יום ב', 1/10/1956  -  פיליפינים - מנילה

העירוני בשבע. מייד ביררתי עניין הטלפון לירושלים – הקשר קיים והזמנתי את צפורה ל-10 בערב, שהיא 4 או 5 אחר הצהריים בירושלים. כן חיברתי מברק לאליהו בן חור על ידי הקונסוליה הכללית בלוס אנג'לס.

עוד אתמול בישר לנו סימקה בשמחה רבה כי מוּעדת ארוחת הבוקר אצל הנשיא נקבעה במסמרות. נודע אחר כך לאלישיב כי כשניגש משרד החוץ לטפל בתוכנית ביקורי ביקש לקבוע בה ראיון עם הנשיא, אבל סימקה אמר כי אין דאגה זו עליהם והדבר יסודר "בדרך אחרת" – קרי: על ידי דוד בוגוסלאב.

ב-8 באנו לארמון. הופיע גם בוגוסלאב. הפעם הייתה לי יותר שהות להזין עיני בהודו והדרו - המדרגות, השטיחים, הנברשות, ציפוי הקירות, הריהוט, המרפסות – פאר וטעם כאחד. בחדר המרכזי תמונה בממדי קומה טבעית של אשת הנשיא – פיליפינית יפהפייה, אִם גם אֵם לחצי תריסר ילדים. הוכנסנו לחדר האוכל ומצאנו שולחן ערוך לחמישה – פירושו כי הנשיא יהיה לבדו עם ארבעתנו. הוא נתאחר קצת וכשיצא היה ברור כי אך זה סיים את רחצת הבוקר. גבה קומה, רחב גרם, גבר נאה מאוד, פנים פתוחות, תנועות רחבות, קול רם. מייד נתמלא החדר רעש דיבורו ואפשר היה מייד לעמוד על טיבו של האיש, שהוא מעדיף להשמיע מלהקשיב וכולו מלא את עצמו. אדם פשוט, גדל מן העם, היה מכונאי, בהיותו צעיר עבד כשכיר אצל אחד היהודים, לא קיבל שום השכלה, אבל בכוח עצמו עלה והגיע להתמנות כשר ההגנה, הצליח בדיכוי כנופיות מורדים, העמיד עצמו לנשיאות ונבחר. התחייב על מלחמה בשחיתות, ועל מפעל גדול של פיתוח, והריהו שקוד עכשיו על שליחות כפולה זו וכולו חדור הכרתה. לקראת ארוחת בוקר זו ביקש שני ניירות – דף אחד על ישראל ודף אחד עלי. נשלחה לו פרשת חיי אשר המשרד הפיץ לכל הנציגויות ואלישיב הכתיב תורת ישראל על רגל אחת. קיבלני בזרועות פתוחות במלוא מובן המילה - הוא עושה באמת רושם של איש-רעים נדיב לב, מין "דוּשה נה-רַסְפַּשְקוּ" [רוסית: נשמה פתוחה לרווחה], מאוד נלבב. התרועענו מייד והידידות כאילו הלכה והתחממה בהמשך השיחה. מסרתי לו  ברכה אישית חמה מהנשיא בן צבי. פתח בשיר מזמור למדינת ישראל – למִרצה, לכישרונה ולהישגיה. מראש הוזהרתי על ידי יודעי דבר לדַבר "בסיסית" מפאת הלשון והתוכן כאחד, ולהתרכז בעיקר בפיתוח החקלאות ובמפעלי השקיה. זה הפך באמת לציר השיחה המרכזי, אבל תיבלתי את סיפורי ותיאורי בדברֵי הסבר מדיניים והכל נקלט, דומני כהלכה, שכן הראש היה פתוח והתפיסה מהירה. הוא השתמש בכל הזדמנות כדי ל"הבריק בבקיאותו" - נקב את השטח המדויק של הארץ והזכיר את התפקיד שמילאנו במלחמת העולם על ידי גיוס מתנדבים ליחידות ול"בריגדה". סיפרתי בין השאר על השיתוף בינינו לבין בורמה ועשיתי מזה הון רב. דומה היה כי הוא רושם בראשו כל מיני אפשרויות. בין השאר הזכרתי את שיחותי עם סגנו וסגן שר החוץ על הקשרים הדיפלומטיים והוא הביע הסכמה מוחלטת לתוכנית שהצעתי כשלב ראשון. באמצע השיחה שאל פתאום כמה אני שוהה בארצו ומה ראיתי - ואם אני עתיד לבקר באזור ההרים שמסביב לעיר באגיו. כשעניתי בשלילה אמר כי זה לא ייתכן ומייד הציע את מטוסו לקיצור הדרך. לא היה לי מושג על מה הוא סח, מה המרחק ומה הזמן, אך ראיתי כי סימקה אינו מגיב והנחתי להצעה לנפול, כאילו הייתה לשם נימוס גרידא. אבל אחר כך, אגב אכילה שאלתי את סימקה בלחישה מה משפט הטיול הזה והתברר לי כי זוהי טיסה של שעה ואם רק אין אני חס על עצמי אפשר לבצע את התוכנית ביום ג' עד הצהריים – מחצית יומי האחרונה במנילה, שנשארה פנויה למנוחה ולדברים של מה בכך. החלטתי מייד לא להחמיץ הזדמנות יחידה במינה זו לראות משהו מפנימו של אי לוזון, גם להיענות להצעה של הכנסת אורחים ממלכתית, יחידה בביקור זה, שיש לה צד פומבי, שאלתי איפוא את הנשיא אם באמת אין העמדת המטוס לרשותי כרוכה בקושי כלשהו. ענה חלילה והוסיף כי הוא מעוניין מאוד כי אראה את האקדמיה הצבאית הנמצאת באותו מקום – כנראה מוסד שהוא גאה עליו במיוחד. אגב, כל שיחתנו, שהתנהלה מתוך גילוי לב רב, לפחות מצדו, על עניינים לאומיים ובין לאומיים, בכלל זה יחסי מפלגות ואישים, הביקורת עליו, מלחמתו בנגעי פקידות ובעלי חזקה וכו' - היו לה עדים בני-בלי-שם לדידי בדמות שלושה-ארבעה בחורים שעמדו כל הזמן ליד הקיר מאחורי הנשיא, ספק מזכירים ספק בלשים ושומרי ראש, שעשו רושם כמקשיבים רב קשב לכל הנאמר מבלי להוציא הגה מפיהם. אחד מהם נקרא וקיבל בו במקום הוראהto alert my plane" " [העמד הכן את מטוסי] מחר בבוקר. תודתי הייתה, כמובן, לבבית ונמלצת ביותר. ובסוף הצטלמנו, כשהוא גבוה ממני משכמו ומעלה וזרועו הכבירה חובקת את כתפי. הגשתי לו למזכרת את אלבום המפות העתיקות של ירושלים במהדורה אנגלית "saga of jerusalem" ועוד אלבום ממראות ישראל.

