מתוך יומן העבודה                                                                         ירושלים, 18.7.1938

פגישה עם גרנובסקי ווייץ בקשר לחירבת סמאח (שטח הנמצא דרומית-מזרחית לחניתה, קרוב מאוד אליה, אך איננו גובל בה) אשר המשא-ומתן בקשר לרכישתו מתמשך כבר כמה חודשים. המוכר הוא ערבי, תושב ברזיל שבא לארץ-ישראל למכור את רכושו, אולם הוא מיטלטל בין שאיפתו לקבל סכום נאה ולפרוח מכאן, לבין פחדו שמא ייהרג לפני שיספיק להסתלק. אנו מצידנו חשבנו כי מסוכן מדי לתת לו את כל הסכום כנגד זכות קניין בלבד, ללא ודאות שנוכל לתפוס חזקה ממשית. נניח שהוא נותן לנו את הקושאן, לוקח את הכסף ומפליג, לאחר-מכן נלך אל השטח ונמצא שהוא עמוס בכל מיני חכירות ותביעות אחרות. המוכר יהיה אז ברחבי הים הגדול ואנו נהיה שקועים בבוץ. לפיכך, תנאינו הם לשלם בתחילה רק סכום קטן ולקבל על עצמנו לאזן את החשבון רק לאחר תפיסת החזקה המעשית. לכך אין המוכר מסכים, מכיוון שיהיה עליו להישאר כאן לאחר שעניין העסקה ייוודע, וכך אנו נעים במעגל-קסמים. הרעיון החדש שהביא וייץ הוא להשתמש במחנה "סולל-בונה" בחירבת סמאח (העובדים בבניין גדר טגארט) כדי לקבוע חזקה מסוימת על הקרקע במסווה הפעולות לבניין הגדר לפני הרכישה הממשית. כלפי חוץ נראתה אסטרטגיה זו מפוקפקת ונותנת מקום להאשמה בדבר הונאת הממשלה. [---] נוסף לכך, התחייבנו להודיע לממשלה על כל כיבוש-קרקע צפוי, וקשה לראות איך נעלה על הקרקע ללא הודעה מוקדמת, או איך נודיע הודעה מוקדמת כזאת לגבי קרקע שעדיין איננה שלנו. אף-על-פי-כן קיבלתי על עצמי לברר את האפשרויות עם דויד הכהן ולסדר התייעצות במקום כשאהיה שנית בחיפה.

[---]

קיבלתי ידיעות שנערכה התקפה על בית-יוסף, יישוב בעמק בית-שאן מול הירדן. הדוח הראשוני היה חמור במיוחד כי אפשר שהוא מורה על תחילתן של התקפות מעבר-הירדן. לאחר-מכן נתגלה שהתוקפים היו ערבים מהסביבה, אם כי אחדים מהם, כמדומה, ברחו אחר-כך אל מעבר לנהר. הקורפורל היהודי במקום נהרג, אולם מן הערבים נהרגו לפחות שנים.

דויד הכהן נזדמן לירושלים ודנתי עמו בבעיית חירבת סמאח בהקשרה לגדר.

לארוחת-צהרים בבית אירחנו את מפקד-כנף ריצ'י, ראש המודיעין הצבאי, ואת יהושע גורדון. ריצ'י שהה עד ארבע ודיבר ארוכות. הוא אדם אינטליגנטי, יודע-ספר, אולם זהיר מאוד ושומר את מחשבותיו בליבו. גילה עניין אמיתי במצבם של יהודי הגולה ובבעיה הכלכלית של יהדות פולין. מכאן עברה השיחה, באופן טבעי, לשאלה אם ארץ-ישראל היא הפיתרון, אולם הוא קיבל זאת כמובן מאליו שמשהו חשוב מאוד ייווצר על-ידי היהודים בארץ-ישראל מכל-מקום. הבעיה המעשית היחידה שנטלתי לי את ההזדמנות לדון בה הייתה בעיית פלוגות-הלילה והשאלה אם יש אפשרות להרחיב את פעולתן גם על-פני חלקים אחרים של הארץ.

ריצ'י הודה, אם כי באי-רצון מסוים, שפלוגותיו של וינגייט עשו עבודה טובה, אולם באשר להרחבה נוספת היו לו ספקות חמורים. מבחינה צבאית השיטה הרת-סכנות וניתנת להפעלה רק על-ידי קצינים בעלי כושר מיוחד לתפקידם. ישנם רק קצינים מועטים כאלה. "אתה יכול ללמד אדם לירות, אך אינך יכול ללמדו להיות צייד טוב". פלוגת-לילה בידי מפקד בלתי-מוכשר היא יותר נטל מאשר יתרון. לפני שזו תצליח לטמון פח לכנופיה ערבית תיפול היא עצמה קורבן למארב ערבי ותסבול אבידות כבדות במקום לגרמן לאויב.

גם מבחינה פוליטית יש לו חששות, האם נבון להשתמש ביהודים לפעולות אקטיביות כלפי הערבים; אבל זה, מיהר להוסיף, הוא עניין לשלטונות האזרחיים לענות בו.

דנתי עם שאול בסידורי-הביטחון לתל-יצחק, היישוב החדש של צעירי הציונים הכלליים, העומד לקום בקרוב.

[---]

בערב שמעתי פרטים נוספים על בית-יוסף. כשהמשטרה והצבא הגיעו למקום צלפו עליהם. הם השיבו אש ושני ערבים נוספים נהרגו. גופתו של ערבי שנמצאה בכפר נשרפה בפקודת קצין-משטרה בריטי לאחר ששפכו עליה בנזין. זוהי השיטה החדשה שאימץ לעצמו לאחרונה הצבא כדי להיפטר מגופות הטירוריסטים ולמנוע את הקבורה ה"ממלכתית" שכבר נתנסו בה בצפת. הידיעות על שריפת הגופה פשטו כאש בכפרי עמק בית-שאן והגירסה היא שהיהודים שרפו אותה. כתוצאה מכך הייתה התרגשות גדולה בבית-שאן העיר וסביבתה. שטורמן טילפן מעין-חרוד שעלינו לנקוט צעדים מיידיים כדי להכחיש ולבלום שמועה זו. שלחתי את זסלני אל ג'ילס

כדי לבקש ממנו שיתערב. הוא ניסה להשתמש בשידור הרדיו, אך כבר היה מאוחר מדי. הוא הבטיח לזסלני לסדר שהשלטונות בבית-שאן יודיעו לכל המוכתרים שהגופה נשרפה על-ידי השלטונות ולא על-ידי היהודים.