יום ו', 21/9/1956 - תאילנד-בורמה
שם הספר  יומן אישי 1956
שם הפרק  יום ו', 21/9/1956 - תאילנד-בורמה
שער  עמדת מפתח (בורמה)

 

 

יום ו', 21/9/1956  -  תאילנד - בורמה

 

מקאראצ'י אמש ב-6.30, לבנגקוק הבוקר ב-5.10 - שמונה שעות טיסה (הפרשי השעון שעתיים). אף-על-פי שנחתנו כשעוד החושך בעיצומו ורק זהרורי שחר בוקעים, מצאנו את היעקבסונים - הרופא היקי, קונסולה הכללי הפעיל והגאה של ישראל, ואשתו הגויה – מצפים לנו בנמל-האוויר. נסענו לביתם, שיצאו לו מוניטין בישראל, מרוב עוברי האורח שהתאכסנו או התארחו בו - בית-עץ עצום ורב אולמות ומדרגות וחדרים, משופע בחפצי-אמנות מתוצרת המזרח הרחוק ודרום-מזרח אסיה מכל התקופות, בכללם שכיות-חמדה יִקְרוֹת-ערך וכלים חדישים אין חפץ בהם.

נתכבדנו בארוחת-בוקר, כולל לחם אפוי בידי הרופא עצמו – לחם כהה רגיל וטעים מאוד, שאין להשיג דוגמתו בשום מאפייה בארץ זו, האוכלת בעצמה אורז ומגישה לזריה לחם לבן בלבד. [אף בפי יעקבסון רשימה של קובלנות. הוא מבקש זה שנים לשלוח הנה תלמיד-חכם מעוניין בתורת בודא, על מנת שילמדנה כאן על בוריה מכלי ראשון ויוכל אחר כך להרביצנה בירושלים. תמורת זה נשלחו הנה שני תלמידים שאין להם כל קשר נפשי לתורה זו וכל עניין שכלי בה. הוא חוזר ומפציר כי נמצא איש מתאים ומקבל על עצמו השגת המילגה. הנה בשנה הבאה נערכות כאן חגיגות עצומות ומפוארות ביותר לסיום המחצית הראשונה של תקופת בודא - 2500 שנה (עוד כהנה ותלאות חיי אנוש מגיעות לקצן ומתחילה שלוות הנפש הנצחית, נירוואנה בלע"ז) תאילנד מייחסת חשיבות מדינית רבה למעמד זה. אסור לישראל להחמיץ ההזדמנות, אבל עליה לשלוח אדם בעל איכות רוחנית גבוהה. הרופא [ד"ר יעקבסון] לתומו חשב כי יש לשלוח [לחגיגות מלאות 2,500 שנה לבודה ב-1957, בבנגקוק] רב דגול ונתאכזב כשהסברתי לו כי רבני ישראל לא רק שאין להם עניין בדתות אחרות ובפילוסופיות דתיות של אומות העולם אלא הם שוטמים אותן משטמה עיוורת ומתרחקים מהן ת"ק פרסה. ציינתי את ליאו [כהן] כמועמד הבא בחשבון - באחד הכינוסים שיתקיימו [בחגיגות] תהיה שעת כושר להרצות על מורשתה הרוחנית של היהדות ולערוך השוואות.

דיברנו גם על בעיית מאלאיה. לדעת יעקבסון מוטב לנו לשגר לשם נציג - קונסול או משהו מעין-זה - כבר עכשיו, בעוד השלטון הבריטי על מכונו, למען "יירשנו" השלטון העצמאי, שלא יוקם אלא בסוף 1957, שכן בארץ מזרחית קל מאוד להמשיך את הקיים וקשה כקריעת ים סוף להשיג החלטה על יצירת חדש, בייחוד לגבי ישראל בארץ שרוב אוכלוסיה מוסלמים.]

בבנגקוק נטשנו את "אייר פראנס" ומכאן לרנגון טסנו ב-K.L.M.. יצאנו ב-9.45 והגענו ב-10.45. פיגור השעון הוא מחצית השעה – הווה אומר כי טסנו שעה וחצי.