מהקונסוליה לסנאט. המעבר מארמון נשיא הקהילייה למעון ביתה העליון היה כמאיגרא [רמא] לבירא [עמיקתא]. אומנם פגש אותנו איזה מזכירון למטה והובילנו למעלה. הוכנסנו לפרוזדור משוּשֶה מלא קהל משני המינים ומכל הגילים, כולה הומה וגועש ומתרוצץ. לפי סימקה היו כל אלה מבקשי טובות והנאות למיניהן. הוּשבנו באחת הפינות על כורסות מרופטות. כעבור דקות מספר יצא אלינו מזכיר והתנצל. נשיא הסנאט טרוד בחתימה על מיסמכים דחופים ועוד מעט ייפָּנֶה לנו. חיכינו עוד שעה קלה והנה נפתחה דלת ויצאו מתוכה מספר אישים שחומי פנים ככל בני המקום. לא היה רושם כי כל אלה סייעו לנשיא הסנאט במלאכת החתימה או שימשו עדים לה. מתוכם הפריש עצמו אחד כבד-ראש ומסורבל בכרס וכיוון צעדיו אלינו. קמנו והחווינו קידות ולחצנו יד וחשבנו כי הנה יזמיננו פנימה, ומעשה אדיבות נהג בנו, גם התנצלות על האיחור, בצאתו אל הפרוזדור. אך הוא התיישב על אחת הכורסות והזמיננו לשבת ומייד נכנס לשיחה כשמסביב אותו ערב-רב ואותו השאון. לפי סימקה היה ברור כי ביקור זה רק עניין שבטקס. הסתכלתי היטב בפרצוף שלפני ונתרשמתי בייחוד מהכיסים הנפוחים שלמטה מהעיניים ומהלחיים המשתרבבות. אילו הייתי רואה טיפוס כזה בבואנוס-איירס ומישהו היה לוחש באוזני כי זהו מסוחרי הנשים לשעבר - לא הייתי מתפלא. הוגשה לנו קופסת סיגרים, אשר אך זה נפתחה. היו הסיגרים הארוכים מונחים זה בצד זה, כולן מתאימות ושַכולה אין בהן. הנשיא הסביר וסימקה אישר כי סיגרי הפיליפינים הם המשובחים בעולם ושקר ענו בהם הקובנים כי הם ירודים משלהם. נטלתי סיגר אחד ואמרתי כי אומנם אינני מעשן, אך יושב ראש הכנסת שלנו - פתחתי את השיחה במסירת דרישת שלום חמה וחדורה רחשי כבוד ממנו - הוא חובב סיגרים גדול וגם מבחין בהם הבחנה דקה מן הדקה. הלחיים המשתרבבות חייכו. ראיתי כי אין הטכסיס מועיל וניסיתי שנית. אמרתי כי מקופסה כזו יורשה לי בוודאי לנטול שני סיגרים. שוב חייכו הלחיים. כיוון שגם הקליעה השנייה החטיאה את המטרה, לא יספתי, אך חרקתי קללות על טמטום המוח או עורלת-הלב.

