יום ג', 2/10/1956 - פיליפינים - מנילה - באגיו
העירוני ב-6 ומיהרתי להתרחץ ולהתלבש. איתרע מזלו של אלישיב: נכנס להודיעני כי נשתבשה קיבתו – נראה כי בא אל פיו מאכל מפוקפק במסעדה הפיליפינית אתמול ולא יוכל לנסוע לבאגיו. ב-6.30 טילפן סימקה כי הטייס הממונה על האווירון שהועמד לרשותנו טרם קיבל את הפקודה הדרושה אך עד 7 נתיישרו כל ההדורים ויצאנו לשדה התעופה הממשלתי. מצאנו הכל מוכן ומזומן. מטוסו של הנשיא הוא מדֶגם "ססנה" – דו-מנועי, צחור וצח, ממוצע בגודלו, נראה כצעצוע יקר. בו ארבעה מושבים. ליד הטייס, בדרגת סרן, ישב סגן-אלוף של חיל האוויר, מורה באקדמיה הצבאית של באגיו, שנתלווה אלינו במקרה, לרגל שובו למקום עבודתו. אני וסימקה ישבנו מאחוריהם. טסנו קודם על-פני מרחבי שדות אורז מוצפים מי גשמים, עד שהגענו לארץ ההרים. סימקה סיפר כל הזמן על תקופת הכיבוש היפני, על הרדיפות והתעלולים, המחבואים והמארבים, ועל הקרבות העזים על שחרור האיים שעמד בהם המצביא הנערץ מק-ארתור. שני הקצינים השתלבו מזמן לזמן בשיחה. הטייס סטה במתכוון ממסלולו הישיר למען הראותנו מראות – מדרונים מדורגים למזרע האורז, מפעלי מכרות זהב בגיאיות עמוקים ואיגומו של נהר על-ידי סכר גבוה לשם הפקת חשמל ממפל מים. משהתקרבנו לבאגיו הבהיק הנוף במלוא הדרם של הרי יערות, כבישים ושבילים מתפתלים, עיר ציורית פזורה על פסגות ונקיקים, וכפרים חבויים מציצים. טסנו כשעה.
במינחת קיבל פנינו סגן אלוף, סולימן שמו, אך מוסלמי איננו, אלא פיליפיני טהור, קתולי כדת וכדין. הוא המפקד של האקדמיה הצבאית שנצטווה באורח ישיר על-ידי הנשיא לארגן את הביקור וללוותני אישית. הסביר מאוד פנים והודיע כי ראש העיר הכין לנו ארוחת צהריים בארמון הקיץ של הנשיא אשר בבאגיו. התנצלתי כי לא אוכל להשתהות – עלי לשוב למנילה עד לצהריים. קיבל את הגזירה ברוח נכונה, כראוי לאיש צבא, והובילנו במכוניתו לבית הספר. המוסד קיים זה כבר אך הבניין חדש, מרווח ומלא אור. התייצב לפני הקצין המנצח על הלימודים, אף הוא סגן אלוף, ונטל לידו את מבצע ההסברה. מהנדס אלקטרוני, איש עיון, בעל תרבות רחבת היקף, ניכרת בו אהבת התפקיד. בית הספר הוא לארבע שנים, נחשב למעין פקולטה צבאית של האוניברסיטה, בא להקנות לקצינים השכלה גבוהה, צבאית וכללית. מתקבלים לרוב בחורים שבילו כבר שנה-שנתיים בקולג' רגיל, אם כי להלכה כל בעל תעודת בגרות זכאי. יש לזכור כי בפיליפינים ובכמה ארצות אחרות באזור זה ניתנת תעודת בגרות בגיל צעיר מאוד והשנה הראשונה במכללה היא למעשה השנה האחרונה בבית הספר התיכון לפי מושגינו. המועמדים להתקבל טעונים המלצה מחבר של אחד מבתי הפרלמנט. בראותו תמיהה על פנַי מיהר המסביר לתרץ את הקושיה: כל המועמדים חייבים בשתי בחינות קשות – השכלתית וגופנית – ורק 10 אחוז זוכים להתקבל, בסך הכל 80 בכל שנה, ומאלה הולכים ונושרים במהלך שנות הלימודים ורק כ-50 מגיעים לסיום ולהסמכה. תוכנית הלימודים הוסברה לפי דיאגרמה עיגולית שהייתה תלויה על הקיר, המראה בעליל את השטח היחסי שתופס כל נושא ונושא במערכת הכללית. שאלתי אם זה סודי ואם מותר לרשום ונעניתי בחיוב אך כדי לחסוך לי טורח ניתן לי תצלום הדיאגרמה. לפיה תופסים הלימודים ההומניסטיים 15 אחוז – בזה אנגלית, שפות אחרות, היסטוריה, מדע המדינה, כלכלה, משפט ויחסים בינלאומיים ואפילו פסיכולוגיה, ברור כי מכל נושא רק על קצה המזלג. מדעים מדויקים – מתמטיקה, פיסיקה, כימיה וכו' – מצטרפים ל-27 אחוז. השאר – 58% – צבאיות. תפארת בית-הספר היא, כנראה, על המעבדות המשוכללות – מכנית, חשמלית, אלקטרונית וכו' – בהן ניתנת אפשרות של עבודה מעשית אישית לכל חניך, וגם על הלימודים החברתיים. אותו סגן אלוף הסביר כי המטרה היא לא רק להכשיר קצין טוב, אלא לחנך אזרח נאמן ונבון.
