יום ד',  21/9/1955

 

עוד בהיותי בבית הוטרדתי מאז הבוקר בזירוזים לערוך את ההודעה על כניסת צה"ל ל"מפורז" של ניצנה. הדבר בוצע בלילה וכבר נודע ברבים והעיתונאים שתו על המשרד בדרישת הסבר.

ההודעה שניסחתי אמש הופיעה בהבלטה רבה בכל עיתוני הבוקר.

בבואי למשרד רה"מ דיווחה יעל על ידיעות שהתקבלו מניצנה. נחרדתי. מתברר כי נכנסנו לתוך תוכו של המחנה המצרי באל-עוג'ה, המשמש מעון לנציגות מצרים בוועדת ש"ן, גירשנו את המצרים שמצאנו שם ואגב כך, כאילו סתם תוך משחק ילדים, פצענו לנו שני חיילים מצרים (לפי גירסה יותר מאוחרת אחד חייל ואחד קצין - והפציעה הייתה כאילו על ידי צרור שנפלט במקרה!).

סטייה פרועה זו מסיכום ברור ומפורש של ההתייעצות שהתקיימה אתמול גרמה לי פלצות. מה קרה כאן? האומנם הוסיף הרמטכ"ל נופך זה משלו? או האומנם פרק המפקד המקומי כל עול של משמעת והשתולל על דעת עצמו? הן איש לא העלה בהתייעצות את עניין הסגל המצרי היושב באל-עוג'ה ולא הציע כל פעולה נגדו. לעומת זה בפירוש סיכמתי כי יחידת צה"ל שתיכנס ל"מפורז" רק תקנה לה שביתה - לא תפתח באש ולא תפגע יזומות במישהו. אחת היא כיצד אירעה התקלה החמורה, ברור כי לפנינו שוב עדות ניצחת לקהות חושיו של צה"ל וליצר ההשתוללות התוסס בו. בינתיים הייתה עת לעשות וחיברתי הודעה לעיתונות על כניסתנו ל"מפורז" ונימוקיה, תוך התעלמות לעת עתה מתקרית אל-עוג'ה.

הוסחה דעתי ממכשלה ממארת זו על ידי שורה רצופה של שיחות.

גברת אחת המתדפקת על דלתותי זה נצח באה להוכיח כי אין תקנה לתיירות אמריקנית לישראל אלא בסיפוחה למנגנון התעמולה.

יעקב הרצוג בא להכינני לקראת השיחה עם לאוסון. ז'ילבר שחזר אתמול מפריס סיפר לאמיל כי צרפת נוטה לוותר בעניין הביקורים במשרד החוץ [בירושלים] אם יופרדו התפקידים וגם אנגליה אינה נוקשה לחלוטין ורק ארה"ב מוכנה להתעקש וידו של לאוסון הייתה במעל, שכן דיווח למחמ"ד כי דווקא לאחר הקמת הקואליציה השמאלית שתעורר רוגז באמריקה לא יעז ב"ג להקניט את וושינגטון יתר על המידה וייכנע לגזרה כי עליו לקבל את שגריר ארה"ב במשרדו ולא להכריחו להיזקק לשר החוץ. ממילא נתכוונתי לחפוף ראשו של לאוסון בעניין זה ודוח ז'ילבר הוסיף לעניין דחיפות.

לאוסון ישב כשעה. לכאורה הביא תשובות לשאלותי בעניין נאום דאלס, אך לא השמיע אלא דברים תפלים, שאינם מעלים ואינם מורידים, ורק על שאלה אחת נתן תשובה ברורה: אין ארה"ב מתכוונת לעורר בעצרת זו את בעיית ירושלים.

שוב הוקעתי הסתומות והפירכות בנאום ועברתי עליו לסדר היום. ערכתי התקפה חזיתית על כוונת ארה"ב להחרים את שה"ח לכשיחדל להיות רה"מ ועשיתי כוונה זו ללעג ולקלס - גם איימתי במשבר ממדרגה ראשונה ביחסים, ועל לא כל דבר. מה ההבדל בין בית לבית בירושלים ומאימתי ניתנה הרשות למדינה זרה לקבוע מי יעסוק בענייני חוץ בממשלת ארץ אחרת? "להווי ידוע לך, אדוני השגריר היקר, כי אתה מסיח עם שר החוץ ולא עם רה"מ, והראייה שאילו היה האיש היושב לפניך מאחד תפקידי רה"מ ושר האוצר ולא רה"מ ושה"ח, לא היית מגיע כלל לראותו." לאוסון היה נבוך ונפעם - רשם את הדברים במפורט והבטיח לדווח.

