יום ב', 24/9/1956 - בורמה - סיור במדינות שאן
למרות הגירעון הגדול בשינה, שתחילתו עוד בירושלים, ואולי דווקא בגללו, לא יכולתי להירדם בשוכבי אמש וגם כשנרדמתי הייתי מתעורר חליפות. רק לקראת הבוקר צללתי בשינה עמוקה. נדברתי כי יעירוני ב-5.45 אך המשרת החליט כי ליתר ביטחון מוטב לו לדפוק על דלתי ב-5.30. דֶפֶק זה מָשָה אותי כאילו מן המצולה. ב-6.30 יצאנו לשדה התעופה וב-7 המראנו במטוס אזרחי דו-מנועי של החברה הממשלתית לטיס פנימי בבורמה. יצאנו לסיור במדינות שאן, אשר תפארת בורמה על נופן. היו איתי [הציר] יעקב [שמעוני], אלישיב ויחזקאל ברנע מהצירות. מהבורמנים הופיע, להערכתי ולשמחתי, איש-החמודות או טאנט, מזכיר ראש הממשלה ומנהל לשכתו, אשר ליווה את או נו בביקורו בארץ. צירופו לפמלית הסיור היה אות תשומת-לב מיוחדת מצד ראש הממשלה. כן הצטרפו לסיור כמלווים שני פקידים של משרד-החוץ, צלמים ואנשי-משמר.
אך ישבתי ניגש אלי יעקב ומסר כי יש ידיעה רעה מהארץ. ברנע האזין בחצות ל"קול ישראל" וקלט בקושי תיאור של התקפת-פתע ירדנית על כינוס ארכיאולוגי ברמת-רחל, במעמד הנשיא - יריות לתוך הקהל שכתוצאה מהן שניים נהרגו ו-18 נפצעו.
המטוס הגביה עוף ונעשה קר כהוגן. לבקשתי את פקרס הצמר הלבן ולא הספיק. קראתי ב-Nation את נוסחו המלא של נאום אונו לפני האיכרים. או טאנט, אשר תרגם את הנאום לאנגלית, הוסיף הסברים בעל פה.
כל הדרך לא חדלתי לחשוב על המאורע המחריד בירושלים. נצטיירה תמונה של כנופיה שהתגנבה ממש לתוך רמת-רחל ופתחה באש מקרוב לתוך ציבור צפוף. נקל לשער את הבהלה שקמה שקמה. מעשה כזה מעיד על חוצפה זדונית ללא תקדים - מעין חזרה על היריות לתוך "אדיסון", אבל במהדורה עוד יותר מפוצצת וקטלנית. האומנם הייתה כאן הזנחה מצד אנשי הביטחון, שלא שמרו על הכינוס מבחוץ? ומה ייעשה עכשיו? מרחוק נדמה לי כי כל מעשה תגובה נגד איזה מוצב אין בו כל ממש נוכח התגרות כזו. על כורחי הגעתי למסקנה כי במצב כזה אין מנוס מתפיסת רצועה מהשטח הירדני, אגב הצהרה כי הדבר הוכח כהכרחי להבטחת חיי אזרחינו.
