יום א', 30/9/1956 - פיליפינים-מנילה
סוף סוף ישנתי לילה הגון - כתשע שעות. התשוקה החולנית לישון, תחת לחץ הגירעון המתמיד, מציקה לי בלי הרף, כשם שהרעב הציק - לפי הספרים - ללא הפוגה לעצירי מחנות ההסגר הסובייטיים.
המאורע המרכזי - ארוחת צהריים בבית סימקה לנציגי מדינות אסיה במנילה: הודו, אינדונסיה, סיאם, יפן, וייטנאם, דרום-קוריאה. הייתה זו מחשבה טובה מצד סימקה, המעידה על מעין מתגבר של יוזמה המפכַּה באיש-הכספית הזה. השיחה נמשכה כשלוש שעות – לפני הארוחה, בארוחה ולאחריה. שאלו בלי סוף ועניתי במפורט – הרבה היסטוריה, וציונות בסיסית, ועלייה, ופיתוח הארץ, והמיעוט הערבי, וביטחון הגבול, וענייני שביתת נשק, וחבלת השלום, וההסגר בתעלה, ומירוץ הזיון, וקשרינו עם אסיה, ובעית באנדונג וכו' וכו'. אחרי כל דברי ההסבר וההבהרה שאל התאילנדי: מה מצבם של היהודים הישראלים במצרים? האם הם חופשים לצאת ולבוא, ולסחור וכו'? חשבתי כי הוא מתכוון ליהודי מצרים, ולא היא. הוא באמת היה סבור כי יש במצרים גם יהודים ישראלים והתעניין בגורלם. עד כדי כך מגיעה אי-הבנת מצב ההסגר והניתוק בו אנו נתונים כלפי המדינות השכנות. ואחרי שחזרתי והסברתי את המצב – חזר הקוריאני ושאל: כלום אין יחסים דיפלומטיים ביניכם לבין המדינות הערביות השכנות? כמעט אמרתי נואש. וזה לאחר שגילו עניין רב ועֵירות ולכאורה הבנה.
הן הווייטנאמי הן הקוריאני טענו על שום מה אני פוסח על ארצותיהם בתוכנית סיורי והפצירו בי להשלים את מסעי ולבקרן. כאשר הפלגתי קצת בתיאור אופיים של הערבים כקנתרנים וצרי עין ועקרים במדיניותם השלילית התנדב לפתע הווייטנאמי לאשר את דברַי מתוך ניסיונו האישי, אשר רכש בהיותו יחד עם נציגי עיראק ועוד איזו ארץ ערבית חבר למשלחת האסיינית שערכה סיור הרצאות בארה"ב מטעםTown Hall . הקשה מאוד שַלַמַה לא נכללה ישראל באותו מבצע ורק כשאמרתי לו כי הדבר עורר באמת מחאות ולכן הוזמנה ישראל לבדה לאותה תוכנית שנה אחרי כן - נחה דעתו. בדרך כלל דומני כי נקלט הרבה ממה שהורבץ. אומנם שאלתי עצמי מדוע היה עלי להשקיע מאמץ זה דווקא בהשכלתם של נציגים אלה בבירת הפיליפינים, אך,
ראשית, הוצגתי בפני עובדה על ידי סימקה,
ושנית, אמרתי לעצמי כי מוטב תמיד לקיים את הכתוב "שַלַח לחמך".
שוב חטפתי מחצית השעה של שינה במלון ואחר כך הזעתי שלוש שעות רצופות נוספות על חיבור ההרצאה [במכללה] למחר, ועדיין לא גמרתי. הפסקתי מלאכה זו כדי לרשום לעצמי ראשי פרקים לנאומי בסעודת הקהילה היהודית הערב. סעודה זו נערכה במלוני, נכחו כמאתיים איש והכל אמרו כי מפקד כזה עוד לא היה לקהילת מנילה. היה זה קהל נוצץ, כולו שְבע מנעמי החיים ורובו אמיד אם לא גבירי. הנשים לבשו "מחלצות" וענדו תכשיטיהן לפי מיטב הסגנון של החברה היהודית-אמריקנית במעמדיה החגיגיים ביותר. שוב היו כאן יוצאי רוסיה וגרמניה וארצות ערב, ואמריקנים "העושים חיים" במנילה והרבה יורדים. היושב ראש נתן נשא נאום ברכה ונקראתי לשאת מידברותי. דיברתי כמשיח לפי תומי, ללא מאמץ של בניין ובלי כל חבלי ביטוי, בשטף ולבביות, אך במפוזר וללא הרגשת חובה להגיד משהו מסוים. חשבתי כי הבעתי כמה רעיונות ונתתי לאבר מדולדל ומנותק זה של גוף העם היהודי מזון למחשבה, ואומנם היו שהביעו הוקרתם הכנה, אך שמעתי אחר כך כי היו גם מאוכזבים, שכן לא דיווחתי על התפתחות העניינים בשנה האחרונה, כולל מאורעות הימים האלה. מילא. שוב עייפתי מאוד ורגלי כאבו, מהעמידה הממושכת ללחוץ ידי כל הבאים לפני הארוחה ומהעמידה בשעת הנאום עצמו.
