יום ד', 26/9/1956  - בורמה-רנגון

 

ב-9 ביקור אצל או צ'ו ניין בביתו. לא עוד אותו מעון ישן ומרופט בו ביקרתיו בימי ועידת רנגון, אלא בניין גדול וחדיש, מרווח מאוד ומרוהט לתפארת. שיבחתי את ההידור והסביר כי מעון זה ניתן לו על ידי הממשלה.

פתחתי מייד בעניין ועידת בומביי ושאלתיו במה הולכת אליה המפלגה הבורמית ומה הוא עצמו מצפה ממנה. התחמק מתשובה. אמר סתמית כי מאז ועידת רנגון [הוועידה הראשונה של המפלגות הסוציאליסטיות האסייניות, 1953; מטעם מפא"י השתתפו בה מ"ש, ראובן ברקת וראובן שילוח] לא נפגשו הוא וחבריו עם כל יתר המפלגות ולכן יעדיפו לשמוע תחילה מה בפי אחרים. החזיר את הכדור אלי ושאל במה לדעתי על הוועידה לעסוק. אמרתי כי אני רואה שני נושאים.

ראשית, חשבון נפש של הסוציאליזם הדמוקרטי באסיה - מה מקור חולשתו ומה יש לעשות לחיזוקו. הנה קרה מה שקרה באינדונסיה וגם בהודו אין העניינים כשורה. מתייצבת שאלה נוקבת אם אנו מתקדמים או נסוגים ומפסידים קרקע לקומוניזם. מבלי להיכנס יותר מדי לענייניה הפנימיים של כל ארץ וארץ דומני כי בהתכנס כל המפלגות יחד הן חייבות וגם יכולות לברר במשותף ובאופן כללי את בעיית מעמדה של התנועה ברחבי היבשת.

שנית, אפשרויות העזרה ההדדית בין המפלגות הסוציאליסטיות ותנועות הפועלים ביבשת זו. למשל, אנו נביא לוועידה את הצעת [עריכת] הסמינר [בישראל] על בעיות התנועה השיתופית. הוא לא ידע על ההצעה וסיפרתי לו מהי. לא הגיב.

שאלתיו מה קרה בהודו ומה מקור השמועות שהגיעו אלינו בישראל על בקשת ההודים לדחות את הוועידה. בתשובה על שאלות אלו הירצה ארוכות. התפלגותו של [המנהיג השמאלני ד"ר רַמַנוֹהַר] לוֹהִייָא מהמפלגה אינה מאורע חמור בעיניו. הנוהים אחרי לוהייא הם קבוצה קטנה שאין לה עתיד. שאלתיו: "לוהייא שפיקח הוא, מה ראה לפרוש ללא סיכוי להוות כוח?" אמר כי לוהייא הסתבך ולא היה לו מוצא. כל התסבוכת החלה משהציע נהרו להיפגש עם גֵ'יפִּ"י על מנת להזמין אותו ואת חבריו להיכנס לממשלה. נהרו היה מוכן לתת לסוציאליסטים תיקים אחדים. ג'יפ"י כינס התייעצות והזמין גם את לוהייא, אך לוהייא מבלי להמתין להתייעצות הלך ופירסם הודעה בעיתונות כי אדיר חפצו לראות את ג'יפ"י כראש הממשלה הסוציאליסטית בהודו ולא כמזדנב אחרי נהרו. הוא ביקש על ידי הודעה זו להרים קרן עצמו במפלגה ולנצל נגד ג'יפ"י את השנאה העזה המפעמת במפלגה ההודית נגד הקונגרס. ג'יפ"י נפגע מאוד, משך ידו מכל העניין, פרש בכלל מפעילות במפלגה והתמסר כליל לתנועת ה"בודאן" [שהקים ההודי הנערץ וינוֹבה בְהאווֶה, המטיפה לבעלי-קרקע לחלקו חינם לאיכרים חסרי קרקע].