טסנו רוב הזמן מעל לתקרת העננים ולא ראינו את הארץ מתחת, אך לקראת סוף הנסיעה נחשף נוף-הרים ירוק. כעבור שעה ושלושת רבעי שעה הגענו למינחת [שדה-נחיתה, ground landing] של הֵייהוֹ, עיירה במדינות שאן. קיבלו פנינו שלטונות המדינה והמחוז. ארבע בנות הגישו בלי אומר ודברים זרי-פרחים. מזכיר ממשלת שאן ניצח על הטקס. בשורה ארוכה עמדו כ-25 אנשי שלטון וזקני היישוב, בכלל זה צבא, משטרה, רופא, מורָה ושאר חשובים. לכולם לחצתי יד. בשרשרת ארוכה של מכוניות, כשלפנינו משמר הן צבאי הן משטרתי יצאנו לדרך. בעיירות ובכפרים שעברנו עמדו שוטרים בכל פרשת-דרכים והצדיעו באמונה. בתוך שטחי ג'ונגל משני עברי הדרך היו חבויות משמרות. מפקדי צבא ומשטרה של המחוז נסעו איתנו בשיירה כל הזמן. כל מרחבי הג'ונגל האלה נוקו מכנופיות המורדים זה לא כבר, אך השלטונות כנראה מלומדי ניסיונות מרים ואינם נוטים להסתכן. הכל שיבחו מזלנו על יום-שמש שזכינו בו, כי עונת-הגשמים עודנה בעיצומה ורק תמול-שלשום ירדו זרזיפים. עקבות מטרות-העוז ראינו במים הרבים שהציפו כמה כפרים בדרך - בתים עומדים על כלונסאות בתוך אגמים וקומות תחתונות שללא כלונסאות שטופות כליל, ואיכרים שטים בסירות בתוך חצרותיהם.
נסענו כשעה והגענו לעיירה ששמה יאונגווה (Yawnghwe), מקום משכנו של איזה נסיך או רוזן, שריד של המשטר הפיאודלי, אשר שובץ במשרד כבוד מתאימה לתוך המשטר החדש. למעשה מכובד זה הוא יושב ראש הבית העליון ונמצא ברנגון. הובאנו לביתו המרווח ונתכבדנו במשקאות, כששני צלמים המלווים אותנו כל הדרך מטעם משרד-ההסברה פועלים בלי הרף. אף כאן הקביל פנינו סגל הפקידים המקומיים. שוב נסיעה של חצי שעה במכונית עד שהגענו למין מזח שממנו עלינו להפליג בסירות.
ניתנה לנו מראש תוכנית כתובה, מפורטת למיבצעים ולמועדים, והממונים שקדו על הדיוק בהקפדה יתירה. הסירות שירדנו בהן היו ארוכות וצרות ביותר, כדי איש אחד ברוחב ותו לא, וחדות חרטום. הלזאת ייקרא שוּנית? בירכּתי כל אחת מנוע. המכונאי שניצח עליו הוא גם ההגאי ובחרטום ישב נער מצויד במשוט קצר שהופעל רק בהיתקל הסירה בשרטון-צמחים או בהגיעה לחוף. חמש סירות היו במספר, אחת בה ישבה חבורתנו, בזה מאחורי זה, אחת שהובילה את הצלמים ושאר מלווים, אחת עם הפמליה הפקידותית, אחת עם מפקדי הצבא והמשטרה ושלישיהם, ואחת מלאה שוטרים מזוינים לאבטחה. היינו, איפוא, צי שלם שהחליק על-פני המים במהירות מפליאה. תחילה עשינו דרכנו במעין נהר או מצר-מים ארוך כשמשני העברים משתרעים שדות-אורז ושאר תבואות ולאורך החופים שפעת פרחי-מים כחלחלים. או טאנט, שהוא אנציקלופדיה מהלכת על שתיים, אמר כי אלה הם היאצינטים של מים. שביל-המים היה מפותל, יש התרחב ויש הלך וצר, ודרושה הייתה זריזות רבה מצד ההגאי לבל ניתקע בסוּף העבות שמשני העברים. כעבור זמן-מה יצאנו למרחבי אגם אינלֶה שהוא למדינות שאן ככנרת לישראל. את פיוט הטבע שמסביב קשה לתאר. מישטח מים זוהרים לאור השמש, מסביב הרים ירוקי מדרונים ויעוּרי פסגות, ומעטה של חלום פרוש על הכל. הייתי בעיני כמגלה עולם חדש וחודר למכמני יופיו הנסתר.
מסביב לאגם כפרים זעירים, לא מרובים, מגדלי ירקות ובננות ותירס ואורז. לעתים נתקלנו בשוּנית העמוסה תנובה מכל המינים האלה - היו כאן סירות מפרש ומנוע ומשוט. ראינו שיטת-חיתוּר משונה, הנהוגה בסביבה זו. בחור עומד על לוח בירכתי הסירה, ניצב עליו ברגלו האחת, כשרגלו השנייה תלויה באוויר וחובקת משוט מאונך תקוע במים, ואותו הוא מניע בתנועות-קשת חזקות מבלי לאבד שיווי-משקלו אף לרגע.