בנמל-האוויר פגשתנו חבורה שלמה ובראשה אוּ נוּ. בת-צחוק רחבה השתפכה על פניו השטוחים ברגע שראני בפתח המטוס וברדתי הושיט יד למרחוק ולחץ ידי בחוזקה. איתו היה מזכיר ראש הממשלה [אוּ טאנט, אשר ביקר בארץ כמזכירו של אוּ נוּ], ממלא מקום ראש הטכס ממשרד החוץ ועוד כמה פקידים. ליד או נו ניצב [ציר ישראל בבורמה] יעקב שמעוני ורעייתו איתו וכן יתר חברי הצירוּת, בכללם מיודעי מלטרון שלום לוין [מפקד "ההגנה" באותו מחנה הסגר], ומאחוריהם כמעט כל חברי המושבה הישראלית ברנגון – אנשי חיל האוויר, המהנדסים, כלכלנים, הרופאים, הכלכלנים וכו' בסך הכל כחמישים איש ואישה.

הוכנסתי למכונית נאה – בארץ קוראים למכונית כזו "מפוארת" - שהועמדה לרשותי על-ידי ממשלת בורמה לכל ימי ביקורי. ליד הנהג ישב פקיד של משרד-החוץ, מיועד להישלח לתל אביב כמזכיר שלישי, בחור הנראה נעים אבל אומרים עליו כי הוא שותה לשוכרה – אף הוא נצמד אלי כמלווה קבוע לכל משך התארחותי. מכונית של משטרה נסעה לפנינו, לפניה שני רצים רוכבי-אופנוע ומשני עברי מכוניתי שניים כאלה. ושוב, זה הסדר שנקבע לכל השבוע. עם כניסתי למכונית הגיש לי המלווה תוכנית מודפסת אנגלית המוכתרת על הכריכה באותיות-זהב, Programm of the visit to the Union of Burma of Mr. Moshe Sharett, ובתוכה פירוט רב של המבצעים וה"מאורעות" שנקבעו לי מיום בואי, 21 בספטמבר, עד יום צאתי, 28 בו.

[יעקב] שמעוני שישב על ידי [במכונית בדרך מנמל התעופה של רנגון] בישר כי לאחר שאחתום שמי בארמון הנשיא אני פטור מכל התחייבות עד הערב. בו ברגע פתחתי את התוכנית המודפסת וראיתי כי ב-3 עלי לבקר את או נו [ראש הממשלה לשעבר] וב-4 את ראש הממשלה [אוּ בָּה סְווֶה]. הערות למותר. בינתיים הביע או נו את רצונו לבוא למעון שניתן לי לארוחת צהריים - הרי שנתמלא היום.

מנמל האוויר נסענו לארמון הזכור לי היטב מביקורי הקודם. בסוכה שליד השער חתמתי שמי בספר. אחזנו דרכנו הלאה לבית-ההארחה של ראש הממשלה. גם כאן הייתי ב-1953, אבל רק כ"ד שעות. הבית הוקם על-ידי האנגלים, לפי מיטב סגנונם המסורתי בארצות המזרח - כל הזוויות ישרות והקירות גבוהים והמדרגות רחבות והרצפות עץ מעשה פרקט והגזוזטראות מרווחות והרהיטים בעלי ותק רב, אך איתנים ונוחים. בדירה התחתונה מבוא נאה וחדר אורחים מרווח, ובעליונה שני חדרי שינה כל אחד עם חדר רחצה ומפלס רחב ומרפסות לשני החדרים. הבית ניצב על שפתו של אגם מכותר חורָשים של אילנות אצילים ומראהו כאגדת קדומים או כסיפור נפלאות מעולם הדמיון. בהעיפי עין על ההוד הטמיר הזה, מעולף דוק של אובך קל, הרגשתי מאוד בחסרונה של צפורה.

מוּנוּ עלינו שני משרתים הודים זקנים, אחד מהם מהמלון "סטראנד", ידידי מאותם הימים, שהכירני מייד והצהיל פניו לקראתי. הללו החלו מייד טורחים בגיננו - מסייעים בפיתוח המזוודות, תולים חליפות בארון, מגהצים מכנסים שקומטו, מגישים תה ופירות, מצחצחים נעליים - ובכל אלה יוצאים מכליהם להזדרז ולנחש כל מאווֶה, לספק ולשאת חן. גם זה משטר של יחסי אנוש.