והנה לקראת הבחירות הממשמשות ובאות הציע ג'יפ"י למפלגה לבוא לידי הסדר עם הקומוניסטים כדי למנוע הפרעה הדדית של שתי המפלגות במלחמתן נגד הקונגרס. הכוונה היא כי במחוז שיש בו יותר סיכויים למועמד קומוניסטי לא יעמוד סוציאליסט, ולהיפך. הצעה זו עוררה מבוכה הן בהודו הן בבורמה. אַשוֹק מֶהְטָה [ממנהיגי מפלגת פראג'ה] בא לרנגון להימלך. רצה לדעת כיצד יתייחסו החברים הבורמים לטכסיס כזה. אשוק לא הציע כלל דחיית הוועידה והוא, צ'ו ניין, לא שמע בכלל על הצעה כלשהי לדחותה. זו הייתה בשבילי הודעה מפתיעה ביותר, לאחר כל מה ששמעתי לפני צאתי מהארץ ואף כאן, אך לא היה לי אלא לרשום אותה לפני ולהקשיב הלאה. כאן הפסיק צ"'נ את סיפורו ופנה אלי בשאלה: "מה דעתי אני על ההצעה שמתלבטת בה המפלגה ההודית. אמרתי כי במפא"י לא הייתה התייעצות בעניין זה, אך דעתי אני שלילית. הסדר כלשהו עם הקומוניסטים פירושו מתן הכשר להם - הכרה בהם כשותף במערכה המדינית; בשעה שמתחייב תיחום חריף בין סוציאליזם דמוקרטי לבין הקומוניזם בא הטכסיס המוצע לטשטש את התחום ולערפל את המערכה שהסוציאליזם מצווה לעמוד בה כלפי שמאל. צ'ו ניין הביע הסכמה להנחותי והוסיף כי משום זה הם ניסו להשפיע על אשוק מהטה כי יציע לחבריו לדחות את ועידת מפלגתם עד לאחר ועידת בומביי - תוך תקווה כי בבומביי ייוועצו חברים מארצות שונות ביניהם וינסו להניא את ההודים מהצעד שהם עומדים לעשות - אך אשוק מהטה לא ראה כל אפשרות לדחות. הוועידה תתקיים בשבוע האחרון של אוקטובר בכלכותה והשאלה העיקרית העומדת על סדר יומה היא ההכרעה לגבי הצעת ג'יפ"י. צ'ו ניין הוסיף כי הוא ובא סווה הוזמנו לבוא לכלכותה - אשוק מהטה דיבר מאוד על לבם כי יבואו - אך הם לא יוכלו להיפנות. לבומביי בוא יבואו שניהם. אך הוא עצמו טרם החליט אם יבוא ממש לפתיחת הוועידה או יקדים בואו ביום-יומיים. אמרתי כי לדעתי כדאי לו להקדים.

יושם-נא לב כי בחלק השיחה שעליו סוּפר עד כה התחמק צ'"נ מלענות על שאלתי בדבר מטרת ועידת בומביי לדידו וגם נזהר מלהביע דעתו על ההצעה ההודית, אלא הצטרף לעמדתי רק לאחר שקבעתי אותה, וגם אז לא לגמרי במפורש. בינתיים שמע מפי תשובה ברורה על שאלתי מה אני חושב על תוכן הוועידה, ואז פתח את הפרק הבא של השיחה בהבעת דעתו הוא על השאלה הזאת, מבלי שטרח לישב את הסתירה בין אי-נכונותו לענות על שאלתי כשהוצגה לבין נכונותו הגמורה להביע דעתו בשלב יותר מאוחר. אני מציין פיתולים אלה מצדו לא כאות לחוסר ידידות אלא כביטוי מובהק לסגנון אסייני של ניהול שיחה.

ובכן הוא פתח ואמר כי לדעתו על הוועידה לטפל בשני עניינים: תוכנית של עזרה הדדית בין הממשלות הסוציאליסטיות - הוא הדגיש את המילה "ממשלות" לעומת העזרה בין המפלגות, אשר עליה דיברתי אני - ונקיטת עמדה כלפי הטכסיס הקומוניסטי החדש לחדש את סיסמת "החזית המאוחדת" משנות השלושים. יש לברר אם התמורות שהתחוללו בברית-המועצות והסגנון החדש שנקטו הקומוניסטים כלפי הסוציאליזם הדמוקרטי מבטאים באמת מיפנה, או אין הם אלא גניבת דעת.

ידעתי כי אם איענה למישאלת לבי ואכנס איתו לבירור בדבר מהות ה"מיפנה" ברוסיה, אפליג בסוגיה זו למרחקים ואוציא עליה את כל הזמן שנותר. לכן כבשתי יצרי ולא הגבתי כלל על דבריו בנקודה זו. אשר לדבריו על שיתוף אמרתי כי הוא מתכוון בוודאי לעזרה הדדית בין בורמה וישראל מזה ובין המדינות הסקנדינביות כיום ואנגליה מחר, לאחר שתשוב מפלגת העבודה לשלטון [בבריטניה]. אמר הן. אמרתי כי תוכנית כזו של שיתוף חורגת ממסגרת ועידת בומביי ויש לדון עליה במוסד אחר. אמר כי הוא באמת ניסה לעורר שאלה זו באינטרנציונל הסוציאליסטי.