אף אנו נדרשנו לבצע תרגיל בלתי-שגוּר. מושבו של כל אחד מאיתנו הייתה כרית קטנה על קרקעית הסירה וצורת הישיבה ה"טבעית" הייתה קריסה תוך שׂיכּול-רגליים. כיוון שהטיול על-פני המים נמשך זמן רב, היו הברכיים בוצקות והרגלים כודרות מזמן לזמן והעצה היחידה הייתה לעבור למשטר של רגלים פשוטות קדימה משני עברי האיש היושב לפניך, ואז נטה הגוף אחורנית וכדי שלא יפול פרקדן היה צריך לאחוז בחוזקה בדופני השוּנית, וכעבור זמן-מה היו הזרועות כואבות מרוב מיתוח, ושיקול-דעתך נקלע בין החזקת מעמד בפורענות זו לבין החזרת גופך למצבוֹ הקודם תוך הפקרת הברכיים מחדש. סבל זה על חליפותיו קיבלתי באהבה כי החוויה כולה הייתה מגרה ומהנה כאחד. נזכרתי בטיול שעשינו יחד על-פני נהר זאמבזי באפריקה, אבל שם ישבנו שבת בני-תרבות על מושבים מרופדים, ואילו כאן נגזר עלינו להסתגף כדי ליהנות מזיוו של נוף נעוּל זה. כל רמ"ח האברים אמרו כאן שירה או קיבלו עליהם ייסורים, והרשמים שנחרתו אינם עשויים להישכח לעולם: קול שריקת המים הנחצים על-ידי השוּנית החדה, וזילוף הרסיסים משני הצדדים, וחלקת-האגם המבהיקה, וטבעת הגבעות הירוקות, והשרירים המתוחים והפרקים הכואבים ועל הכל הרגשת גילוי המופלא והלא-נודע שהרנינה את הלב.
באמצע האגם הפסקנו את המסע ליד סוכה בנויה על כלונסאות תקועים עמוק בקרקע - מעין אי מלאכותי שנועד לשמש מקום-נופש לאורחים. כאן "עגנו" כל הסירות והיינו כשלושים איש בשבתנו לסעוד פת-צהרים ליד שולחנות ערוכים. סירה נוספת שהגיעה מיאונגווה הביאה להקת מנגנים בכלי-זמר בורמיים ואיתה נערה רקדנית. זו הייתה צעירה מאוד וביישנית - כנראה תלמידה - ועד שהתחילה לרקוד החליפה חיוכי-חן עם המנגנים וכאילו לא ידעה נפשה, אך משניתן האות התרצנה ושכחה הכל ונכנסה בכל מאודה למחול. באה איתה עוד בחורה שישבה על המחצלת באפס מעשה - התברר כי זוהי מורה בבית-ספר שבאה כבת-לוויה, לבל תהיה הרקדנית בודדה לגמרי בחברה שכולה גברים.
הארוחה הייתה בורמית, אך מפולפלת בחסד רב.
משאכלנו שוב ירדנו לסירות והוספנו שוט כחצי שעה עד שהגענו לחוף שכנגד ואחר שטנו כחצי שעה לאורך החוף ואחר הוצאנו עוד כחצי שעה לדרכנו חזרה. מזג-האוויר היה נאה ביותר ואפילו צונן ובכל-זאת נשזפו הפנים והידיים מקרני השמש. הבקעה שבה נוצר האגם היא למעשה רמה שגובהה 3000 רגל מעל-פני הים.