אחר כך חזרתי לעניין הצבעתנו באו"ם בעניין סין ואמרתי כי אני מאוד לא מאושר מהימנעותנו. לפי כל שיקול עקרוני וענייני מבחינת ישראל היינו חייבים להצביע נגד הצעת ארה"ב, יען שומה עלינו לפרוץ את ההסגר הערבי ולא לקומם נגדנו ארצות מכובדות באסיה. מה יצא? זנחנו חברה נאה של מדינות נאט"ו ואסיה והצטרפנו לחברתם הניקלה של ערבים - והכל אך ורק כדי להיענות במידת-מה למישאלת ארה"ב, שלא הביאה בחשבון כלל ועיקר את ענייניה החיוניים של ישראל.

מייד אחרי לאוסון הופיע [ה]סגן [הפרלמנטרי של] שה"ח הבריטי [רוברט] טורטון, המבלה ימים ספורים בארץ. גבר אנגלי בלתי נעים לחלוטין - ניסה כוחו ביוהרה וקיבל פסק חריף ולָקַח מוסר. גם בו הרבצתי נזיפת-התראה נגד החרמתי כשר החוץ ואמר כי ידווח למה"מ. הודה כי כל פחדם הוא מפני תגובת הערבים. עשיתי פחד זה לצחוק, שכן אם בכלל יש להתחשב כאן בקצף ערב, הרי עיקר הקצף כבר יצא עליהם בשל עצם הסכמתם לעלות לירושלים מתוך הזדקקות לממשלת ישראל, ויהי כדי לראות את רה"מ בלבד, ולמאי נפקא מינא אם יבואו עכשיו לראות את שה"ח? מזה עברתי להתקפה על פייסנותם המבישה בכלל, בה הם לא רק עוכרים את ישראל אלא משפילים את עצמם, והצגתי למופת את תקיפותה ויושרה של ממשלת בון, אשר עמדה בפני כל האיומים וההתעמרויות המרוברבות, נשארה נאמנה לדיבורה - והנה התברר כי כל האזהרות והאתרעות היו הבל ורעות רוח. טפחתי על פניו את הפרשה המחפירה של hunting clan"" - החברה הבריטית אשר התחייבה להשאיל ל"אל על" מטוס תמורת זה שנתרסק בבולגריה ואחר כך חזרה בה תחת לחץ איומי מצרים ובאישור משה"ח הבריטי. טורטון ניסה להכחיש גירסה זו והסתבך עד לרחמים. ניסה לטעון כי היו טעמים מסחריים לשינוי החלטתה של החברה וכשאמרתי כי בעצמנו שמענו מפי נציגיה את הנימוק המדיני החל לגמגם דברים חסרי שחר עד שחילצתיו מהמצר על ידי העברת השיחה לנושא אחר.

טורטון עבר מצידו להתקפה עקב התקרית הטרייה של עוג'ה וכאן פרץ בינינו הריב החריף שהזכרתי. העמיד פני צדיק נעזב - רק הם האנגלים חותרים בכל הכנות להפגת המתיחות ואילו אנו והמצרים נוח לנו בהפקרות ושנינו כאחד חייבים במצב האומלל. דברים אלה הוציאוני מהכלים - נטשתי כל נימוס ועניתי בדברים בוטים כי תיתי להם להטיף לנו מוסר ממרחקי לונדון; הייתי מבקש לראות כיצד היו הם נוהגים אילו הוטל עליהם לטפל בבריונים הללו; הפגת המתיחות היא עניין חיוני לנו ולא להם ואל יתעטפו באיצטלה של צידקות.

אף על פי כן נסתיימה השיחה "ברוח טובה" - תוך נגיעה בפיתוחֵנו החקלאי, אשר טורטון כבעל חווה משלו מעוניין בו בייחוד - ועם זה השאירה אחריה חלל ריק אשר קור הקוטב שורר בו.

רק כשהלך, לאחר שיחה של שעה וחצי, נפניתי לטפל בשערוריית ניצנה. תקוע הביא מכתב מברנס המוחה נמרצות נגד הכניסה ל"מפורז" והפריצה לתחנת אל-עוג'ה - על גירוש הסגל המצרי ופציעת השניים - ומודיע כי דיווח כל זאת למזכ"ל לידיעת מועב"ט. דורש מאיתנו לסלק את כוחותינו מייד.

ובכן מה קרה כאן? עדיין שורר ערפל גמור. הרמטכ"ל עצמו ירד לבאר שבע ומשם הדרים עד ניצנה. לפי הוראותיו לא ניתן לעיתונאים זרים להיכנס ל"מפורז" - והדבר יתפרש בוודאי כהוכחה כי יש לנו מה להעלים. במטכ"ל סבורים כי חלה איזו טעות בהבנת הפקודה אך דוח ברור יקבלו רק בערב, בשוב הרמטכ"ל.

קראתי אלי את נחמיה ושפכתי קיתון רותחים על ראשו החף מכל פשע, למען ימסור לב"ג.