שאלתי אם הוא סבור כי תתעורר בוועידת בומביי בעיית [עצמאות מדינית לארצות] צפון אפריקה. אמר כי משם יבואו אנשים שבוודאי ינסו לעורר את השאלה. אמרתי כי בעיות מרוקו ותוניסיה נפתרו לשביעות רצונה הגמורה של התנועה הלאומית. נותרה אלז'יריה, שהיא בעיה מיוחדת במינה ומורכבת ביותר. צרפת רואה ארץ זו כשלה ויש שם מיליון צרפתים. במה תוכל ועידת בומביי לתרום לפיתרון השאלה? לנו לא רצויה הסתבכות עם צרפת בשעה זו.

שמע והבין ולא הגיב. במקום זה סיפר על ההתנגשות שהייתה לו עם שליח מתוניסיה לישיבת הוועדה האנטי-קולוניאלית בקלאו [בורמה]. בהתייעצות המוקדמת שנתקיימה בשדה-התעופה דרש התוניסאי לשלול מברקת זכות ההשתתפות בישיבה. צ'ו ניין, שהיה יושב ראש הוועדה, ענה בשלילה. התוניסאי הודיע כי אם ישתתף הישראלי לא ישתתף הוא. צ'יו ניין אמר לו כי יעשה כרצונו. אגב כך נזף בו ואמר כי איננו מבין כיצד תנועה הנלחמת על עצמאות מוצאת לאפשר להתגרות באחרים במקום להתרכז בשחרור ארצה. בא אליו לוהייא וניסה להשפיע כי יבטיח לתוניסאי משהו. סירב ואמר כי ינהג בהתאם לעקרונות שנקבעו. סופו של דבר היה כי התוניסאי נשאר בשדה-התעופה, לא נסע לישיבה בקלאו, חזר לרנגון ואמר דברי השמצה על צ'ו ניין בראיון שמסר פה לעיתונים.

אמרתי כי הפעם שוב יבואו ערבים וחזקה עליהם כי ירצו לנצל את הבמה להשמצת ישראל. אנו נשיב, כמובן, מלחמה שערה. מה ברכה תצמח מזה? יש למנוע בכל מחיר התפתחות ממארת כזו העלולה להכשיל את הוועידה. יש חשיבות בנוכחותם של הערבים, בעצם התרגלותם לשבת במסיבה אחת איתנו ולדון על עניינים משותפים - במה דברים אמורים, אם יבינו מראש כי ברגע שיפתחו בהתקפה על ישראל - ייבָלמו. אמר: "ברור כי זה יהיה רע מאוד, הבה נקווה כי העניינים לא יגיעו לידי כך". שמתי לב כי דבריו בנקודה זו היו פחות נחרצים מדברי ויז'ונו ובא סווה אך איני יודע אם יש להסיק מזה משהו.

סיפרתי לו על המכתב ששלחתי לנהרו ועל השיחה שקבע לי. שמע זאת בעניין רב והפלגנו בשיחה על אישיותו המורכבת של נהרו, כיצד הוא מוכן תמיד להקריב עקרונות מוסריים למען שיקולים תכליתיים וההתבטאות המיוחדת של קו זה ביחסו לישראל. אמר: "באמת משונה שההודים תומכים כל הזמן בערבים נגדכם. ברור כי יש להם בזה עניין מדיני. אנו, בורמה, מדינה קטנה ואיננו נתונים לשיקולים אלה". אמרתי: "הודו עושה חשבון פשוט. המדינות הערביות הן שש, שמונה, עשר, שתים-עשרה. ישראל היא אחת ויחידה. הודו שואפת למנהיגות באסיה. המסקנה ברורה". אמר: "הוא אשר אמרתי, כי יש כאן חשבון מדיני אשר בורמה אינה עושה אותו. אנו מדינה קטנה ואיננו חוששים לקומם את הערבים נגדנו .(we are not afraid to antagonize them) אמרתי כי הודו כנראה אינה מעריכה איזו אחריות בינלאומית להפרת השלום באסיה היא לוקחת על עצמה על ידי תמיכה במדיניות הערבית.

שאלתי אם לדעתו יהיה המשך לוועידת בנדונג. תחילה לא תפס את הקשר הישיר והממאיר בין בנדונג לישראל והחל להסביר לי כי הגרעין המרכזי הוא ועידת מדינות קולומבו, אבל יש תועלת בקיומה של מסגרת יותר רחבה, אשר יהיה כדאי לכנסה מזמן לזמן גם בעתיד; הצרה היא רק שסין הוכנסה, לגמרי לחינם, למסגרת זו; כאן, אמר, "נעשתה שגיאה על ידי ממשלתנו הקודמת" - ומתוך חשש פן לא אבין דבריו לאשורם דאג להוסיף ולפרש: "כוונתי לאו נו, שהחליט משום מה כי יש לשתף את סין".

