מתוך יומן העבודה                                                               ירושלים, 21.7.1938

 

 

עזרא דנין[1] מחדרה, המגיש לנו, בהתנדבות, עזרה שאין ערוך לה, בנהלו את שירות-הידיעות שלנו בשומרון, נכנס אלי להציע הצעה. לדבריו נעשה קשה יותר ויותר לשלוח סוכנים אל אזור ההרים לפעולות בילוש ומניעה.

ברגעי שלווה ידידיו הערבים מזהירים אותו בעצמם שלא יסמוך על מה שהם עשויים לומר לו למחרת, כי אפשר שיופחדו עד כדי כך שימסרו ידיעות כוזבות. "אם אתה פוגש אותי בדרך אל תעצור לברכני. לעולם אינך יכול לומר בשליחותו של מי אני הולך ומי עוקב אחרי מאחורי

הגדר".

הוא חושב שהדרך היחידה עתה היא לא לחפש הזדמנויות, לוותר על יוזמה ופשוט לחכות עד שתקרה התקפה בלתי-צפויה במקום כלשהו תוך הסתמכות על הסיכוי המקרי שנהיה מוכנים להדפה - דרך זו פירושה למעשה לפתות את הכנופיות לצאת ממרבציהן בהרים ולרדת לשפלה

באופן שיבטיח שהן תבואנה למקום מסוים, בזמן מסוים, כשנהיה מוכנים לארוב להן ולהתגבר עליהן. אפשר לעשות זאת, לפי הרגשתו, על-ידי הנחת פיתיונות במקומות מסוימים שיגרו את אנשי הכנופיות. זהו מהלך מסוכן והוא עשוי לערב את היישובים בהתקפות-תגמול, אולם הוא מבטיח הזדמנויות להכות מכה קשה בכל מקום בו אפשר להכות בכלל.

באשר לצעירים מגבעת-עדה, עזרא דנין היה בטוח שגם הצעיר בהם כבר איננו בחיים. לפי מה שמסרו המודיעים שלו הוא הומת מייד לאחר ההתפרצות של ה-6 ביולי בחיפה.

רוזנבלט[2] מהנוער הציוני בא לבקש שיחישו את העלייה לתל-יצחק, אשר תשובת הממשלה ביחס אליה עדיין תלויה ועומדת. העובדה שקבוצת אלונים כבר עלתה על אדמתה ואילו תל-יצחק עדיין לא פתחה, כנהוג אצלנו, פתח להאשמות שהמחלקה המדינית מפלה את פועלי הציונים הכלליים לרעה ומעדיפה את היסוד ההסתדרותי. ההבדל האמיתי הוא שקבוצת אלונים עוברת ממקום למקום ונוטלת את רוביה עמה בעוד שקבוצת תל-יצחק לא התקיימה קודם-לכן כיישוב ועליה לקבל רובים חדשים, שהממשלה אינה ממהרת לספקם.

[---]

דנתי עם ליפשיץ מחברת הכשרת היישוב בשאלת הגבול בין תל-אביב ליפו בקשר לחקירת "ועדת-החלוקה". עברתי יחד עם דויד הורוביץ על טיוטת תזכיר על יכולת הקליטה החקלאית והתוצאות הכלכליות של העלייה בקנה-מידה גדול; גם זה בשביל "ועדת-החלוקה".