החום כאן בעינו והלחות גבוהה, אך אין זה בשום פנים שרב שאין לעמוד בו וההזעה אינה בבחינת פלגי מים. אפשר להחזיק מעמד גם במעיל קל, אם כי הסרתו היא הקלה רבה וכן התרת העניבה, אבל כשאתה יחידי בחדר הרי אתה פושט מייד גם את החולצה ואדיר חפצך להיחלץ גם מהמכנסים הארוכות וללבוש את הקצרות של חאקי. כל עוד אתה בחדר סובב-הולך לו המירוַוח הענקי, הקבוע בטבור התקרה - אחרת משתרר מחנק. גם בלילה עדיף הרחש המתמיד של המירַווח מהשקט שמחירו מועקת חום. הכלל, אפשר לחיות.

כחצי שעה חילצתי עצמותי בשכיבה אך הגיעה שעת בואו של או נו וחובה הייתה להתלבש. או נו בא בלווית מזכיר רה"מ [או טאנט, לימים מזכ"ל או"ם], זה שליווהו במסעו לארץ ולמערב, עכשיו הוא מזכיר לרה"מ החדש אך עם זה נשאר איש סודו ועוזרו הנאמן של רה"מ הקודם.

מסרתי לו ד"ש מב"ג ומהממשלה, אך הוא לא שאל כלום - לא לשלום ב"ג ולא על ההתפטרות, כאילו לא קרה דבר. חקר למצב זיוננו ונחה דעתו כששמע כי השגנו נשק חשוב מצרפת. גם שמח לשמוע כי ראֹה אראה את נהרו והתעניין לדעת אם אערוך איתו חשבון צדק על התקרית שהוא עצמו היה מעורב בה (ההבטחה שנתן לאו נו בקולומבו [בדצ' 1954, בפֶּגֶש ההכנה לוועידת בנדונג (אפ' 1955)] להיכנס איתנו בקשרים דיפלומטיים, אשר אחרי כן נסוג ממנה והתכחש לה). הזכיר אגב כך משימה אחרת שקיבל על עצמו בשבילנו - לעורר בעיית יהודי בריה"מ אגב ביקורו שם. במקום לדבר בחוכמה הוא מסר את מכתב התידרוך שלי, שהיה מכוון לתצרוכתו הוא בלבד, ישר לידי [שה"ח] מולוטוב. התברר כי עד עכשיו אינו מבין איזו שטות נוראה עשה אז. אמר: "לא נזדמן לי לדווח לך באותו עניין - מה קרה למכתב שביקשת ממני למסור להם. עשיתי זאת ונדהמתי על התרגזותם. בייחוד [לזר מייסייביץ'] קגנוביץ' [סגן ראשון של ר"מ בריה"מ, חבר נשיאות המפ' הקומ' הסובייטית] היה מורתח וטען כי הכל כשורה עם יהודי בריה"מ ועל כל פנים אין לישראל שום זכות להתערב". ניסיתי להסביר לו משמעות מעשהו ואמרתי כי כנראה לא הצלחתי להבהיר במכתב כי אין הוא מיועד אלא למקבלו בלבד ולא למסירה (האמת היא כי אמרתי זאת בגוף המכתב בלשון המפורשת ביותר - מה שעשה לשערורייה עוד יותר מגוחכת את דבר מסירתו לרוסים) - אך הוא לא תפס תוכן דברי וחזר על סיפורו. הרפיתי ממנו. הסברתי לו עמדתנו בעניין סואץ. שאל אם נכון הרושם כי סכסוך זה הקל קצת על מצבנו וכן ביקש אישור לרושם, כי בעוד בריה"מ תומכת לאורך כל הקו וללא הסתייגות בעמדה הערבית, אין ארה"ב מזדהה כלל עם ישראל אלא מנסה גם היא להעמיד פנים של ידידות לערבים אגב תמיכה מוגבלת בישראל; זאת אומרת כי אין כאן בסיכומם של הדברים איזון בין ערב לישראל אלא הכרעה ברורה לטובת ערב.

