יום ה', 4/10/1956 - יפן-טוקיו
שם הספר  יומן אישי 1956
שם הפרק  יום ה', 4/10/1956 - יפן-טוקיו

 

 

יום ה', 4/10/1956  -  יפן - טוקיו

 

ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד ביפן.

איחרתי קום ואעפ"י כן הקיצותי עייף, כשעפעפי כבדים ואני מפהק בלי הרף.

המאורע הראשון – ביקור אצל הקיסר [הירוהיטו]. הארמון – מלפני מלחמת העולם הראשונה, היה יכול לעמוד בפטרבורג או בברלין. פארק עצום, גישה קשתית למבוא הרם, מדרגות שיש רחבות מכוסות מרבד, אולמות מוצפים זהב, תמונות ענקיות, שטיחים ענקיים. נתקבלנו על-ידי סגל החצר, בכללם דיפלומט משכיל ורב ניסיון. וב-10.27 הוכנסנו לחדר לא גדול, בו יתקיים הראיון. בדיוק ב-10.30 לפי חץ השעון על הקיר נפתחה הדלת ונכנס איש נמוך קומה, קשיש, לבוש בתכלית הפשטות, ראשו רכון במקצת ועיניו מביטות מַטה.

לחץ ידיים אגב חיוך, הזמין לשבת ופתח ביפנית. השיחה התנהלה כל הזמן באמצעות תורגמן. הרושם האישי משונה במקצת - רעד הראש ונפיחות כיסי העיניים מעידים על משהו מאוד לא בריא וההופעה כולה היא כאילו מעולם רחוק, בזמן ובמקום, עד שלא האיש עצמו אלא המסגרת בה הוא נתון - הלבוש האירופי והישיבה על כיסא - נראית מוזרה ואנוסה ויותר נוח היה לראותו מיושב בסיכול רגלים על כר שטוח על פני הריצפה כשהוא עוטה גלימה צבעונית. שאלותיו היו כלליות והשתדלתי להרחיב דיבור אגב מתן התשובות ולהרבות השכלה. בדיוק ב-11, כשחץ השעון הגיע לשניית הסיום של השעה ואף לא שנייה אחת מאוחר מזה, קם הקיסר. לפני כן לא הציץ בשעון - אך ייתכן כי מישהו נתן לו אות מאחורי גבי. השיחה ארכה, איפוא, חצי שעה והיה זה לפי מושגי החצר ראיון ממושך.

בדרכנו חזרה על פני שדרות נוי נתקלנו בקבוצה גדולה של בנות במורד של גבעה. תלבושתן האחידה מוסיפה לוויית-חן וכנראה מסייעת לא רק לשוויון אלא לניקיון ולמניעת כל רישול. שמתי לב כי כל אחת מחזיקה בידה מעין תיק גדול ושטוח. מתברר כי זוהי כיתה החוזרת משיעור של ציור בחיק הטבע. הציור בכלל הוא אמנות לאומית נפוצה ביותר ולפי סיפורי לינטון דבר רגיל הוא לראות נער או נערה בגן ציבורי יושבים על ספסל ומציירים פרח או עץ. אך עם כל עדינות ההופעה כלפי חוץ וגילויים מובהקים של תרבות - למרות הקושי הקטלני של האל"ף-בי"ת כמעט כל העם יודע קרוא וכתוב ודבר רגיל הוא לראות שומר או איש-המעלית או רוכל על דוכנו שקועים בקריאת ספר או עיתון - מסַפר לינטון על תכונות משונות ואפילו מפליצות של חוסר רגישות לזולת, של התעלמות מסבל של אחרים, של פסיחה אדישה על אסון שקרה למישהו ברחוב לעיניך ללא כל התעוררות לחוש לעזרתו.