ידיד ערבי, ג'מיל אביאד, בא בשליחות פכרי נשאשיבי לשם גישוש. הוא דיווח שהלה נפרד מדודו ויש לו סיכויים טובים שיכירו בו כמנהיג המפלגה. הוא מוכן לשתף פעולה עם הממשלה בדרך פעילה ומיליטנטית על-ידי ארגון כנופיות משלו למלחמה בטירוריסטים בכפרים. הממשלה, כפי שמסר, מרוצה אך מסרבת לעזור בנשק או בממון. המסקנה הייתה ברורה: על הסוכנות לעמוד בפרץ. שאלתי תחת אילו סיסמאות מתארגן המסע האמור. ג'מיל אביאד הסביר שבנסיבות הקיימות אין לפכרי נשאשיבי ברירה אלא להילחם במופתי על-פי תנאיו. כלומר, עליו לומר לאנשים שהוא וחבריו הם הפטריוטים האמיתיים הלוחמים בחלוקה, בעלייה יהודית וכו', ולא המופתי. לאחר שיביס את המופתי הוא יהפוך את עורו. אמרתי, שלנו לא תצמח תועלת מטקטיקה כזאת. יתר על-כן, ברור שהצעות אלה של פכרי נשאשיבי נדונות לכישלון. היה זה עניין אחר אילו נקט עמדה גלויה נגד טירור ובעד החזרת השלום, אולם ניסיונו להתחרות עם המופתי בפטריוטיזם ערבי הוא חסך-תקווה.

ג'מיל אביאד הזהירני מפני מעשיו של שליח רשמי מסוים מטעם הממשלה הבריטית, אשר לפי ידיעותיו של פ. נשאשיבי מציע עתה לממשלת בגדאד תנאים ליישוב בעיית ארץ-ישראל המבוססים בעיקרם על מילוי תביעות הערבים. לאחר-מכן וידאתי שהאיש אשר הוא דיבר עליו היה קולונל ניוקומב. יש לי סיבות טובות להאמין שהוא לא קיבל שום סמכות מהממשלה הבריטית.

יבזרוף מ"מסחר ותעשייה" בא לדון בתערוכות שתהיינה באיזמיר ובבארי. זו לנו פעם ראשונה שאנו מופיעים ביריד התורכי הבין-לאומי באיזמיר. [---] באשר לבארי, מתעוררת שאלה עקרונית, האם לאור עמדתה הנוכחית של ממשלת איטליה עלינו להופיע שם. הקונסול האיטלקי מפציר בנו

אפילו ליטול חלק יותר גדול מאשר בשנה שעברה. אמרתי, שבשאלה זו יהא עלי להיוועץ בווייצמן ובגולדמן[3].

זסלני חזר מחיפה ודיווח על המצב. והנה פרט מאלף: אתמול נעצר פועל יהודי בדרכו לנמל על-ידי אספסוף ערבי בתואנה שהוא נושא פצצה. הוא הותקף ונפצע קשה. הוא נורה בריאותיו והרופאים לא היו בטוחים שיישאר בחיים. התברר שה"פצצה" אינה אלא ארוחת-הבוקר שלו, העטופה בנייר, בתוך סל. פלאניגאן, קצין-המשטרה האחראי על כל השטח הגועש של העיר, בא לבית-החולים לא כדי לחקור את נסיבות היפצעו של האיש, אלא לחפש את הפצצה. כשסיפר לו הרופא על מצבו של האיש הוא נראה כמפקפק במהימנות הסיפור. כשנאמר לו שהאיש נורה תחת בית-השחי, הוא אמר שזה קרה כנראה כשהאיש הרים את ידו לירות בהמון.

לפנות ערב הגיעו ידיעות על ההתקפה על קבוצת הקודחים בעין-פשחה, בחוף המערבי של ים-המלח, ליד החלק הצפוני של מפעלי-האשלג, האנשים שהותקפו הם יהודים המועסקים בקידוח ניסיוני על-ידי קבלן, העובד בשביל הממשלה (בקשר לתוכנית החלוקה). האבטחה גם היא הייתה ברובה יהודית, אולם האנשים גויסו באופן פרטי ולא היו כפופים לפקודתנו.

נתברר, שרבים מהם, כולל הקורפורל האחראי, עזבו את המקום והיו בחופשה, או בסידור עניין פרטי כלשהו, והמעטים שנותרו הופתעו לחלוטין. על שנים מהם נאמר שהם שיחקו בקלפים. הזקיף היה קורפורל ערבי, אך הוא לא השמיע אות-אזעקה כשראה את הכנופיה מתקרבת. שלושה אנשים נהרגו והרביעי נפצע קשה. הקורפורל הערבי נאסר בעוון מעילה בתפקיד.

[---]

 

הערות