שוב יצאנו בשיירה ארוכה של מכוניות לעשות דרכנו הלאה והתחלנו עולים במעלה ההר על-פני כביש מפותל אשר זהות סולליו ברורה מאופן סלילתו המושלם והידוע לנו היטב בארץ - כשפנינו מוּעדות לעיר טאונג'י (פירושו: ההר הגדול), שהיא בירת מדינות שאן (דווקא מדינות ברבים, בבקשה ולא מדינה ביחיד!). הצינה הלכה וגברה עם עלותנו, ממש כמו בדרך המובילה לירושלים, ולפנינו נגולו מראות-אלוהים - כל רוחבה הנהדר של הבקעה נראה עכשיו במלואו, הופיע אגם חדש, מעין מי-מרום, מבהיק כפנינה, הדשא הירוק עוטף הכל והאילנות האצילים נישאים גאים למרום. הרי זו שווייצריה של דרום-מזרח אסיה, והעולם אינו יודע על קיומה, הממשלה אינה מפרסמת עליה דבר ואינה נוקפת אצבע למשוך אליה תיירים ואפילו גלויה מצולמת ממראותיה אין להשיג למזכרת.
טאונג'י זו היא עיר הרים טובעת בירק ומשופעת בעצי-הוד ובה מרכז מסחרי תוסס וחווילות מפוארות. הובאנו ל"בית הממשלה", ארמון המושל הבריטי לשעבר וכיום בית-הארחה ממשלתי. מסביב פארק אנגלי לפי מיטב המסורת המפוארת - עצים רמים ועתירי-צמרת, נטועים במפוזר, ללא שיטה ומתכונת, ועם זה מצטרפים לנוף נהדר עם כרי הדשא שביניהם. נכנסנו פנימה והנה שוב זוויות ישרות ומדרגות נרחבות ורהיטי עץ חום איתנים ושעון גדול המשמיע צלצול של "ביג בֶּן" [השעון שעל מגדל הפרלמנט בלונדון, שנעימת צלצוליו היא מן המפורסמות]. הוקצה לי חדר ענקי עם חדר-רחצה וכל הפמליה התפזרה על-פני ידרים וחדרי רחצה כבאחוזת כפר אנגלית. צנחתי אין אונים על המיטה ורק אז חשתי כמה נמתחו ונתייסרו כל יצורי גווי, אך כל מאמצי להירדם עלו בתוהו. בחוץ פרץ גשם סוחף שרעשו ורשרושו בעלווה העבותה של האילנות הענקים היה כמנגינה ישנה נושנה. אף-על-פי שלא ישנתי, הרי השכיבה עצמה הייתה כשיקוי לעצמותי והרגשתי כיצד כל אבר וכל פרק אומרים עליה שיר-תודה. אכן מזל היה לנו כי הגשם החל יורד בדיוק כאשר הגענו למחוז-חפצנו.
שתינו תה בחדר-האורחים הגדול למטה. הגשם שיבש את תוכנית-הסיור המקומית. ראינו רק את המכון הקטן לחקר החקלאות ובית-חרושת קואופרטיבי לשימורים. במכון תצוגה של זרעים מושבחים ושל חרקים מזיקים וכן דוגמאות של דגנים וירקות המגודלים בחווה שלדוגמה. המנהל צעיר תרבותי, השתלם באוסטרליה, שמע על העבודה הנעשית בארץ, אבל אין לו קשר איתה ולא ראה שום פרסומים שלנו, אף-על-פי שהוא מטופל הרבה בהדברת טפילי ההדרים. בית-החרושת הוא בעצם בית-מלאכה גדול, מספר חבריו שישה ועובדים בו גם פועלים שכירים הנלקחים לעבודה ארעית. החברים מאוד גאים על מפעלם, כיבדונו בשימורי מנגו ואננס להנאתנו הרבה, משמרים גם בשר ותרנגולות וירקות מירקות שונים ומוכרים הכל בארץ.
חזרנו לבית-ההארחה. איך אפשר לשמוע משהו על מה שקרה בארץ [רמת-רחל]? אי-אפשר. אין רדיו, אין עיתון, אין טלפון לרנגון. לא הייתה ברירה אלא לכתוב יומן לפני ארוחת הערב ולאחריה עד חצות.