ביקרנו באולמי ההרצאות ובמעבדות. הציוד אמריקני, חדיש שבחדיש, כולו על חשבון העזרה הטכנית. סרנו לחדר מגורים. ארבעת פרחי הקצונה ועמדו דום. הסדר היה למעלה מכל מופת – אפשר הוכן חדר זה במיוחד לראווה, אך הרושם היה כי בכל שורר ניקיון לדוגמה. יש במוסד זה תקנה מועילה: כל קצין וכל תלמיד נושא על חזהו פס של נחושת עליו חרות שמו, למען דעת. סימקה, שעיניו בכל, לחש לי להביט בשמו של אחד הבחורים והנה הוא Dayan. סיפרתי מיהו דיין אצלנו וכל מעשי תוקפו במלחמת העולם, ועינו האחת, וגבורתו במלחמת השחרור, ואיחלתי לבן-שמו לעלות לגדולה כמוהו.
נהוג על ידי קולונל סולימן ועל ידי שאר בני לוויה יצאתי לסיור בסביבה, שכולה תפארת נוף טבע עם נוי וחמודות מעשי ידי אדם. אכן זהו מקום יאה למרגוע, שכולו "פינת שקט לחלום" [כלשון ח"נ ביאליק] וידעו האמריקנים מה שעשו בקובעם כאן את מחנה הנופש הגדול לכל צבאותיהם ברחבי דרום-מזרח אסיה הכלולים במסגרת S.E.A.T.O. (ברית ההגנה לדרום-מזרח אסיה, מיסודה של ארה"ב). לפי האמנה שבין ארצות-הברית והקהילייה הפיליפינית, לפיה זכתה זו בעצמאות גמורה, שמרה לעצמה ארצות-הברית מספר מובלעות, מוחכרות לה ל-99 שנים וכפופות לריבונותה בתקופת החכירה. המובלעת העיקרית ממין זה הוא הבסיס האווירי הגדול אשר לארצות-הברית באי לוזון, בין מנילה לבאגיו, אך גם מחנה נופש זה דינו כמובלעת כזו. אדם כי יעבור עבירה בתוך המחנה, אין יד המשטרה והמשפט הפיליפיניים משגת אותו, אלא יעמוד לדין לפני שלטונות ארצות-הברית. ואם יפשע אדם בעיר באגיו ויימלט למחנה-הנופש, הרי כאילו ברח לארצות-הברית ויש לנהוג בו לפי דיני הסגרת הפושעים ממדינה למדינה. אכן גם אם יפשע איש צבא אמריקני אי שם בפיליפינים והפשע נשתלשל ממילוי תפקידו, אין בית הדין הפיליפיני מוסמך לשופטו. חבלות אלו בריבונות הפיליפינית הן שורש פורה מרירות ומשמשות קרניים לנגח את הנשיא מגסאיסאי בידי אנשי ריבו הדוגלים בניתוק הזיקה לארצות-הברית עד לנייטרליזם גמור. ואף אומנם, מתנהל עליהן עכשיו משא-ומתן שבתוצאותיו אולי יתוקן החוזה [המו"מ על תיקון החוזה נכשל והבעיה משמשת אחד הנושאים במלחמת-הבחירות הנוכחית].
אך בינתיים מחנה הנופש על תלו עומד והוא כולו – על ביתניו, מגרשי המשחק שבו, המסעדות, הגינות, ערוגות הפרחים, חורשות המרגוע, והאמפיתיאטרון הקטן שמסביב לסוכת תזמורת – תאווה לעיניים. בטבורו של המחנה מעון הקיץ של השגריר האמריקני במנילה, בית שסיירנוהו על שתי קומותיו וכל חדריו, בנוי על טהרת הסגנון המושבתי בארצות-הברית, ואשר הפך נכס היסטורי, שכן בו נחתמה תעודת הכניעה של הצבא היפני למק-ארתור. הובאנו אל החדר בו נתקיים הטקס והוראינו את התמונה הגדולה על הקיר, המתארת את המעמד, מעשה ידי צייר פיליפיני דגול, לפי תצלום קטן שנעשה בשעת מעשה.