תוך כדי הנסיעות הארוכות ללא תיכלה על פני העיר במשך הבוקר הובילנו סימקה על פני הרבעים העומדים עדיין בחורבנם, למען נעריך את עוצם ההרס שנעשה בעיר זו מידי היפנים והאמריקנים כאחד ולעומת זה את ממדי עבודת הבניין והשיקום שבוצעה כבר ברוב חלקי העיר.

בשובי למלון כרעתי מייד למטה ובינתיים נתתי לאלישיב לקרוא את הרצאתי הכתובה. חזר מרוצה מאוד והציע כמה מילואים. ארוחת הצהריים נשארה היום פנויה מכל מועדה ונעניתי להצעת אלישיב כי ניסע לאיזו מסעדה פיליפינית טיפוסית. הסכמתי. ביקש את אחד היהודים הטובים, "יקה" צעיר בן תרבות ומצניע לכת, להובילנו והלה נענה בהתלהבות. כשבא אמר כי כדי לשוות לארוחה זו אופי פיליפיני באמת הוא הזמין מכרים אחדים בעלי מעמד בחברה. באנו למסעדה ומצאנו אחד שר או כמעט שר בממשלה, ואחד מי שהיה שר, ואחד מנהל בנק חשוב, ואחד מאילי המסחר וכולם דרוכים ללמוד תורה מפי האורח החשוב ופיהם מלא שאלות ובעיות. מייד גז כל חלום על התפרקות ממתח וסתם הנאה מאכילה ומשיחת רעים, אלא היה צורך להזדיין מחדש למתן תשובות מחושבות והסברות מאוזנות וכל הארוחה עברה תוך ריכוז והתכוננות ודיבור בלי סוף. גם לא היינו חופשים, בבואנו למיסעדה, לשבת מייד ולאכול וללכת, אלא לפי מנהג המקום הייתה חובה להשתהות על המשקאות שעה ארוכה עד בוש ועד שאפשר היה להתפקע מקוצר רוח ואחר כך בשעת הארוחה היו קטעי ההסברה המדינית משולבים ומתובלים בדברי הסבר והמלצה על המטעמים שהוגשו, והם שונים ומשונים, ושוב כמנהג המקום צולמנו בשעת האכילה ומייד היו התצלומים מוכנים וכשקמנו נדרשתי לחתום לכל אחד ואחד את שמי על התמונה שבידיו ולקבל דרך הדדיות חתימה מכל אחד על תמונתי - והדברים ארכו מאוד ויצאה נשמתי.