כשעליתי לחדרי כתבתי שעה וסוף סוף גמרתי את ההרצאה. שכבתי באחת והוערתי בשתיים. הגיעה השיחה הטלפונית עם ללה, אשר הזמנתיה עוד אתמול "speak to mrs medini" אמרה הטלפוניסטית כשאני עושה מאמץ נואש לגרש תנומה מעפעפי ולהשתלט על הכרתי. מייד בקע קולה של חמדת חיי. כל הזמנת השיחה הזאת בטעות היה יסודה - משום-מה דימיתי כי אני הרבה יותר קרוב לניו-יורק במנילה משהייתי בירושלים. זו הייתה, כמובן, שטות גמורה. המרחק בארץ הוא שבע שעות ואילו כאן שתים-עשרה. אבל בדיעבד שמחתי כי הזמנתי שיחה ולא עברה מחצית הדקה עד שהפכה שמחה זו להתלהבות ולהתרגשות עמוקה. קולה של ללה היה צלול ורענן, מכל הברה ניתזו ניצוצות ושמחת החיים פיזזה בכל מילה. מייד בישרה לי כי היא הרה בחודש הרביעי והפעם הכל שפיר ואיתן. נשטפתי אושר ונחרדתי כאחד וגזרתי עליה, לצחוקה הרם והעליז, לשאול ברופא פעמיים ביום. שאלתיה אם כתבה לאמה ואמרה כן, כתבה לפני ארבעה ימים. כנראה, לאחר הניסיונות המרים, לא נחפזה לבשר הפעם והדין עמה. שאלתי אם כתבה לקובי ואמרה לא, טרם כתבה, אבל עוד תכתוב ויהיה "בסדר". עב קטנה נתלתה בהרף עין בטבורם של שמי הספיר והיצור הרָגיש והפיקח בקצהו השני של החוט הטמיר חש בו היטב, כאשר העידה הרגעתו. חזרתי והפצרתי כי תכתוב מייד ושוב שמעתי דברי פיוס אך לא אישור מפורש כי כן ייעשה. אמרתי כי בוודאי נהיה שנינו בניו-יורק בתחילת פברואר והתגובה הייתה כי הדבר ידוע ומה טוב הוא. הועברה השפופרת לידי גדעון ושאלתיו להתקדמותו ואמר כי לעת עתה "המטרה" – זאת אומרת הגשת החיבור – עודנה יוני. שאלתי לאמו והנה היא ליד הטלפון ומייד שמעתי את קולה של פאני, שקולה הגיע ער וצעיר, ללא סימני דיכאון. שאלתי לשלום הנכדה ושמעתי דברי התפעלות של סבתא מאוהבת. ובסוף באה אפתעה: זאב שרף אף הוא עם החבורה – הייתה השעה בניו יורק, לפי חשבוני, 2 אחר הצהריים, וכנראה הוזמן לארוחת צהריים של יום א'. לא החלפנו הרבה [דברים] ורק למדתי ממנו כי הוא חוזר לארץ בשבוע הבא. שוב ביקשתי את ללה ואמרתי דברי חיבה וכך נסתיימה השיחה בהצלחה גמורה, תוך שמיעה מצוינת, לאחר שארכה 4 דקות בסך הכל.
התחלתי לחשב מסקנות. החלטתי לטלפן לצפורה - אם רק יש קשר לירושלים. אומנם היא תקבל מכתב, אך לא יכולתי להתאפק מלהודיע לה שעה אחת קודם. ובכלל, אם דיברתי לניו-יורק מדוע לא אדבר לירושלים? עוד קצת כסף, מילא. הן המשרד קימץ סכום עצום על ידי ששלל ממני את האפשרות לנסוע עם צפורה. והנה ברנגון לא עלתה ההאכסנות פרוטה וגם בטוקיו ודאי אתאכסן אצל [הציר יוסף] לינטון. הלאה. אם היא עכשיו בחודש הרביעי, משמע שיש לצפות למאורע במארס. אבל צפורה תהיה בניו-יורק רק בתחילת פברואר ומשם תיסע איתי ללונדון. התשוב צפורה מלונדון לניו-יורק? האשוב לארץ לבדי? מסתבר כי זוהי התוכנית. או שמא לא יהיה טעם לצפורה לנסוע לניו-יורק פעמיים תוך תקופה כה קצרה? אבל הנסיעה בפברואר אינה על חשבוננו ואין כל סיבה לוותר עליה. לעומת זה איך נכלכל את הנסיעה במארס? שמא תיסע צפורה באונייה? על כל פנים יש לדאוג לקצת ממון והמסקנה המעשית השנייה שהגעתי אליה הייתה כי יש לבטל את ההוראה שנתתי לאליהו בן-חור בלוס-אנג'לס בדבר העברתם ללונדון של 750 דולר שהוא חייב לי ובמקום זה לבקשו להעביר את הסכום לניו-יורק לרשותי. זמן רב שכבתי ער והפכתי בכל אלה הפכתי ובתוך כל השיקולים וההרהורים כאבתי את סבך היחסים בין הבת והבן, עד שנרדמתי.