נותרה לי כחצי שעה לחטוף תנומה, אשר כל עצמותי ערגו אליה. קשה לתאר לאיזה מצב של עייפות יכול אדם להגיע עקב שינה מצומצמת ומקוטעת משך כמה לילות - בכלל זה ליל-נדודים שלם – והרי אני רק בראשיתו של מסע מפרך. צללתי בתהום עמוקה. בדחיפת איזה כוח נעלם הקיצותי פתאום - כאילו בא מישהו ומשך בי או דחפני נמרצות - בדיוק רבע שעה לפני המועד שנקבע לצאתי את הבית. רגעים מספר שכבתי פקוּח-עין והמוּם לחלוטין. לא היה לי מושג היכן אני, מדוע אני כאן, מה עלי לעשות, על שום מה התעוררתי, מדוע אני שרוי בדאגה פן אאחר משהו. רק לאט-לאט חזר הזיכרון לאֵיתנו והצטללה ההכרה כי אני ברנגון, בשליחות מהארץ, אורחה של ממשלת בורמה בבית זה, כי נרדמתי רק לשעה קלה ועלי למהר ולהתלבש ולקיים ביקורַי לפי התוכנית.

ערכנו ביקור-נימוסין קצר לאו נו בביתו. עם התפטרותו הוא התחלף בדירות עם אוּ בּא סוֶוה. חיכתה לי הגברת, ששאלה בלבביות לשלומה של צפורה וביקשתני לדעת כי היא חושבת עליה לעיתים קרובות. מעט האנגלית שהיא הצליחה בקושי להפגין את ידיעתה בהיותה בארץ נשתכחה כנראה ממנה כליל והיא דיברה באמצעות או נו ששימש תורגמן. הגשתי לה את המזכרת הקטנה ששלחה לה צפורה – מכבנת כסף ממלאכת ידם של תימנים – והיה לי רושם כי נתאכזבה מגודלה הזעיר של המתנה. עם או נו לא הרביתי שיחה הפעם, רק ביקשתי רשות להקדים בוא אליו לפני ארוחת הצהרים שהוא עורך לכבודי למען נוכל לשוחח פעם לגמרי ביחידות.

מאו נו לאו בּא סוֶוה עצמו. פגשני בחביבות רבה. חיוכו נראה פיקחי ומלא חן אם כי הוא נוצץ רק מתוך עיניו כששרירי-הפנים מסביב נשארים מחוטבים ומאובנים ללא נוע. שאלתי מייד אם ייסע לוועידת בומביי וענה בחיוב. שאלתי אם ברור כי הוועידה תתקיים שם ובמועדה וענה כי לא שמע על שום שינוי. אמרתי כי כנראה יבואו הפעם ערבים וחזקה כי ינסו לנצל את הוועידה כבמה להתקפה עלינו, מזה לא תצמח ברכה גם.לעניין גם לוועידה. על הסוציאליזם האסיאני להתרכז בחיובי המשותף ולא בשלילי המפריד. ממילא לא יוכל האינטרנציונל של אסיה לפתור בעיית ישראל-ערב - תרומתו היחידה יכולה להיות בשמשו מפגש לישראלים ולערבים החסרים הזדמנות כזו במסגרות אחרות, אך אם תוּתר הרצועה לערבים להתקיפנו לא תהיה לנו ברירה אלא להשיב מלחמה שערה, היחסים בינינו ישתבשו עוד יותר, אווירת הוועידה כולה תיעכר ובמקום התקדמות לקראת השלום תבוא נסיגה. ענה נחרצות כי אין לשקול התפתחות כזו וכי לערבים ייאמרו דברים ברורים ואם יהא צורך – תוסקנה מסקנות. אשר לעניינים החיוביים סיפרתי לו על רעיון שיש לנו לקיים אצלנו סמינר של שישה חודשים לענייני הקואופרציה אליו יוכלו לבוא שליחים מארצות אסיה, נאמר מ-25 עד 50, על מנת שישאו רק בהוצאות נסיעתם לישראל וחזרה, בעוד שאנו נכסה הוצאות חייהם בארץ, דמי ההובלה בסיוריהם ושכר המרצים. אמר כי זה רעיון נאה ובוודאי יהיה הסמינר לתועלת. נגעתי בבעיית תעלת סואץ, הסברתי עמדתנו והעניין החיוני שיש לנו - ולדעתנו גם לבורמה - בפתיחת התעלה לשיט ישראלי ואמרתי כי נדון על כל פיתרון ועל כל מוצא לפי אמת מידה זו, האם מובטח חופש זה או לא. הסברתי כי נאצר חתר תחת עקיבות עמדתו וחיבל בכוחה המוסרי והמדיני על ידי ההסגר שהטיל על ישראל. דומה כי קלט את הדברים והסכים אך לא הגיב. מה תעשה לאדם המאזין ושותק? במכתבו אלי הרחיב את הדיבור על תועלת ביקורי כהזדמנות להיוועץ ולהחליף דעות - והנה באתי ומצאתיו נוהג בי מילה בסלע. לבסוף נגעתי בתוכנית אימון [400] השוליות [הטכניים שביקשה ממשלת בורמה לאמן כארבע שנים במיסגרת צה"ל]. הניע ראש לאות כי הוא יודע על התוכנית, אך לא קבע מסמרות. נפרדנו תוך ציון הדדי כי עוד ניפגש שנית.

