מתוך יומן העבודה                                                                               ירושלים, 2.3.1938

 

השכם בבוקר צילצל אליהו גולומב[1] מתל-אביב ומסר דוח ראשון על ביקורו אמש בחניתה. חניתה היא השטח החדש שנרכש על-ידי הקק"ל ליד הגבול בצפון לא רחוק מראש-הנקרה. היה עלינו לעלות על הקרקע ב-28 בפברואר. בהתאם לבקשת הממשלה "להיוועץ" בה מראש בקשר לייסוד יישובים חדשים הודעתי למזכיר הראשי על העלייה הקרובה לשטח זה. הוא העביר את העניין למשטרה וסודר שנציגינו יבקרו במקום יחד עם הקצין הממונה על יחידת הגבול הצפוני.

אליהו אמר שהאדמה היא פחות סלעית ויותר ניתנת לעיבוד משהניחו תחילה. הקושי העיקרי הוא הגישה לשטח. רצועת אדמה השייכת לערבי משתרעת לעומק 300 מטר בערך בין אדמות חניתה לבין דרך הגבול הצפוני. הבעיה הייתה לקבל זכות מעבר באדמה זו, והיה צורך לפנות לממשלה ולבקש שתסלול דרך-חציה. [---] הרעיון לפנות לממשלה בקשר לדרך אל חניתה לפני שאנו עולים למקום נראה לי כמוטעה מעיקרו. פירושו של דבר - החרמת קרקע ערבית כדי לאפשר הקמת יישוב יהודי. אם הממשלה תרצה למנוע את עלייתנו על הקרקע יש כבר בידה קלף חזק אחד - הצורך לתת רובים במספר הדרוש לשם ציוד השוטרים המוספים; ואם עוד נבקש דרך לפני שנעלה למקום נתן בידיה קלף חזק נוסף נגד העלייה.

שוטר נכנס לבית והביא מעטפה מעוטרת בכתר. האם חזר הנציב? כשפתחתי אותה מצאתי מכתב בכתב-יד, שנשלח על-ידי ווקופ מרמלה, כנראה ממש לפני שהמריא למצרים. וכאן הוא ניתן במלואו:

 

שרתוק היקר לי,                                                1.3.1938                                    

 

שורה אחרונה כדי לספר לך כמה מרוצה הייתי כששמעתי זה עתה מפי ארצ'י וייוול על ההגנה האמיצה והמוצלחת של היישוב ליד בית-שאן.

וכן גם על צערי בשל המתיישב היהודי שנהרג אמש ליד מגידו.

אף-על-פי-כן יש לי הרגשה שספורים ימי הצלחתן של הכנופיות המזוינות, ואני מאמין שגם מקרי-הרצח יתמעטו. הצבא עובד פי שלושה יותר מאשר בעבר ומפעיל טקטיקה מוצלחת ביותר, המשטרה הופכת בהדרגה ליעילה יותר וכזאת תהיה גם הבולשת.

חשבתי, ידידי הטוב, שעלי לספר לך מהי השקפתי האופטימית יותר.

 

               שלך, הממהר תמיד ארתור ווקופ

 

אין ספק שהמכתב מבטא מצפון לא נקי לגבי 1936.

 

הכתבתי מכתב לטירת-צבי בו בירכתי אותם בשם ההנהלה על עמידתם האמיצה. במכתב אמרתי שמבצעם חיזק את מעמדה הפוליטי של ההגנה היהודית, גם בירושלים וגם בלונדון.

הלכתי להיפרד מאוסישקין לפני נסיעתו לוועד הפועל הציוני. גרנובסקי[2] היה עמו. הם כבר שמעו מוייץ[3] על הביקור בחניתה והציעו שאלך למחלקת העבודות הציבוריות ואבקש מהם לסלול את הדרך על חשבוננו. אמרתי מה הם נימוקי נגד מהלך זה והצעתי שתיבדק קודם האפשרות של הסדר בדרכי-שלום עם הערבי הנוגע בדבר. במקרה כישלון לא ראיתי לפנינו כל אפשרות אלא לעלות על הקרקע בלי לחכות לסידור העניינים הפורמליים של זכות המעבר, ובמקרה הצורך להשתמש לצורכי תחבורה בבהמות במקום במכוניות. רק כשכבר נשב במקום תהיה תקווה כלשהי לתזוזה מצד הממשלה בעניין הדרך. אם נפנה אל הממשלה קודם-לכן בעניין הדרך ייגרם עיכוב אין סוף, והממשלה תהיה מרוצה שיש ביכולתה לדחות, בלי שיהיה עליה לסרב באופן ישיר.