ארוחת צהריים עם הנהגת zenro "זֶנרוֹ" - איגוד המיעוט של הסתדרויות הפועלים, המסונף ל-I.C.F.T.U. [כמו ההסתדרות שלנו לברית הבינלאומית של האיגודים המקצועיים החופשים]. הפעם ארוחה יפנית ממש, על רקע יפני מסורתי. במבוא יש לחלוץ נעליים ולהסתייע בקבקבים כדי לעלות במדרגות העץ, אך משהגעת לעיקרו של הבית, בו כל החדרים מרוצפים מחצלות רכות, הרופסות תחת רגליך כריפוד, מוגשים לך נעלי בית שטוחים ונוחים והם נחלתך כל משך הסעודה. הניקיון מסביב הוא שיא שאין לתארו במילים - לא גרגיר אבק ולא זבוב ולא נקודת שְחור או בדל משהו, ואם יש משמע למילה העברית (או הארמית) "מִשְעִי", הריהו מתקיים כאן, ועל כל פנים בהשוואה עם הניקיון היפני אין ניקיון בעולם ובושה תכסה פני שוויצריה. בדרך כלל, עם זה מבלה כנראה רוב יומו ברחצה ואותו נגע ששמו ריח-גוף לא היה ולא נברא בארץ אגדית זו. הוּשבנו על כריות שטוחות על הרצפה כשמאחורינו מסעדים קלועים, מסביב לשולחן נמוך ביותר אשר ברווח שבינו לבין הרצפה יש בדיוק מרחב כדי פשיטת הרגליים. כל הקירות, החלונות והדלתות, הרהיטים והכלים, המדרגות והמסדרונים מחושבים ומחוטבים לתכלית אחת של יופי – לכאורה פשוט בתכלית ואפילו סגפני, אך עדין למעלה מכל שיעור, אוורירי ושקוף, צעצועִי ממש. המגישות היו בחורות, לבושות יפנית, כל אחת בקימונו מצבע אחר וציור אחר. בהגישן מאכל או משקה לא התכופפו אלא כרעו ברכיים, מבלי לכוף קומתן ולהרכין ראשן אף כלשהו.

השיחה התנהלה מקרא ותרגום, בעזרת אותו התורגמן המסור שכיהן בשיחה עם המפלגה הסוציאליסטית. מצדי הייתה הסברה יסודית של מפעל ההסתדרות ומקומה במדינה, גם עיקרי משטרה הפנימי. סיפרו על ארגונם: לדבריהם הוא מונה מיליון חברים (לדברי לינטון ודגן רק 600,000), כולם פועלי תעשייה, בעוד שהאיגוד היריב מונה שלושה מיליונים, אבל רובם עובדי המדינה ורק 800,000 מהם בחרושת. אין האיגודים מתנגשים זה בזה, יען פועלי כל מפעל מאוגדים כולם או בזה או בזה. ושוב, לדבריהם הם הכובשים מפעלים מהיריבים ולא להיפך. עמדה לפניהם השאלה אם לעבור גם לפעולה מדינית ונטייתם היא להניח זאת למפלגה הסוציאליסטית. הסברתי כיצד נפתרה בעיה זו אצלנו ואיך משמשת מפא"י בריח ומנוע מרכזי לממשלה ולהסתדרות כאחד. הביטו עלי בהשתוממות, בהערצה ובקנאה. היה ברור כי הפילוג וההתחרות מציקים להם מאוד, אם צרת הקומוניזם ממש כמעט ואינה קיימת לדידם. המפלגה הקומוניסטית חוקית אך בבית הנבחרים יש לה רק ציר אחד. רוב האנשים שהסבו עימנו היו צעירים, בהבדל ממנהיגי המפלגה שרובם היו קשישים.

בסוף השיחה סיפרתי על  תוכנית הסמינר לתנועה השיתופית בשביל שליחי ארצות אסיה והרעיון עשה רושם רב. גם הזמנתי את "זנרו" עצמה לשגר משלחת לארץ.