בינתיים התיישבתי עם ג'וש פלמון, שחזר מקושטא, לשמוע מפיו דוח על המשך המו"מ עם מנהיג מפלגת "אל-אומה" הסודאנית ועל פגישתו עם דוד הורוביץ, הנמצא עתה באותה עיר לרגל ועידת הבנק העולמי. נתבררו סיכויים נוספים של עזרה מצדנו לדוגלים בהפרדה גמורה של סודאן ממצרים ושל פיתוח קשרי מסחר בינינו לבינם. כל מגמתם היא לנתק את סודאן מכל תלות כלכלית ממצרים ואנו יכולים, כאילו, להיות להם לעזר רב בעיצוב משקם הלאומי. לא ברור לי עדיין מהן הפעולות הממשיות שנוכל לבצע בכיוון זה אך מכל מקום זוהי יוזמה מעניינת שראוי לפתחה ולראות איזה פרי תישא.

זיאמה דיבון בא להתייעצות מוקדמת לקראת ישיבת הוועדה לענייני ערבים של המפלגה שתתקיים מחר.

יעקב הרצוג נכנס לבשר כי הגיע ג'ורג' בארנס, שליחו של ג'ונסטון, המופיע תמיד בבחינת משיח-בית-יוסף.

מייד אחר ארוחת הצהריים ישבתי בבית עם אשכול, ספיר, טדי, וינר ויעקב לשמוע את אשר בפי בארנס. לדבריו לא חרג ג'ונסטון בהסדריו עם הערבים ממסגרת מעין זיכרון-הדברים שנרשם בינו לבינינו בוושינגטון ב-5 ביולי, פרט לסעיף אחד אשר בארנס נמנע לפרש זהותו, אשר הוכח כי אי-אפשר "למוכרו" לערבים. הודעה סתומה זו עוררה דאגה והחלטנו להטיל כמה וכמה אבנים כבדות על לוח לבו של בארנס, למען יביאן אל אלופו. הוא ויתר לערבים בעניין איגום מי הירמוך - הסכים לבנות במעלה הנהר אגם גדול כמעט פי שלושה מזה שחשב עליו בתחילה - ואף על פי כן אינו מוכן לוותר על נפח איגום של 300 מיל' מע"ק בכנרת; ובכן בנקודה זו נתעקש ונודיע כי הוא מוכרח לצמצם את איגום מי הירמוך בכנרת בהתאם להגדלת האיגום בנהר עצמו; כן נדרוש דברים ברורים בהסכם בדבר חידוש העבודה בערוץ הירדן ליד "בנות יעקב"; כן נלחץ בכל תוקף על נקיבת סכום העזרה הכספית שנקבל מארה"ב; ועל הכל נודיע כי יוציא מראשו כל מחשבה על אפשרות לסחוט מאיתנו ויתורים נוספים.

חזרתי למשרד לראות את ב"ג. מצאתיו נבוך ואובד עצות נוכח מה שקרה בניצנה. הסכים כי עלינו להודיע לברנס כי נפלה אי-הבנה מדאיבה, כי אנו מצטערים על הפצועים וכי אין מצדנו התנגדות להחזרת הסגל המצרי. אף על פי כן ביקש שהות עד שיראה את הרמטכ"ל. הוא יורד לת"א לנאום לפני מרכז ה"פרוגרסיבים" - אל אלוהים, איזו שיפעת דיבור וכתיבה מושקעת הפעם בחבלי הקמת הקואליציה - ושם יקבל מדיין דוח על המצב. הכתבתי מייד נוסח תשובה לברנס ונתתי טיוטה לב"ג.

לפנות ערב ביקרוני בבית שניים שבאו מוושינגטון: סיגר, מכרי מקושטא מימי המלחמה העולמית, הממונה עכשיו על הסיוע הכלכלי לארצות אסיה ואפריקה, ולאתראם, שבא במקומו של גארדינר במחמ"ד ועושה רושם הרבה יותר ידידותי ממנו. נלוו אליהם טדי ויעקב ובילינו שעה ארוכה בשיחת הסברים ובירורים. באמצע נקראתי אל הטלפון: נחמיה מתל אביב: "הרמטכ"ל טרם חזר אך סגנו חיים לסקוב קובע כי בניצנה נעשה על ידי אנשינו פשע חמור. הפקודה לא סטתה כמלוא נימה מסיכום ההתייעצות בחדרי, אך הביצוע נשתבש חמורות."

