מתוך יומן העבודה                                                                 ירושלים, 26.7.1938

 

אליהו גולומב וזסלני הגיעו מחיפה ודיווחו כלהלן: אחד מהיהודים שנרצחו אמש בחיפה נהרג על-ידי יהודי שטעה וחשב כי הוא ערבי. יש לפחות עד-ראייה אחד למקרה. לקול היריות נאסף קהל שרדף אחרי האיש אשר ברח ואקדח שלוף בידו. לפני שנתפס הספיק למסור את האקדח לאחר שגם אחריו רדפו. הרוצח נתפס על-ידי הקהל וזוהה כרביזיוניסט צעיר[1]. הייתה מבוכה רבה כשנתגלה שהוא יהודי, וכמה בחורים, שכוונותיהם טובות אולם דרכם מוטעית, הגניבוהו משם. בינתיים העביר האדם השני את האקדח, בדרך מנוסתו, לאדם שלישי. הרדיפה אחר השני לא הצליחה, אבל היו אנשים בין הרודפים שהכירו את האיש: גם הוא רביזיוניסט.

ראיון עם הנציב העליון יחד עם בן-גוריון. [---] שהינו שם 50 דקות, אולם מכיוון שהוא דיבר רוב הזמן - כמות הדיבורים עומדת ביחס הפוך לתדירות פגישותיו עמנו, בדיוק להיפך ממה שהיה עם ווקופ - הספקנו לדון רק בשתים מהנקודות שהיו על סדר-היום שלנו: הביטחון והעיתונות  -הנושא השני נדון ביוזמתו של הנציב. בעיות עיריית ירושלים והגישה התבוסתנית של כמה מהקצינים לא נדונו.

הבהרתי עם המזכיר הפרטי את המצב בקשר למרדכי שוורץ. הוא הודה שהמינוח "סוב-יודיצה" היה מוטעה, אולם הסביר כי לפני שיועלה העניין במועצה המבצעת לא יוכל הנציב להתראות עמנו ולדון בנושא זה. כל מה שיש לנו לומר מוטב שנגיש מייד בכתב, וכשתיפגש המועצה המבצעת בסוף השבוע יהיו עצומותינו לפניה. אם ימצא הנציב כי נחוץ לשמוע הסברים משלימים, הוא יוכל לקבלנו לאחר הפגישה, אבל העניין נתון בידיו.

כשחזרתי למשרד שמעתי שיהודי נדקר בעיר העתיקה. בינתיים שמע זסלני מג'ילס שבעיר העתיקה נמצאה פצצה מסוג דומה לזו שהתפוצצה שם לפני ימים מספר. מייד לאחר-מכן שמענו שעדים ערבים העידו כי הפצצה שנמצאה בעיר העתיקה הובאה שמה על-ידי היהודי שנדקר.

הוועד הלאומי שלח לנו את הצהרתו המתוקנת. היא הכילה קריאה לממשלה שתעשה ככל יכולתה לגלות את הפושעים ולקהילה היהודית שתעזור לממשלה בכך, ויהיו הפושעים אשר יהיו. הפיסקה האומרת כי אין לשער שהאשמים בהתפרצות האחרונה היו יהודים נשארה, אם כי בצורה הרבה פחות מוגדרת.

סעדתי על שולחן משפחת סינטור עם שטיין ואחרים. אחד הנוכחים נתן לי מסמך מעניין ביותר: העתק של חוזר רשמי באיטלקית שהוצא על-ידי הפיקוד העליון של המיליציה הפשיסטית והמחייב את כל חבריה לקרוא את ה"פרוטוקולים של זקני-ציון".

אחר הצהרים [---] נכנס אהרון חיים כהן ובפיו סיפור מדהים על המקרה בעיר העתיקה. נתגלה בוודאות כי היהודי שנדקר והפצצה שנמצאה קשורים זה בזה. הסיפור הוא שהיהודי היה מהלך בעיר העתיקה, בידו היה סל ובו במיה. הוא הופתע על-ידי אישה ערבייה בזמן ניסיון להניח את הסל בפינה אפלה. האישה החלה לצעוק והיהודי נמלט. נאסף קהל שרדף אחר היהודי ודקרו. הוא נמצא עתה ב"הדסה" ומצבו נואש. בסל נמצאה פצצת-שעון. היהודי זוהה כאחד ששמו רז, בן הקהילה האפגנית. הוא איננו מתגורר בעיר העתיקה ולדברי הוריו הוא עזב את הבית ב-4.00 לפנות בוקר. המשטרה ערכה חיפוש בבית ומצאה כרטיס-חבר של בית"ר על שמו, תמונה של רז וחבורת חברים במדי בית"ר ובידם אקדחים וכן ספרות ומסמכים.

אחרי-כן נודע לי ששוטר בריטי הוצב ליד מיטתו של רז בבית-החולים ושנלקחה טביעת אצבעותיו. הוועד הלאומי נסוג מהצהרתו לאחר שזו כבר נמסרה לעיתונים. נציג "יונייטד פרס" כבר הבריק אותה לחוץ-לארץ בצורה גסה ומעוותת. לפי גירסתו הצהיר הוועד הלאומי חגיגית שהפצצות בחיפה ובירושלים נזרקו על-ידי ערבים.

[---]

פגישה בוועד הלאומי על בעיית עיריית ירושלים. נוסף להנהלת הוועד הלאומי השתתפו כל חברי מועצת העירייה היהודים, הנהלת ועד הקהילה ונציגי ה"אגודה". הייתה תמימות-דעים שיש להפעיל כל לחץ אפשרי כדי למנוע מינוי מחודש של ערבי כראש העיר ונגד הבאת העניין להתפטרות כל חברי המועצה היהודים.

בערב דיווח זסלני על התפתחויות במקרה רז. לדברי ידידיו תאמו טביעות האצבעות את אלו שנמצאו על הסל, אך לא את אלו שנמצאו על הפצצה עצמה. התיאוריה היא שרז אינו נמנה על החבורה המאומנת של הכנופיה הרביזיוניסטית והוטל עליו רק התפקיד של נשיאת הפצצה והנחתה במקום מסוים. ואילו הנחת הפצצה בתוך הסל, שהיא מבצע עדין, נעשתה על-ידי מישהו מומחה יותר. הוא נתבקש להביא לידיעתי את חששם של השלטונות שחבריו של רז עלולים לנסות להרעילו בבית-החולים. האם לא הטביעו את פרנקל[2] בירקון מפני שחששו כי יפטפט?

צילצלתי אל יסקי[3] והצעתי שהסידורים בבית-החולים יהיו כאלה שימנעו כל האשמה במעשים בלתי-כשרים, ויהא גורלו של רז אשר יהא. יסקי הסכים בהחלט. הוא סבר שאין לרז סיכויים להישאר בחיים.

 

הערות