אמרתי כי הוא בוודאי צודק לגבי סין, אבל דאגתי היא אחרת. בנדונג החרימה את ישראל-  מָעֲלה על ידי הוצאת ישראל בעקרונות הכלליות והשוויון שבעצמה הכריזה עליהם - ועוד הוסיפה חטא על פשע בהעיזה לחרוץ משפט על ישראל ולקבוע את גורלה בהיעדרה. האומנם תחזור שערורייה כזו? אנו נתריע עליה באוזני העולם כולו. אין להרשות כדבר הזה בשום פנים. אמר כי חזקה על בא סווה כי יעמוד על המשמר בבוא השעה. אמרתי כי "בבוא השעה" יכול להיות מאוחר. ערב כינוס הוועידה ייווצרו לחצים אשר קשה יהיה לעמוד בפניהם. צריך שיהא ברור מראש כי או תתקיים הוועידה בשיתוף ישראל - או לא תתקיים כלל. אמר כי הוא מבין זאת והוסיף כי בוועידת בנדונג שנתקיימה "הם" (הכוונה לעצמו ולבא סווה) לא השתתפו. או נו גילה חולשה וויתר. אילו "הם" היו שם היו נוקטים קו הרבה יותר תקיף. היו עומדים על העיקרון שעליו עמדו בוועידה הסוציאליסטית [ברנגון.[

העברתי את השיחה לעניין השיתוף בינינו לבין בורמה. אמר כי בשבילו זהו חלק מהתוכנית הכללית של עזרה הדדית בין ממשלות סוציאליסטיות. ביקש רשות לדבר בגילוי לב. הסתייג מראש ואמר כי ודאי גם הפקידות הבורמית נושאת בחלק מהאשמה. הן צריך שיהא ברור כי אם משתרע השיתוף על פני שדות שונים, לא מן הנמנע כי ישראל תפסיד בתוכנית אחת ותרוויח באחרת, וכן בורמה. אבל הרושם שנתקבל אצלו הוא כי ישראל גורסת את השיתוף יותר מדי במושגים של pounds, shillings & pence [לירות, שילינגים ואגורות]. שאלתי: "במשכורות?" אמר: "גם במשכורות, אבל לא רק בהן. בכלל, עומדים על דקדוקי חשבון: מי ישלם הוצאות הנסיעה, היש לחלק את ההוצאות מחצית על מחצית או שלושה רבעים ורבע וכדומה. מוכרחה להיות גישה יותר רחבה, ואם הפקידים אינם מבינים זאת, מתחייבת התערבות כדי להבהיר להם את מהות העניין". אמרתי כי יש לשים לב לזאת אבל הוספתי כי דווקא למומחים שלנו יש טענות על גישה יותר מדי צרה ופעוטה לתפקידם ואפשרויות תרומתם. הרושם שלהם הוא כי קבוצת האנשים שבראש העניינים יש לה חזון והעזה אבל אלה אינם מיתרגמים לשפת המעשה כשהתוכניות מגיעות לשלב הביצוע בידי אנשי דרָגים יותר נמוכים. שם משתררת שיגרה, יראת האחריות, הירתעות מקבלת החלטות, גם קנאת חינם. אמר כי כל זה כנראה נכון ויש לדאוג לכך. הזכרתי שוב שמו של ברגמן, סיפרתי כי הוצאנוהו ממנגנון השילומים שלנו בבון, והוא מתפרץ עכשיו לעזור בענייני השילומים מיפן ואין הדבר ניתן לו. הבטיח שוב להזמין את ברגמן לשיחה.

סיפרתי לו על תוכנית האימונים בחרושת ל-400 שוליות של הצבא. לא שמע על כך והתעניין מאוד. אמרתי כי לעת עתה רק נשאלנו וענינו עקרונית בחיוב. איננו יודעים אם ומתי תתקבל החלטה. רצוני להסב תשומת לבו לשיקול אחד הנראה לי חשוב. בארץ שורר יחס לבבי מאוד כלפי בורמה. עניין הידידות עם בורמה היכה שורש בנפש העם בישראל. נוצרה אווירה חמה מסביב ליחסינו. זהו נכס יקר. אם מדובר על אימון בהיקף כה רחב - מאות נערים שיבלו בארץ שנתיים שלוש - אין זה רק עניין של הפקידות הישראלית, אלא הרבה תלוי ביחסם של המוני העובדים וסתם אזרחים איתם יבואו נערים אלה במגע ובהם ייתקלו בחיי יום יום. אני תמה אם נכס כזה שתיארתי עומד לרשותה של בורמה בארצות אחרות. אמר כי זהו שיקול חשוב מאוד.

