יום ה', 20/9/1956  -  רומא - טהרן - קראצ'י 

א' סוכות. מלאו לי 62 שנה.

יצאנו מרומא אמש ב-10.30 ונחתנו בטהרן הבוקר ב-9.30 – 8.5 שעות טיסה (שעון טהרן מקדים שעון רומא בשעתיים וחצי). כל הזמן טסנו מעל ארץ מדבר ללא חתימת ירק כלשהי. לבסוף הגענו לארץ הרים, אבל גם הללו נראו כערימות חול חום-אפרפר, ללא עץ או שיח.

פְּגָשונו דוריאל ואשתו. דוריאל מתוח ועצבני – אומנם זה טבעו הקבוע, אבל עכשו במיוחד. הקשר עם ירושלים אינו דופק, משאלותיו אינן נענות, האפשרויות לפעולה מדינית אינן מנוצלות. הוא חדר לחצר המלך, הגיע למגע אישי עם רה"מ, פתוחה לפניו הדרך אל שר החוץ, אבל אין ניתן לו אישור לנצל מגעים אלה להסברה מדינית ישירה, אין נשלחות לו הנחיות, וכל זה בשעה שמשבר סואץ במצב רתיחה, עיראק שברה למעשה את ברית בגדד על ידי תמיכה גלויה במצרים, פרס מסויגת כלפי העולם הערבי יותר מאי פעם, והחוגים המדיניים בפנים מלאי אהדה לישראל ורצון להתקרבות. הבטחתי לו להבריק בעניינים אלה לירושלים בצופן מרנגון. שידלָני מאוד להשתהות בטהרן ליומיים בדרכי חזרה. הבעתי נכונות לשקול זאת אם תובטח פגישה עם שר החוץ.

המשקה הקר היחיד שאפשר היה להשיג בנמל האוויר של בירת פרס ומדָי היה קוקה-קולה.

מטהרן ב-10.45, לקראצ'י ב-16.30 – 4 ורבע שעות טיסה (פער השעונים הוא שעה וחצי). "אייר פראנס" שמרה על רמתה המהוללת בתפריט ארוחת הצהרים, אך כל ניסיונותיו של אלישיב להפוך את הארוחה למשתה שמפניה לכבוד יום הולדתי עלו בתוהו משום נזירותי. כתבתי משהו יומן ורוב הזמן קראתי "דלתות נחושת" (מדוע לא "נחושה"?) של הזז אשר נתן לי זלמן שזר במתנה לנסיעה זו – ספר כביר בניתוחו הנוקב שהוא עורך להתנגשות בין היהדות לבין תורת הייבסקציה.

בקראצ'י טיפל בנו במסירות ובאדיבות המנהל המקומי של "אייר פראנס". אגב שתיית תה אנגלי למופת המשכתי בכתיבת היומן. שהינו כאן שעתיים, בכלל זה שעה של איחור. בלילה ישנתי שעות אחדות ולמעשה הוספתי על הגירעון תחת לצבור עודף לכיסויו.