אחרי הארוחה הוזמנו לטיול בגן. מסעדות יפניות משובחות ומיוחסות אלו, אליהן מזדמנות חבורות לאיזו מסיבה סגורה או שיחה חשובה, משתכנות לרוב בבתי אצילים לשעבר ותפארת הבתים האלה על גניהם. גן כזה הוא למעשה פארק רחב ידיים, בו מדרונים נטועים ושבילים מתפתלים ואגם מלא קרפיוני זהב גדולים, ומקומות התייחדות בסוכות קטנות ועל ספסלים קלועים, והכל אומר יופי, יופי, בלי גבול. הובילה אותנו אחת המלצריות וכל הליכותיה היו כאילו הייתה הגברת המארחת – הייתה מְדדה ברגליה הזעירות בתוך הקימונו הצר בגרציה שקשה להשיג כיצד היא ניתנת לבת אדם, לא ידעה מילה אנגלית, אך הובילה חבורה גדולה של גברים, כל הזרים בראשם וכאילו הסבירה הכל בתנועות ידיים וראש. אחת משכיות החמדה שהוראינו היו האילנות הננסיים – אחד מפלאי יפן ומסודות אמנותם של גנניה: נוטעים שתיל ומגדלים עץ וגוזמים וקוטמים אותו תוך כדי גידולו, ומטפחים בו ענפים וקובעים כיוונם ומעצבים צמרתו והתוצאה היא שמתקבל אילן מעונף וכליל השלמות אלא הוא ננסי ובלתי האמין למראה עיניים או להיפך - הוא כה פעוט בגודלו שקשה להאמין כי הגיע לבגרות כזו בגידולו. כל עצון כזה שוויו אלפי דולרים. ויש גם עצים גדולים, כבירי ענף ואדירי צמרת, שגדלו לפי רצון האדם – מהם כפופים בכיוון הרצוי ומהם כאילו שבורים באמצע ופֹארותיהם פרושות לצדדים בזוויות שונות ומשונות והם מהווים יצורי צמח שלא מן העולם הזה.

מפגישה זו לבית הנבחרים, לשיחה עם חברי ועדת החוץ של הבית התחתון, בהשתתפות נשיא הבית (אף מילה אחת אנגלית). הוכן תורגמן מקצועי אך אחד מחברי הוועדה, נוצרי ובקי בהוויות העולם, נטל תוך כדי שיחה את התפקיד לידיו ושקד על המלאכה במרץ רב וכנראה בהצלחה גמורה. זו הייתה השיחה הקיבוצית השלישית תוך היומיים ועדיין לא נס לֵיחי. בכל פעם התחדשה התנופה והתרחב והתגוון היקף ההסברה. גויסו והופעלו על הבקיאות והניסיון וכושר הניסוח, ועל הכל הסבלנות. לינטון מזה ואלישיב מזה היו לעזר רב. שוב היה הסבר יסודי בענייני התעלה ובעיית השלום. בהשראת לינטון הסברתי עד כמה מעוניינת יפן בשלום המזרח התיכון; שכן עיקר בעייתה הגברת היצוא, אשר בלעדיה לא תוכל לכלכל את אוכלוסייתה העצומה בתוך איֶיה ואילו לגבי יצוא בשום פנים לא תוכל לזלזל באפשרויות הגנוזות במזרח התיכון. אומנם היא כבר מייצאת לא מעט לארצות ערב, אבל היה לאל ידה לייצא פי כמה אילו חדלו ארצות אלו מזיון בזבזני והיו מקדישות כל חילן לפיתוח – כי אז הייתה יכולת קנייתן עולה מעלה מעלה והיו נזקקות הן לציוד-יסוד למען המפעלים החדשים והן למצרכי חרושת עם עליית רמת החיים; ולא עוד, אלא כיוון שיפן משחרת לשדות השקעה לעודף ההון המצטבר בה, הרי שוב המזרח התיכון יכול לשמש קיבול לו, אבל כל עוד מרחפת עליו סכנת מלחמה מסייעת אין דעת ארצותיו פנויה לפיתוח וגם יפן תחשוש מלהשקיע הונה בו. הווה אומר – שלום בין ישראל וערב עניין חיוני ליפן מתוך טובת עצמה ולא רק לקיום מצווה בין לאומית, ורשאית היא מבחינת ענייניה לנקוט בחזית זו עמדה ברורה כלפי הסרבנים לשלום, לשם לחץ מוסרי ומדיני עליהם. בניין מפואר, לא כן? כל אלה ועוד כהנה וכהנה תורגמו בפירוט משגע והפנים היו מרוכזות והעיניים נעוצות והראשים נעים לאות הסכמה.