הוספתי כי אותו נכס מחייב טיפוח. קורים דברים העושים רושם משונה ועלולים לערער אותו. הנה בבת אחת נתבטלו כמה ביקורים של אנשי שלטון בורמה אצלנו. עמד לבוא שר התעשייה. דוד המסכן קם באמצע הלילה ואץ-רץ ללוד מחיפה. אנשים אחרים באו מירושלים. והנה נוחת המטוס, נפתחת הדלת והשר איננו. גם אין שום ידיעה כי לא בא ומדוע. בערך באותו זמן מתבטל ביקורו של הרמטכ"ל וכן עוד ביקור אחד - שכחתי של מי. אנו מבינים כי לא הייתה בזה שום כוונה, אלא הייתה כאן הצטרפות מקרית של נסיבות, אבל לציבור אי-אפשר להסביר זאת והדברים עושים רושם משונה ופוגעים באמון. יש לדאוג לתיקון הרושם. שמעתי מהרמטכ"ל כי עדיין בכוונתו לבקר אצלנו בחורף. יש לעודדו לעשות זאת. הביע הסכמה גמורה.

לבסוף עוררתי בעיית הנציגות הבורמנית אצלנו. אמרתי כי יש להרימה. היה סבור כי כוונתי להעלאתה לדרגת שגרירות. אמרתי כי גם זהו עניין, והוא תלוי בראש וראשונה בהם, אך כוונתי קודם כל למינוי ציר ממש ועל כל פנים למשלוח אדם לישראל שיהא הרבה יותר דינמי ורחב היקף מהממונה הקיים, שהוא בחור טוב אך צר וחסר מעוף. איש בעל יכולת יוכל לסייע הרבה לקידום שיתוף הפעולה. צ'ו ניין שמע בהקשבה ואקווה כי רשם לפניו את הבעיה.

המלווה שלי מטעם משה"ח הופיע בפתח ושם אצבע על השעון. השיחה ארכה שעה. צ'ו ניין ליווני למכונית ואמר: "חבל כי הזמן חלף - אפשר היה לשוחח עוד ועוד". אמרתי; "ניפגש בבומביי".

בתחילת השיחה סיפרתי על הטיול בשאן. דיברתי בהתפעלות על יפי הסביבה על אפשרויות התיירות שם. אמר כי טרם נתפנו לשעות לצד זה של התכנון. סיפר על שני בתי-כוח גדולים ההולכים ומוקמים על מפלי מים באותו חבל. בניינם של אלה יסתיים בקרוב ואז יגשו להקמת קווי מתח גבוה. הכוונה היא לספק מאותו מקור עוצמה חשמלית לכל חלקי בורמה. צ'ו ניין דיבר בהתלהבות ובבקיאות רבה על תוכנית זו, שהיא כנראה ילד טיפוחיו.

בהמשך השיחה נזכרה התוכנית הכלכלית בשאן. מצד צ'ו ניין הובע יחס חיובי גמור לתוכנית ורצון להחיש את ביצועה.

נסעתי למשרד ההסברה, לביקור אצל השר טָקין צ'יט מאוֹנג, ידיד ותיק, שהיה קודם שר העבודות הציבוריות ואשר עודנו מטפל בענייני שיכון. כאן המתינו לי יעקב ואלישיב ונכנסנו יחד. פֶּתח דברו [של השר] היה להגיש לי מתנה - אריג משי הנראה כרקום זהב, משהו מאוד מפואר וראווני אשר ספק אם תמצא צפורה חפץ בו, אבל אולי יצלח לאחת מבנות דורנו הצעיר. גם אלישיב זכה בתשורה - שני כרכים כבדים והדורים של האנציקלופדיה הבורמית. נזכרתי כי בארוחת ערב אצל בא סווה אמרתי לבעלת הבית כי רצוני לקנות לאשתי בד - היא שאלה אם משי או כותנה ואמרתי כותנה ומייד הרגשתי כי הייתה זו פליטת פה מיותרת מצדי. גם אלישיב חקר ודרש אמש בשיחה עם צ'יט מאונג על האנציקלופדיה שלהם. הרי התוצאות - והלקח הוא חכמים היזהרו בדבריכם.

שאלנו את צ'יט מאונג על עבודת משרד ההסברה והוא שאל מה יהיה בסואץ ואמרתי אדרבה, בידכם ובידי שאר מדינות אסיה להשפיע על נאצר - הוא מוכרח להתחשב בעמדתכם, בלעדיכם הוא בודד ותמיכת רוסיה בלבד לא תצילנו. אלישיב ביקש רשות והוסיף והסביר את עניין תלותו של נאצר במדינות אסיה באופן היעיל ביותר – נהניתי מאופן דיבורו ומתרבות מחשבתו ולשונו.