קוסובסקי מעין-גנים, המשמש כבא-כוחם של מספר פרדסנים ערביים, הביא לי גלוית איחולים מפאיז חדאד[4], עורך-דין ערבי ידוע מירושלים, מי שהיה ראש ועדת-השביתה המקומית ב-1936 ובאוקטובר 1937 מצא כי מחוכם יהיה להתגורר בלבנון. קוסובסקי דואג לפרדסו של הלה וגם נסע לביירות להיפגש עמו בעניין זה. פעם נפגשתי עם פאיז חדאד בביתו של קוסובסקי לשיחה פוליטית שנגמרה בלא-כלום. עכשיו ביקש פ. חדאד מקוסובסקי להציע לי שאבוא לביירות להתראות עמו או אשלח שמה נציג מוסמך. הוא רואה אפשרות להפגיש אותנו עם המופתי בתקווה שנגיע להסכם ורצה בשיחה מקדימה. מייד טילגרפתי לביירות כדי לעכב את זסלני[5] וששון[6] אשר לפי חישובי היו צריכים להיות שם היום בדרכם

חזרה מדמשק, אולם שעתיים לאחר שליחת המברק הופיע ששון במשרד. נצטרך איפוא לחפש הזדמנות אחרת כדי לקיים מגע זה.

יהודי מוזר בשם רוזנבלום הביא דוח על עניינים ערביים. האיש חי בארץ-ישראל 55 שנים, אבל אינו יודע עברית אלא רק אידיש וערבית ובכליו גם צרפתפְּטָנוּת. הוא חי הרבה בין ערבים ותמיד היו לו עסקים עמם; בתחילה בעין-זיתים ליד צפת ולאחרונה בסביבות חברון. נראה שיש לו קשרים טובים בכפרים שליד חברון. כמה מוכתרים ושייכים באו אליו והציעו להפנות תזכיר אל הוועדה החדשה בו יבקשו לכלול את אזורם במדינה היהודית. יהיה עליהם לעשות זאת בסודיות רבה והם מעדיפים להעביר את התזכיר באמצעותנו ולא ישירות, מחשש פן ייפול בידי פקידים ערביים. מניע אותם הפחד שלעולם לא יוכלו למכור קרקע אם יהיו במדינה הערבית. כל הכפריים הללו הם עתירי קרקעות ותמיד השתעשעו בתקווה כי בבוא היום יוכלו להיפטר מעודפי הקרקע ולשפר את תנאי חייהם. תקווה זו עומדת להימוג. במדינה הערבית לא יהיו קונים בכלל או שהמחירים יהיו נמוכים מאוד.

הבעתי את השקפתי שאין כל סיכוי כי אזור זה ייכלל במדינה היהודית, אולם תזכיר לפי הקווים שהציעו ערבים אלה הוא חשוב ביותר מפני שהוא עשוי לבטא הלך-מחשבה מנוגד לדעה הערבית המקובלת. עם זאת אין כל אפשרות שאנו נשמש להם כמתווכים, שכן העניין כולו ייראה כ"תפור". רוזנבלום אמר שהמוכתרים ביקשו שננסח עבורם את התזכיר, וזאת קיבלתי על עצמי לעשות.

[---]

נסעתי לתל-אביב לדיון בעתידו של דוב הוז. ראשית - בחוג המשפחה, ואחר-כך - בפגישה משותפת של מרכז מפא"י עם סיעת העבודה בעיריית תל-אביב. וייצמן כתב למפא"י וביקש שדוב יישלח ללונדון מייד כדי לקבל על עצמו את המגעים עם מפלגת הלייבור וכדי לעזור בעבודה הפוליטית הכללית. לדעתו של וייצמן יש לעשות זאת אפילו אם זה יחייב את התפטרותו של דוב מתפקידו כסגן ראש עיריית תל-אביב, מכיוון שכל עתידנו הפוליטי נתון בכף ודחיפות ענייניה של החזית הפוליטית מעמידה את כל שאר הדברים בצל. חברי הסיעה בעירייה לחמו בעוז נגד התפטרותו של דוב, אולם חברי המרכז ודוב עצמו היטו את הכף לטובת הצעתו של וייצמן.

בתל-אביב שמעתי פרטים על חניתה ועל הגנת טירת-צבי. התברר שההתקפה הייתה מאורגנת היטב. מספר התוקפים היה כ-80, וזאת לפי עדות הבדווים מהסביבה שמהם החרימו כמה סוסים, כנראה כדי לשאת את פצועיהם. נתגלה שהם נחלקו לשתי קבוצות - קבוצה אחת ניהלה את ההתקפה והשנייה הסתתרה בסבך הסוף כעתודה. נראה שהכוונה הייתה למחות אח היישוב מעל-פני האדמה ולכבוש את המקום. היישוב הופתע לגמרי. היו רק ארבעה שומרים בתפקיד, וכשנשמעה הירייה הראשונה וניתן אות האזעקה למגינים לרוץ לעמדותיהם הם מצאו שהעמדות החיצוניות נכבשו והיה עליהם לסגת לתוך החצר. אבל הקו השני הפנימי נתפס במהירות. המפקד ובמיוחד אחד מעוזריו גילו קור-רוח.

 

הערות