משם לארמון הקיץ של הנשיא, מתנוסס באמצעיתו של פארק נרחב ונהדר. השער הגדול והרם על פיתוחיו מעשה חושב הריהו כשלעצמו יצירה אמנותית שכדאי להזין בה עיניים. ריהוטו של הארמון מפואר וכולו הזמנה לשהות ולהתענג. המלווים אמרו בפה מלא כי אילו נתאפשר לי ללון ואפילו לבלות כאן כמה ימים, הייתי מתארח בארמון זה. בחדר האוכל מצאנו קצהו של השולחן ערוך לחצי תריסר אנשים והקצינים לא כיחדו כי לא יוותרו על הארוחה שהוכנה, אלא לאחר שילוונו למינחת, שוב ישובו הנה ויאכלו את המטעמים.
מן הארמון – העירה: עיירת תיירים טיפוסית, בה בית מלון אחד גדול ורב תפארת, וכל רחובותיה משופעים בבתי מלון ובחנויות של מזכרות, וגם התושבים משכירים דירות וחדרים בימי העונה ולרבים מאמידי מנילה כאן מעונות קבע. הממשלה מצידה הקימה שיכונים שלמים לחבריה ולפקידיה הראשיים ולחברי בית הדין העליון – לכל אחד מאלה בית שלם, אם קטן או גדול.לרוב גדול.
ה"לוז" שבעיר הוא השוק, הסואן בכל ימות השנה, ובייחוד אחת לחמישה ימים (זוהי היחידה: ולא השבוע) עת באים אליו איכרים מהסביבה למכור תוצרתם ולקנות ממרכולתו. השוק כולו חנויות זעירות ודוכנים ללא ספור והוא הומה ושוקק וסחורתו תערובת של מזרח ומערב, חרושת המונית ומלאכת יד תוצרת בית, חפצי-טעם ופסולת למכביר. גאוות העיר על ניקיון השוק. ובאמת ספק אם יש עוד עיר בעולם בה השוק כה מבהיק בניקיונו כמו בבאגיו זו – ממש אכול מרצפתו.
בדרך למינחת שוחחתי עם קולונל סולימן על פרצופו הרוחני של איש הפיליפינים – הכרתו הלאומית ורמתו המוסרית. ענה בגילוי-לב על שאלותי ובין השאר הביע דעתו כי אחת הרעות החולות היא מורשת הכיבוש היפני. תחת עול השלטון הזר והעריץ הורגל דור שלם למעשי עבירה – רמאות וחבלה, נגד השלטון ועכשיו מתחייב מאמץ גדול של שידוד מערכות מוסרי. זו צריכה להיות המטרה המרכזית של בית הספר הפיליפיני בפעולתו החינוכית. לדאבונו, אין משרד החינוך נותן דעתו על הדבר במידה מספקת. הוא וחבריו שוקדים על כן כיכולתם במסגרת בית ספרם.
הטיסה חזרה ארכה 40 דקה. בבואנו למלון נודע כי מטוס KLM שיסיענו לטוקיו נתאחר. על ידי כך נתרווחו לי כשלוש שעות ושמחתי עליהן כמוצא שלל רב. מצאתי את אלישיב מאושש עקב האמצעים הנמרצים שאחז בהם. אכלנו במלון יחד עם ארנסט וריטה סימקה. מייד לאחר הארוחה נכנסתי למסיבת עיתונאים בחדרי למעלה, שנתמלא פיליפינים, הודים ואירופים-אמריקנים. פתחתי בהודעה קצרה ואחריה באו שאלות. רוב השואלים היו פיליפינים שהשתרעו על פני כל השטח וגילו בדרך כלל גישה אוהדת. עשיתי מבצע הסברה לא רע. שוב ניסה סימקה לקצר ושוב הארכתי כרצון הנאספים.
סיימתי את האריזה והצלחתי להירדם לחצי שעה ומשנותר לי עוד קצת זמן פנוי קראתי דרור לנפשי ויצאתי, זו הפעם הראשונה במסעי זה, יחידי החוצה, כדי לזכות, ולו גם בחטיפה. מול המלון מרחבי דשא עצומים, שדרות עצים, מצבת גיבור לאומי, והמראה כולו הוא כמו שנאמר: "הדור נאה זיו העולם". ביקשתי את האדם ומצאתיו – אישה חוזרת מעבודה יושבת על ספסל לנוח, זקן קורא עיתון, אב משתעשע עם ילדו על הדשא, זוג מהלך, וזוג יושב על ספסל, וזוג משתרע על הדשא לאור היום אך תוך שמירה על כללי הצניעות, וחבורות בחורים לחוד מטיילים להנאתם, וחבורות בחורות לחוד, וחבורות בחורים ובחורות יחד, ושלום על הכל, אין פרץ ואין צווחה – עַם פיליפיני חי בשלווה ובאין מַכלים.
לנמל האוויר ליוונו כמה יהודים טובים. יצאנו עם חשיכה וטסנו שבע שעות וחצי. שלוש שעות מזה השתרעתי על מיטה, מפושט כהלכה וחולץ עצמותי תוך תחושת כל אחת מהן. חלק מהזמן הזה גם ישנתי. הגענו לטוקיו בשלוש אחר חצות.