ערכנו ביקור גם לטקין טין, סגן רה"מ לשירותים. שני שרים אלה [להסברה ושירותים] ביקרו בארץ, הראשון פעמיים, שניהם אנשים טובים וידידים נאמנים.

ב-11 מסיבת עיתונאים בבית הציר. באו רק כחצי תריסר עיתונאים בורמים ונציגי שתי סוכנויות – בשם] ,afp רוז'ר] לֹיוֹרֶה מיודענו מירושלים, שאשתו ישראלית, ורוסי ששמו סוליאקוב בשם טא"ס. פתחתי בהודעה כתובה ואחר כך עניתי על שאלות רבות-  שוב סואץ, והתפרוץ במלחמה, ומה נעשה אם תפרוץ, והיהיה שלום עם ערבים ומהן תוכניות השיתוף בין ישראל ובורמה ומה דעתי על המצב בגבולם הסיני וכיו"ב. בין השאר הסתמכתי בתשובותי על הודעת בא סווה בעניין סואץ והרימותי על נס את מזיגת התוקף והתבונה בדבריו על המצב בגבול בורמה-סין. את נאצר הוקעתי כהורס את עמדת עצמו על ידי הסגר על ישראל והצבעתי על הסכנה הנשקפת לכל מדינה להיות קורבן לאפליה מצרית.

אחרי שהלכו התברר לי כי נציג "Nation", העיתון היומי החשוב ביותר של רנגון  -לא נכח. שמעוני טען כי עיתונאי בורמה "אינם רציניים". עורכים אחדים פנו אליו לפני בואי וביקשו במפגיע הזדמנות להיפגש. אמר להם כי יוזמנו למסיבה והבטיח גם כוס ויסקי לכל אחד. שמחו מאוד. אחר כך, משנקבע המועד, שלח לכולם הזמנות, תמול הציע ]יחזקאל] ברנע, הממונה על קשרי ציבור בצירות, לטלפן למערכות להזכיר, אך שמעוני אסר עליו והוא הסביר לי עכשיו כי אין זה נאה "לרדוף אחריהם". נאה או לא נאה, אבל עובדה היא כי נציג "Nation" לא הופיע. מילא, חשבתי, יקבל לפחות את הפתיחתה הכתובה. על שמעוני חשבתי כי רצינותו שלו לא הספיקה להבין כי אם יש לו עניין עם אנשים לא-רציניים, כי אז אין לנהוג בהם כאילו היו רציניים ואחר כך לבוא על הסיפוק העצמי על ידי הוקעתם, תוך חבלה בעניין.

סיפרתי לשמעוני, לשלום לוין, לאלישיב ולברנע במפורט על שיחתי עם צ'ו ניין.

לארוחת צהריים אצל שלום לוין, עמו ועם [אשתו] חוה ביחידות. בית נאה מאוד, ללא מותרות, אך מרווח ומרוהט כהלכה. לא כל כך פשוט להבטיח לזוג כזה תנאים כאלה בארץ ואף על פי כן לאיש בתפקידו של שלום, ונוכח הרשת המסועפת של קשריו, והיחסים האישיים המצוינים שבינו לבין ראשי הפקידות המחייבים הארחה רבה, אין להעלות על הדעת תנאים יותר צנועים ברנגון.

ביני לבין שלום יחסים מיוחדים בנפשיותם, עם אהבה והכרת טובה בלי גבול מצידי ומסירות בלב ונפש והערצה מצדו, הכל זכר למעצר לטרון [יוני-נובמבר 1946]. ארוחת הצהריים כולה הפכה לשפך אחד ממושך וכאוב של מרי שיח. הוא מאושר בתפקידו, הישיבה ברנגון שָפרה על שניהם עם הבנות, הם אוהבים את הארץ ואת העם. הוא מחשיב מאוד את שליחותו כאן למען ישראל וכו' וכו'. אבל - כל עוד היה דוד כאן היו ימי זוהר ומשפרש באה ירידה תלולה. שמעוני הוא איש ישר והגון, אבל אינו הולם את התפקיד בבורמה כלל ועיקר. איננו אישיות, נעדר תנופה, אין לו שום יחסים אישיים, איננו מנהיג לחבורה הישראלית, אין לו שום סמכות מוסרית ורוחנית גם בעיני הבורמים גם לגבי חבריו בצירות וקהל המומחים. עם זה הוא נוקשה, קפדן על קטנות, שומר על מסגרות של סמכות לרעת העניין וכו' וכו'. אני מקצר מאוד את הקיטרוג ומשמיט את כל הדוגמאות והעובדות - הדברים ארוכים ויגעים מאוד. ברור כי מינויו של שמעוני היה כשורה אם כל המעניין אותנו ברנגון הוא קיומה של צירות מסודרת לשמירת יחסים רשמיים תקינים. כן ברור כי מינוי זה היה כישלון גמור אם אנו רואים את רנגון כעמדת מפתח - פתח לליבה של בורמה, הניתן להירכש רק על ידי שותפות רוחנית ותנועתית עמוקה ותוך השראה רבה, ומַקפץ להסתערויות נוספות על יבשת אסיה. האומנם התעלמנו מחשיבותה זו של רנגון, היחידה במינה בכל מערכת שירות החוץ? חלילה. אבל חיזרתי עם צירות זו על הפתחים כשם שהקב"ה כביכול חיזר עם התורה על כל אומות העולם. [ראובן] ברקת סירב, ו[משה] ביתן סירב, ואת ראובן [שילוח] אי-אפשר היה לקחת מוושינגטון - ובינתיים נתארכה תקופת הביניים והיה כורח גמור למנות מישהו והנה גם ראובן גם דוד [הכהן] עצמו סמכו ידיהם על שמעוני.