יעקב נשתייר אחרי לכת האמריקנים ובפיו בשורה רעה: בארנס גילה סוף סוף את סעיף התורפה: אותם 30 מיל' מע"ק מים מלוחים שהוסכם בינינו לבין ג'ונסטון לכבד בהם את הערבים. הללו אינם טיפשים ומסרבים לקבלם ומשנתקל ג'ונסטון בסירובם נתגלה למומחיו כי יש לאל ידינו לנצל מים אלה ניצול כלכלי לטובתנו. מומחיות זו היא דברי הבל ופירוש הדבר למעשה כי ג'ונסטון מבקש להקטין חלקנו ב-30 מיל' מע"ק.

משליחותו של בארנס מסתבר כי ג'ונסטון רואה עצמו על סף של "גמר חתימה טובה". הוא בטוח כי ועידת שרי החוץ הערבים שנועדה לתחילת אוקטובר תאשר את ההסדר ואז יבוא אלינו "לגמור". כל דאגתו היא קביעת נוהל החתימה והפרסום והצעתו היא כי ייחתמו מיסמכים זהים בינינו לבינו מזה ובין הערבים לבינו מזה, כי יתפרסמו הודעות ביניים על הסכמים מוקדמים וכי בסופו של דבר יפרסם הנשיא בוושינגטון על ההסכם הגמור שהושג ונחתם. לגבי כל אלה נוכל להגיע על נקלה לידי עמק השווה, אך לאור הידיעות שקיבלנו צפוי לנו שלב אחרון של מאבק חריף ביותר עם ג'ונסטון ומי יודע אם לא נגיע להתפוצצות. טכסיסו ברור מראש: הוא יבוא ויאמר - "טוב, אומנם הסכמתי עמכם כך וכך, אבל בנקודה זו וזו התעקשות הערבים היא מוחלטת, האומנם תכשילו את ההסדר כולו ותתלו בצווארכם את הקולר קבל העולם כולו להכשלת מפעל כה כביר אך ורק בשל כמה מיל' מע"ק?" מה מאוד קל ופשוט יהיה אז מצבנו!

לארוחת ערב הלכנו אל הגלברים. משם התקשרתי עם הרמטכ"ל בת"א, סידרתי כי יקרא אליו את תקוע, הנמצא אף הוא בת"א, ובטלפון ערכנו יחד נוסח הודעה של דובר צה"ל על הטעות שאירעה בניצנה. בינתיים נפוצו הידיעות על התקלה ממקורות קהיר, מנגנון או"ם כאן והסוכנויות למיניהן. נקל לשער את מצוקת אנ"ש בעצרת. גזירה היא, כנראה, כי כל פעם שמתכנסת העצרת מייד מתפוצץ אצלנו משהו להנעים את מעמדה של משלחת ישראל. טענת אבא וחבריו תהיה בוודאי שַלַמה לא דחינו את הכניסה ל"מפורז" עד עת מצוא. התשובה היא כי משנודע דבר הריסת התמרורים אי-אפשר היה לשבת בחיבוק ידיים. די שנהגנו סבלנות בלי גבול לגבי שני המוצבים [המצריים] בתחומנו. רק הודות לשמירת הדבר בסוד החזקנו מעמד כלפי הציבור והצבא כאחד. אך את הריסת העמודים אי אפשר היה להעלים והתגובה על כך ממילא הקיפה גם עניין המוצבים. בקיצור, ההשתלשלות הממארת לא הניחה לנו מנוס מפעולה נמרצת, על כל הסיכונים שבה.

מבית גלבר נסענו לאכסניית הנוער בבית וגן, לערב פתיחת הסמינר של או"ם הלומד עניין הפיתוח הקהילתי בארצות מזרח הים התיכון. משתתפות בסמינר ישראל, יוון, יוגוסלביה, תורכיה ופרס. כל משלחת בת ארבעה. ביקרו כבר ביוון וביוגוסלביה. עכשיו, פרט לפרסים שהשתמטו, באו כל אלה אלינו. הייתה מסיבה מלאה רוח חיים. נכחו הנציגים של שלוש הארצות ועובדי מוסדות הממשלה השייכים לעניין. בפתיחה החגיגית הרציתי אנגלית הרצאת-רקע לעבודת הסמינר - לא על פיתוח קהילות בישראל, אלא על ישראל כמהווה כולה מפעל של פיתוח קהילה אחת גדולה. לא הייתי מוכן כלל ועיקר - היום עבר ללא הפוגת עשר דקות למחשבה - ושאבתי מאוצר המחשבות שנצטבר אצלי במשך השנים. תיארתי את מפעלנו כולו כפרשה אחת של עזרה הדדית ובניין קיבוצי והסברתי את המניעים שהשרישו בישראל את מסורת הדמוקרטיה והשלטון העצמי ואת המבחנים שבהם עומדים נכסים אלה דווקא בתקופת המדינה.

חזרנו הביתה קרוב לחצות וישבתי עד שתיים על ניירות והיומן. מחר תתקיים ועדת חוץ וביטחון וחייב הייתי להתכונן.