חזרתי למלון ושוב צנחתי וישנתי 10 דקות. אחר-כך עברתי שוב על ההרצאה ומילאתי בה חללים והוספתי סיום חדש ודומני יצא דבר שלם. ב-3.30 יצאנו למכללה הקתולית החשובה, בת 300 שנה, סנטו-תומאס [מלרע - מבטא ספרדי], ומצאנוה משתרעת על-פני שטח-גנים עצום ומורכבת מבניינים גדולים לאין ספור וכולה שוקקת תלמידים ותלמידות, הנראים עולי מים וממש ילדים. כאן מקדימים בבחינת בגרות ובני 16 ואפילו 15 מגיעים כבר לבית הספר הגבוה. המכללה מסועפת לפקולטות מרובות, בהן רפואה והנדסה ומשפט וכלכלה ומדעי הטבע והוראה וכו' וכו', וכמובן גם דת. נתקבלנו על-ידי האב הרקטור והאב המזכיר ועוד שני אבות פרופסורים ולמדנו מהם כי מספר התלמידים 24,000 והמורים 900, בהם רק 35 כוהנים. הוסבר לנו כי לכתחילה עמדו לסדר את ההרצאה באולם המיועד להופעות של אורחים חשובים והוא מצויד במיתקן של קירור – זה  הדין בכל בית "הגון", לפחות בחדר אחד לאורחים ועל כל פנים בחדרי השינה, וכן בכל מלון רם-מעלה ובכל מסעדה גדולה - אלא שהתברר כי תהיה נהירה רבה להרצאה אשר אותו אולם יהיה צר מהכילה ולכן הוחלט להעביר את ההרצאה לאולם הגדול של המכללה, שאינו מצויד בקירור. לפי אקדמה זו סבור הייתי כי בהגיענו למקום המיועד נמצא את המקום מלא והנה הוא ממש ריק. רק קומץ דיפלומטים היה מיושב בשורה הראשונה, בכללם השגריר ההולנדי, מזכיר ראשון בריטי, קונסול כללי אמריקני ועוד אחדים. אך עד מהרה פרצו מדלתות שונות סילוני נוער והחלו משתפכים על פני האולם ומציפים את שורות הכיסאות עד שבאמת מילאו את החלל ומספרם הגיע ל-500 ומעלה. דומה היה כי רובם נערות, צעירות ביותר, או משום היותן זעירות-גוף נראו כילדות בנות י"ד-ט"ו. תפסתי בחורון אחד שנראה בן ט"ז ושאלתיו לגילו ואמר כי הוא בן י"ח. נערות לא שאלתי. אמרתי לעצמי - האומנם יבינו אלה את דברי – הן את האנגלית והן את העניין? ולאחר כל הפרסום והניפוח של סימקה – מלווים לחישות סתרים ועיקומי שפתיים ולכסון מבטים – היכן הקהל אשר לו ציפיתי: מדינאים ועיתונאים ואקדמאים וסתם משכילים? לפָנָי מספר זעום של דיפלומטים וחופן יהודים מעוניינים ואילו כל השאר – ילדים וילדות למאותיהם המצפים בוודאי לתורת  דרדקים. אך לא הייתה ברירה אלא להתחיל.

פתח תלמיד, ראש הוועד, בנאום ברכה ואחריו הקביל פָּנָי אחד המורים החילוניים אשר ישב ראש. קריאת הרצאתי ארכה 35 דקות. מדברי אלה התברר לי לראשונה ולמכביר התדהמה, כי בפרסום שנעשה להרצאתי נקבע במפורש כי אדבר על בעיית תעלת סואץ – אם אפשר ליישב את הסכסוך ללא מלחמה. אומנם סימקה אמר לי כי זהו הנושא הבוער עכשו – בעצמי ידעתי זאת היטב - ויצפו לשמוע ממני עליו דברים שקולים ומבוססים, אך לא תפסתי כי נתפרסם נושא זה בלבד, בעוד שהרצאתי השתרעה על פני כל השטח של ישראל ובעיותיה. תירצתי "הרחבת הנושא" איך שתירצתי וקראתי את הרצאתי מהכתב (יהיו המשקפים המיוחדות, שלא נשכחו – לא בבית בירושלים ולא במלון כאן!). הקריאה ארכה, בדיוק לפי אומדני, 35 דקות. בקהל שררה דממת מוות ובמקצת נחה דעתי כשנוכחתי כי היה זה לא שקט של נימוס ולא קשב דרוך שהעיד על מידה של הבנה.