הפגישה נתקיימה בחדר הוועדה – יותר מרווח לאין שיעור יותר מהודר מחדר מקביל בבית הנבחרים הבריטי, וכל בניינו וריהוטו איתנן וכבד-משקל. הובילוני לאולם בית הנבחרים עצמו, ועמדתי נפעם למראה הפאר והנוחות והרווחה – אולם מלא הוד. ביציע האורחים, הנישא עד למרומים ישבה אותה שעה כיתה של תלמידי בית ספר, בנים ובנות, והמורה הסביר את סדרי הבית כמעט בלחש והילדים שמרו על שקט גמור ומוחלט, כאילו מתוך יראת הרוממות, או שמא זה חינוכם לא להרים קול.

בבואי הביתה הייתי רצוץ וסכוף - שכבתי כשלושת רבעי שעה על גבי מבלי שיכולתי להירדם אף לרגע קט, מעוצם המתיחות ומסופת בִּדְלֵי המחשבות השתוללה במוח. ועדיין היו לפני מבצעים כבדים.

לינטון זירזני לחַלֵף. "הפריט" הבא היה קבלת פנים של ציר ישראל לכבודי ומייד לאחריה ארוחת ערב מטעם שר החוץ. כדי לחסוך שתי נסיעות ארוכות ביותר היה צורך להתלבש בעוד מועד ולהופיע כבר במסיבת הקוקטייל במעיל הערב עם העניבה השחורה.

אגב, מזג האוויר בטוקיו היה נעים אבל כבר צונן במקצת וכל החליפות הסתיו והחורף שלקחתי עמדי באו על שימושן בזו אחר זו.

קבלת הפנים הייתה באולם שכור וברוב עם. הופיע כל הסגל הדיפלומטי – אירופה ואסיה ואמריקה הצפונית והדרומית – פרט לערבים ולמישהו מהדבקים בהם. היו גם יפנים לעשרות, לא שרים, אבל אנשי משרד החוץ והארמון ומשרד ראש הממשלה ומנהיגי מפלגות וחברי פרלמנט, וזקן השופטים וחברי בית הדין העליון, ופרופסורים ועיתונאים ואמנים. בתוך כל אלה השתלבו כשני תריסרים יהודים – רוסים ואמריקנים, ודיבורִי הרוסי עלה כפורח. השיא החברתי של המסיבה הייתה הופעת שתי נסיכות מבית המלכות, שידעו ערכן ונהגו אצילות מודגשת. באו לא יחד, אלא רק לאחר שהסתלקה הראשונה הופיעה השנייה במחושב ובמתוכנן. כל אחת באה בלוויית אשת-חצר ולינטון התמוגג מנחת והכריחני להצטלם עם כל אחת.

תלבושות הנשים היו הדורות ביותר, והיהודיות עלו על כולנה. רחש לבי דבר טוב ונחלתי כישלון מביש. אישה יפנית אחת משכה תשומת לבי בתלבושתה. בקומתה וגזרתה דמתה מאוד לצפורה והחליפה שעליה - בד אפור בהיר עם ציור שחור - הייתה נאה וחיננית וכאילו יצוקה לגופה. משום-מה נראה לי כי בד זה ימצא חן לא רק בעיני צפורה אלא גם יזכה לאישורה של לולה בר. ביקשתי את אחת הבחורות הישראליות להתחקות על החליפה ולשאול היכן נקנה הבד. כי היה זה ציור יפני אופייני לא היה אצלי כל ספק. הבחורה חזרה מתפקעת מצחוק. היפנית קנתה את החליפה מוכנה בחנות אחת בלוס-אנג'לס! כל מה שיכלה להציע זהו שם החנות ומענה המדויק.

אחרון אחרון להזכיר: בין הבאים היו חיליק [יחיאל] וייצמן [אחיו הצעיר של ד"ר חיים וייצמן] ושלמה שמיר, המנהלים פה משא ומתן על הרחבת השוק לאשלג ולפוספטים שלנו. וכן במסיבה ראיתי סוף סוף את גרשון אגרון [ראש עיריית ירושלים] המרוצה מאוד מהתפקיד שמילא בכינוס ראשי עיריות [שהתכנס בימים אלה בטוקיו].

