי הפנים מלא ההבעה – כל אלה הזכירו את מסקין להפליא.

הייתי "הרוג" בשבתי באותו אולם, שהיה מלא מפה לפה קהל יפני מכל השדרות. הללו כולם ישבו כל ארבע השעות, יחידים וזוגות וחבורות ומשפחות שלמות על ילדיהן. הצגות "קאבוקי" הן עניין עונתי והכל נוהרים אליהן והכרטיסים יקרים מאוד וקשה כקריעת ים סוף להשיגם. ובכן ישבתי מטומטם כליל מעייפות והכל מסביב ובייחוד מאחור ראו כיצד אני שורֶה עם השינה והיא יכולה לי ומכריעתני וראשי שוקע שוקע ומקרטע ועולה ושוב שוקע. רק אותו מסקין היפני ברעם קולו ובדרמתיות הטבעית של תנועותיו ובכל הופעתו שאמרה משחק בחסד עליון – הרחיק ממני את התנומה והחזירני לשימוש בחושי הראייה והשמיעה.

שכבתי ב-11 – תופעה מהפכנית לחלוטין. נרדמתי מייד.