חזרנו למלון ושוב שכבתי. בשיחות אני ער אם כי העייפות נותנת אותותיה בכבדות מסוימת שלוקה בה אופן דיבורי, אך בנסיעות ממקום למקום אני תופס עצמי פעם אחר פעם נרדם בתוך המכונית.

היום שישי ואמרנו לגשת לבית-הכנסת לקבלת שבת. הוגד לי כי מתפללים היום מנחה ומעריב רצופות. כיוַונו לבוא ל"לכוּ נרננה", אך הגענו לאחר ככלות הכל. נראה כי יהודי רנגון הם מהזריזים המקדימים. עדיין מצאנו את המתפללים משתהים וממתינים לנו. פגשונו בכל הכבוד ולחצתי יד לכל אחד ואחד – לא יותר מעשרים איש בסך הכל. הוגד לי כי מאז ביקורי בבית-כנסת זה, כאשר נועצו בי מה לעשות בכלי קודש הרבים שנשארו מורשה מימי זוהרה של קהילה זו המדולדלת עכשו, שלחו לארץ כשמונים פרוכות וכארבעים ספרי-תורה.

ארוחת ערב אצל יעקב שמעוני עם חברי סגל הצירות הבכירים - [הנספח המסחרי] שלום לוין ו[הנספח הצבאי, אל"מ מנס] פרת ונשותיהם. שני הקטנים של יעקב - ילד וילדה - פתחו לפני את הדלת משני העברים והאירו לי מאוד פניהם. הם לומדים בבית-ספר מתודיסטי. הבן הבכור לומד בביה"ס הימי בעכו ומבלה כאן את פגרתו. אלישיב [בן-חורין] סיפר לי קודם על מתיחות רבה ביחסים בקרב הצירות - פרת ושלום אינם מדברים איש עם רעהו וכל אחד מתוח ביחסיו עם יעקב - ולכן נדהמתי נעימות בראותי כולם יושבים יחד, לכאורה שבת אחים, אך הניסיון מלמדני כי אין להביא ראיה מזה. תחומי הפעולה בין שלום לפרת מטושטשים. שלום פעיל ונמרץ ויוזמני מפרת, משרד הביטחון תומך בשלום ומפעילו ואילו המטכ"ל מזניח את פרת. אשר ליעקב הריהו אומנם מכובד כאדם ישר-לב, אך לוקה באי-גמישות ואינו מצליח כנראה להטיל במידה מספקת את סמכותו המוסרית. קיצורו של דבר, צירות המלאה בעיות.

אחרי הארוחה נתמלא הבית ישראלים וישראליות - כל אותה המושבה בהרכב יותר מלא. ישבו דרוכים וצמאים וסיפרתי להם מה שסיפרתי ואחר כך שוחחתי עם רבים - יחידים וקבוצות ועמדתי על עבודתם ובעיותיהם של אנשי חיל-האוויר, המהנדסים, הרופאים, הכלכלנים וכו'. כולם דרוכים לעבודה ומוכנים למאמץ אך נתקלים בקשיים רבים לגבי שיתוף פעולה עם מקביליהם הבורמים.

הגעתי למיטה דָלוּי כליל.

 

העתקת קישור