כשסיימתי, והיו כמובן מחיאות כפיים רועשות, קם היושב ראש והודיע כי אהיה מוכן לענות על שאלות אבל אני דחוק בזמן ואוכל להתעכב רק כעשרים דקה. שוב קבע סימקה דברים על דעת עצמו. לא חסתי עליו ואמרתי לא, נפלה אי הבנה, אני פנוי לגמרי ומוכן להישאר כל זמן שתוצגנה שאלות. היושב ראש ביקש שאלות בכתב, שוב לכאורה כדי להקל עלי, אך העניין לא זז, עד שקם נציג A.F.P. והציג שאלה בעצמו, רק לשמש פיתחון פה לאחרים, ואחריו הותרה הרצועה ופרץ הנחשול. היה זה באמת חיזיון מרנין ומנחם בשבילי. אחד אחד ניגשו בחורים אל השורה הראשונה והציגו שאלות. היו שאנגליתם הייתה לקויה והיו שמבטאם היה קטלני ונתקשיתי בהבנת המילות, אך כל אחד ואחד העיד על עצמו בשאלתו כי הבין היטב את הדברים והוכחת עניינו בהם וידע לשאול כהלכה. רוב השאלות נסבו על משבר סואץ אך שאלו גם על יחסינו עם מדינות ערב וסיכויי השלום, וענייני ביטחון הגבולות וקשרינו באסיה, והמשטר הקיים בארצות ערב וכו'. בעיקר ביקשו לדעת אם תהיה מלחמה סביב עניין התעלה וכיצד ננהג אנחנו ואם ניתן לצבאות זרים לעבור וכיוצא בזה. אחת השאלות הייתה: האין אתה סבור כי מלחמת אנגליה וצרפת נגד מצרים בגלל התעלה תהיה לטובת ישראל. היה זה פח יקוש וזכיתי למחיאות כפיים סוערות ונרגשות כאשר עניתי: אם תהיה מלחמה כזאת ובאם תהיה - התועיל לישראל, לא אוכל לפסוק יען אינני נביא, אבל אנו נגד כל מלחמה, גם אם תועיל לישראל. התגובה הנלהבת העידה כמאה עדים על מה שרחשו הלבבות. הבנות, אשר אף אחת מהן לא העזה להציג שאלה, היו בראש מוחאי הכף. לאחר תשובה זו הרגשתי כי כבשתי את לב הקהל וכאשר הסברתי, בתשובה לשאלה, כי נאצר סותר את עצמו והורס את עמדתו בקיימו הסגר על ישראל וכי התנהגות זו צריכה לשלול ממנו כל תמיכה, שוב פרצו תשואות רמות. השאלות והתשובות נמשכו למעלה משעה ואחר כך הוזמַנו לכיבוד בחדר ההנהלה וגם שם ניגשו אלי תלמידים והוסיפו לשאול ולברר.

הייתי רטוב כולי עד לסחיטה ועייף עד מוות מהעמידה אך לא נותרה שום חציצת זמן בין מעמד זה לבין קבלת הפנים הגדולה בבית סימקה. כשהגענו לשם ביקשתי מבעל הבית גופייה וכותונת וחילפתי ושבה קצת רוחי. מייד הייתה חובה להתייצב ב"קו-הקבלה" עם סימקה ורעייתו והחלה פרשה שאין לה סוף של לחיצת ידיים ואמירת how do you do. בין הבאים היו כמה מכרים, בייחוד אמריקנים ששירתו בארץ, גם השגריר היה זה שנפגשתי עמו כשגריר ארצות הברית בבואנוס איירס. שיחה ידידותית ביותר הייתה לי עם השגריר הבריטי. בין המכובדים הפיליפינים נתקלתי באחד מחסידי אומות העולם, "ציוני" זה עשרות בשנים, אשר לפני כשלושים שנה קרא לבנו בכורו בשם ישראל עד היום הזה. נפגשתי גם עם ישראלים משונים, בהם כל מני שברי כלים. הגעתי למצב של התעלפות מכיליון הכוחות תוך עמידה של שעתיים נוספות. כרגיל במסיבות הישראליות ובעולם כולו סירבו האורחים להתפזר ונשתהו מעבר לכל גבול של זמן.

בבואי למלן ניגשתי לאריזה. מחר בבוקר השכם נטוס לאותו מחוז-פלאים ובשובנו נאכל ומייד אכנס למסיבת עיתונאים ומתוכה ממש נאוץ לנמל האוויר – הרי שהכל חייב להיות מוכן. תוך כדי האריזה הגיעה השיחה עם צפורה, בתכלית הפשטות  Speak to Mr. Sharett והריני לפניך. קולה של רעייתי היה רם מדי והברותיה נדחסו זו לתוך זו וקשה מאוד הייתה האבחנה ביניהן. מילים רבות לא תפסתי כלל. מסרתי על הריונה של ללה ועל בעיות חדשות שצצו בעקבותיו לגבי תוכניות מסעותינו. לא עמדתי על תגובת צפורה. שאלתי למצב ואמרה כי יש הרגשה של ארגעה. בהינתן לי הסימן הראשון של שלוש דקות הפסקתי – לא כדאי היה להמשיך ונשארתי צמא.

שכבתי באחת.