מסקנה אחת הסקתי מייד והיא כי שירותו של שלום עצמו מוכרח להימשך עוד שנה. המשרד הסכים כבר לסיום שליחותו כאן בסוף 1956 והתחיל מחפש יורש לו מזה ומקום חדש בשבילו מזה. אדיר חפצו ללכת לבירה בה יוכל ללמוד - להביא לידי גמר כלשהו את פרשת רכישת ההשכלה שהחלה בלטרון, כאשר נתתי לו ביחידות קורס הַתְחָלי בתורת הכלכלה. אמרתי כי לדעתי בירה זו היא לונדון ותכננתי כי יתמנה שם עוזר ליועץ הכלכלי, אך דחיתי כל זאת כחזון למועד וגזרתי עליו לא לזוז מכאן עוד שנה אחת. בינתיים נטכס עצה.

שלום חזר וטען כי הקשרים ההדוקים שהיו לצירות עם הצמרת הבורמית בימי דוד הכהן נותקו ונתמזמזו. לפניו אישית פתוחים כל השערים אך אין הוא יכול לקיים קשרים עם אנשים ראשונים במעלה על פני הציר, ואילו הציר אינו רצוי לאישים אלה - אינם דורשים לשיכְנוֹ ואינם שמחים לקבלו במשרדיהם. הנה ביקורי היה מאורע כביר מבחינת חידוש היחסים והחייאת הקשרים והצתת התלהבות חדשה לעניין הישראלי כאן. משאסע יוכלו להתפרנס בנכס זה תקופה מסוימת אבל אחר כך תבוא שוב דעיכה והחזות שחורה.

דברי שלום ביחס אלי היו כל הזמן כה נלבבים וחדורים רגש כה עמוק עד כי בגישתי להיפרד מהזוג גאה בי פתאום נחשול שהיה עצור בקרבי מאותם הימים המזעזעים [בלטרון] ובקושי כבשתי עצמי מלפרוץ בבכי. לחוה אמרתי רק כי יש זמנים בחיי אדם אשר יחסים ונכסים המתגבשים בהם נשארים נחלתו לכל ימיו!.

נסעתי הביתה, כתבתי, באה מימי [מרים] שמעוני ויחד עם אלישיב נסענו לשוק. בביקורי האחרון הובילתני יהודייה אמריקנית אחת לחנות אריגים, בה קניתי בדים לשמלות, בכללן בד לצפורה שהשמלה שנתפרה ממנו הצליחה מאוד. מימי אמרה כי היא מכירה חנות אחת וכשבאנו התברר כי זוהי אותה החנות גופא ומייד מצאתי אותו הבד עצמו.

שוב חזרתי הביתה וכתבתי - כל פעם שחוזרים למעון זה מתפשטים כליל, תולים את הגופייה המיוזעת עד לסחיטה שתתייבש, לובשים גופייה יבשה ומכנסי חקי קצרים, מפעילים את המירווָח [מאוורר תיקרה בפי מ"ש] ורק אז נושמים לרוָוחה. הימים האלה ברנגון חמים ומחניקים בלחותם - המונסון נסתיים ומתחילה עונת החום הגדול.

ב-6 באנו למטה הראשי של P.F.L..A.F לפגישה עם ראשי הארגונים הארציים המסונפים להתאחדות זו - איגודי הפועלים, האיכרים והנשים. הוּשבתי בראש השולחן, פתחתי בדברי שבח קצרים לבורמה והצעתי כי נשאל איש את רעהו שאלות. למעלה משעה נמשכו חילופי-הדברים בעירנות רבה מצדם ודומני כי ביעילות  מצדי – ענייני ארגון ומשטר, תחיקה ונוהג, בעיות האישה והנוער, חינוך ותרבות, כפר ועיר וכו'. שתו בצמא כל הסבר וגם דבריהם היו מאלפים.