ממסיבה זו ישר למלון המשמש דירה לשר החוץ. ארוחה זו לא הייתה ברוב עם. הוּשבתי מול המארח, שלימינו ישב לינטון ולשמאלו הזקן אשידה. מימיני ישב זקן השופטים ומשמאלי מנכ"ל חוץ. היו עוד כמה מאנשי משרד החוץ הממונים על המזרח התיכון וכן ראש הטקס. עיקר ההזדמנות לשיחה היה לפני הארוחה, תוך השעה הארוכה המוקדשת למשקאות ולהמתנה לאחרים. שוחחתי עם שיגֶמיצוּ והפעם הסברתי הַסבר היטב את סוגית נאצר – אישיותו, שאפתנותו, סכנותיו. הוא הופתע בשומעו כי נאצר הוא רק בן שלושים ותשע וכן נדהם בהיוודע לו כי עדיין שלטת במצרים הכנופייה הצבאית וכי לשרים האזרחיים אין השפעה כלשהי על מדיניות השלטון.

בשעת הארוחה יצא לי לשוחח בעיקר עם זקן השופטים שהוא טיפוס של חסיד מאומות העולם כלפי ישראל וכל הנברא בצלם. הומניסט וליברל צרוף, בקי באמנות, חובב נגינה רציני, נסע הרבה באירופה ובאמריקה, דובר אנגלית, צרפתית, גרמנית ואיטלקית, תלמיד חכם אמיתי, צנוע מאוד באופן דיבורו, מעמיק הגות ומדייק מאוד בביטוי, היה פעם בארץ כתייר - לפני שנים רבות. ללינטון הייתה בינתיים הזדמנות נדירה לערוך שיחה ממושכת עם שר החוץ והוא הרביץ בו ציונות.

אחרי הארוחה הזמנתי את אשידה לשבת לימיני אך הוא הודה והתיישב ליד שר החוץ, שישב משמאלי. לימיני ישב אז שוב אותו זקן השופטים, אשר עם כל חינו שבעתי את שיחו. בינתיים פנה שר החוץ אל אשידה ושניהם השתקעו בשיחה רצינית ביותר כולה בלחש. אין זאת כי גם בשבילם הייתה זו הזדמנות. ראש הממשלה יוצא בעוד יומיים לרוסיה, שיגמיצו איננו איש סודו, אשידה הוא עמוד התווך של המפלגה השלטת בענייני חוץ, ברור כי היה להם על מה להמתיק סוד – כל שכן שהמפלגה השלטת מראה סימני התבקעות, שכן עניין התנאים שעליהם יש להסכים עם רוסיה שנוי במחלוקת ומאיים לפרק את האחדות שהוקמה בקושי בין הליברלים והדמוקרטים וטרם הפכה להתלכדות אמיתית. לא הייתה לי ברירה אלא שוב להסביר פנים לזקן החמוד שמימיני והפלגנו בשיחה על משפט מזה ואמנות מזה.

הבזה נסתיים היום? חלילה. במסיבת הצירות נדברנו עם הציטרינים [וולטר ויהודית], מכרַי מהארץ, להיפגש מאוחר בערב בקברט, להפגת המתיחות. מצאנו קהל אירופי ואמריקני ברובו, אך גם יפנים לא מעט. ראינו רקדנית רגילה, שלא הפריזה בעירום, נערה יפנית שהפליאה בקומתה הגבוהה והזקופה. ציטרין סיפר כי עשר שנות הכיבוש האמריקני היה להן יעל מפתיע בהתפתחותו הגופנית של העם. האמריקנים הרגילו את היפנים להשקות את ילדיהם חלב ולחדול מלשאתם קשורים אל גבם והדברים נתנו אותותיהם מייד בהגבהת הקומה של הדור הצעיר. אחרי הריקוד באה קבוצת לוליינים שהראו להטוטי התעמלות אשר דעת אדם לא תשיגם ואחרי כן החלו באי הבית לרקוד על טהרת המערביות. יהודית ציטרין ועוד אישה צעירה, אמריקנית המתרגשת מאוד על ישראל, לא הופיעו וציטרין התנצל והסביר כי הן משתתפות בתחרות ברידג' ותאחרנה לבוא. יכולתן של שתי בחורות ציוניות, נשים טובות ואינטליגנטיות, הנמקות לכאורה במחנק הרוחני של כרך נידח זה, להעדיף משחק ברידג' על פגישה עם משה שרת כשהוא בא פעם בחייו לטוקיו וזוהי ההזדמנות היחידה בשבילן לשמוע מפיו ביחידות דברי אלוהים חיים - הייתה לדידי אחת מאפתעות חיי והוכיחה לי כי עדיין יש לי מה ללמוד על הקצוות שאליהם מסוגלים להגיע בני אדם בכלל ויהודים בפרט. התקצפתי על בחורות אלו וב-11 נסעתי הביתה עם לינטון.

עוד בשבתנו בקברט טען לינטון באוזני כי ספק אם אני מבין ומעריך כראוי מה חוללתי על-ידי ביקורי. אומנם חבל שלא קיימתי הופעה פומבית, אך אין זה קובע. העיקר הוא כי ראיתי מספר כה רב של אנשי מפתח מחוגים שונים ובבת אחת ריכזתי מעייני כולם בבעיית ישראל. כמאמץ המרוכז הזה עדיין לא היה בפעילותנו הדיפלומטית, ומה
 
שפעלתי בימים ספורים לא היה נעשה בדרך השגרה תוך חודשים רבים. הזרע שזרעתי ישא פרי במשך הזמן והשדות שהכשרתי יאפשרו עיבוד הרבה יותר יעיל על-ידי הצירות במהלך עבודתה המתמדת.

כשבאנו הביתה החלטתי כי עלי להימלך בדעת לינטון בשאלת נסיעתי לאוסטרליה ולקבל החלטה סופית. במנילה ובטוקיו הגיעוני העתקי מכתבו של [ציר ישראל בסידני] מכס נורוק לארתור [לוריא] - אשר התפלאתי כי לא ראיתיו בארץ - עם מכתב לוואי אישי אלי. בשניהם מפיל מכס תחינתו לפני כי אבוא אחרי בנגקוק לאוסטרליה ולניו-זילנד, ולו לימים מספר, ומנמק בקשתו בנימוקים כבדי משקל, יהודים פנימיים ומדיניים-חיצוניים, בלשון נרגשת ומשכנעת ביותר. נוסף לזה נמצא כאן לרגל עסקיו נשיא "המגבית" מאוסטרליה, טראברס שמו, והוטל עליו להפציר בי כי אבוא ולמחר בבוקר קבעתי לו מועדה לשמוע מה בפיו. לינטון היה ציר באוסטרליה והוא מכיר היטב את המצב שם, בפנים ובחוץ כאחד. הרציתי את הטעמים נגד הנסיעה:

1) אי-אפשר לבצע את המשימה ב-3-4 ימים ואילו להוסיף שבועיים-ושלושה על תקופת היעדרי מהארץ אינני יכול, יען גם חודשיים וחצי היא תקופה ארוכה מדי בשים לב למצב במפלגה, התחייבויותי כלפי יוספטל, מעמדי בארץ ובתנועה, הפסקת פעולתי העיתונאית אשר במאמץ קשה חידשתיה ועוד;

2) בסוף ינואר עלי לצאת לארה"ב, הווה אומר גם בלי אוסטרליה נכונה לי הפוגה בארץ של פחות מחודשיים, ואם אסע לאוסטרליה תתקצר שהותי בארץ לפחות מחודש וחצי;

3) ברור לי כי עד גמר המסע האסייני אגיע לכיליון כוחות גמור ולא אוכל בשום פנים לצלול מייד למערבולת חדשה; לעומת זה אין שום מקום לנופש בין בנגקוק וסידני ויתר על כן, הנופש עצמו פירושו הפסד של עוד שבוע ועשרה ימים והחמרת הנימוקים השליליים שכבר ציינתי.

לינטון חיווה דעתו כי דווקא עכשיו כש[רה"מ האוסטרלי רוברט] מֶנְזיס חזר מקהיר ומלונדון מלא מרירות, אכזבה וזעם על נאצר, עת לעשות בקנברה לישראל - ולכן מכריעה חשיבות הביקור, ולו גם מבחינה חיצונית בלבד, כנגד כל שיקולַי. אז אמרתי כי במצב שבו אני נתון הייתי מוכן לשקול אפשרות של נסיעה לאוסטרליה-ניו-זילנד רק אילו נתבקשתי על זאת במפגיע על-ידי ממשלת ישראל. לנימוק זה נענה לינטון והסכים כי במצב זה אינני יכול לנסוע.

שכבנו באחת.

 

העתקת קישור