שוב הביתה ול-8 למלון "סטראנד" לארוחת ערב של ויז'וֹנוֹ (או ויוֹנוֹ?). היו חברי לשכת הוועידה הסוציאליסטית (אינדונסי, בורמי, יפני וישראלי [יצחק סיני, מאז חזר לארץ]), שניים מהשגרירות היוגוסלבית, שניים מהשגרירות האינדונסית ועוד כמה מאנשי המקום. הציר האינדונסי חקר אותי בתבונה ובהקפדה על עניינים מעניינים שונים: העלייה - לשם מה היא באה ועד היכן תגיע; זיקת יהודי העולם לישראל - מה משמעותה המדינית; מעמד הדת בישראל מהו; מצב המיעוט הערבי בארץ לפרטי פרטיו; לבסוף - הבאמת ובתמים אנו רואים עצמנו כבני אסיה; ואחרון-אחרון, כאבן-בוחן שאינה עשויה להטעות והיא החורצת גורל, היש בתוכנו שחומי-פנים? כשעניתי על השאלה האחרונה בחיוב מוחלט ואמרתי כי מספרם מאות אלפים, הרגשתי כי נסתתמו כל הטענות. לבסוף התיישבו הכל במעגל והחלה הרבצת "ציונות" במרוכז - עד שראה אחד היוגוסלבים להציג שאלה אם חלה בזמן האחרון התקרבות-מה בין מפא"י לבין מק"י. התשובה השלילית המוחלטת על שאלה זו והנמקתה עוררו ויכוח עז עם שני היוגוסלבים, ונמצא השליח הישראלי - במקום להמשיך בהסברת ענייני עמו וארצו לבני בורמה ואינדונסיה - מתנצח ברנגון עם קומוניסטים מבית-מדרשו של טיטו על פשר הקו החדש שנקבע במוסקבה, אם זהו רק "הבדל של דרגה" או באמת "הבדל של מהות", ואם אומנם התחילה תקופה חדשה בתולדות המין האנושי עם הוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית הכלל-סובייטית.

בשובי הביתה מצאתי פתק מברנע שבצירות: האזין לB.B.C. וקלט כי היה תגמול מצדנו על היריות באנשי הכינוס הארכיאולוגי (לפי העיתונים עלה מספר ההרוגים לארבעה, ביניהם שוחטמן, המופלא בזיכרונו הביבליוגרפי, ממש אחד בדורו). כנראה הותקף המוצב שממנו נפתחה האש. התוצאות: נהרגו כחמישים ירדנים וחמישה משלנו. יש גם פצועים רבים. משרד החוץ הבריטי פרסם גינוי הן לנו הן לירדנים. ובכן האבטומטיות שבמעשי התגובה נמשכת. קרב דמים כזה ממש בשערי ירושלים – נקל לשער את המתיחות בארץ בכלל ובבירה בפרט. הפעם הכריז צהל רשמית כי ביצענו התקפה זו.

כתבתי תחילה יומן עד אחרי אחת. שכבתי ב-1.30 ומיאנתי להירדם. בדיוק כמו באותו ערב בירושלים, כאשר עבר עלי ליל נדודים לאחר ערב המקרא אצל הקרונגולדים, כך לאחר ערב ארוך זה של דיבור בלתי פוסק וגירוי שכלי חריף, היו כל החושים מתוחים עד לשיא וסירבו להתפרק. בזוועה ראיתי את הלילה הולך לאבדון ומקפיץ מעלה מעלה את הגירעון אשר לשווא שקדתי להקטינו - אבל לא הייתה כל ברירה. ב-2.15 ויתרתי על המאבק וחזרתי לשולחן הכתיבה. אותה שעה פרצה סופה בחוץ - ניתך גשם סוחף, רוחות פרצו לתוך הבית, דלתות וחלונות החלו דופקים למעלה ולמטה בליווי הרוח והגשם. רשמתי את כל השיחה עם צ'ו ניין לפרטי פרטיה. ב-4 שכבתי שוב, אך התנומה לא באה. שמעתי את צלצולי "ביג בן" בפרוזדור למטה: ארבע ורבע, ארבע וחצי, חמש פחות רבע, חמש, חמש ורבע, חמש וחצי. אחרי זה נרדמתי והתעוררתי חליפות, אך צלצולי שעון נוספים לא שמעתי. בשוכבי ב-4 הדחקתי פתק תחת דלתו של אלישיב להעירני ב-7.30 אך הקיצותי בעצמי ב-7.