מתוך יומן העבודה                                                                               ירושלים, 1.3.1938

 

חזרתי מתל-אביב לירושלים עם בן-צבי לאחר פגישת מרכז מפא"י אמש. בזמן הנסיעה התאמצתי לשכנע אותו שיעשה את הצעד האחרון והגורלי בדרך הנימוס המקובל וישיג או ישאל מגבעת לטקס-הפרידה מהנציב בתחנת-הרכבת.

בבואי למשרד שמעתי על הקרב שהיה אמש בטירת-צבי, זוהי הדרומית שבנקודות ההתיישבות החדשות שלנו - ליתר דיוק מצודותינו - בעמק בית שאן. [---] ההתקפה נמשכה שלוש שעות רצופות. במטח הראשון נפגע אחד השוטרים המוספים שעמד על משמרתו בעמדה ונופץ הזרקור. הסביבה טבעה בחשכה ואיתות לעין-חרוד - המרכז הקרוב ביותר לתגבורות – נעשה בלתי-אפשרי. אף-על-פי-כן נשלחה הודעה במכשיר-איתות לקיבוץ אפיקים אשר העביר את הידיעה הלאה. ב-3 לפנות בוקר הגיע פטרול מעין-חרוד, אולם ההתקפה נהדפה בינתיים. השוטרים המוספים החזיקו מעמד בצורה נפלאה, בעזרתם של המתיישבים. ההתקפה הייתה נועזת במיוחד. לאחר שחתכו את גדר-התיל המקיפה את החצר המבוצרת חדרו הערבים אפילו לתוך אחת מחפירות-ההגנה ממנה היה קשה לעקרם. עם אור נגלתה קרוב לחצר גופת ערבי שנהרג ביריות אנשינו ולידה רובה שזוהה אחר-כך כאחד מאלה שנשדדו לפני מספר ימים מתחנת-המשטרה בחנזיר. נמצא עוד רובה מתוצרת צרפת. עקבות דם הוליכו בכיוונים שונים מן היישוב והלאה. הצבא והמשטרה הגיעו רק בבוקר. נמסר, שהפצוע אינו בסכנה.

פורדר[1] מחברת רסקו בא לדון בתוכנית להקים יישוב חדש[2] של יהודים מגרמניה על חוף הים בין עכו לנהרייה. בזאת תחושל חוליה חשובה בשרשרת יישובינו בחלק זה של הגליל, הנתון לאיום. היישוב צריך להיבנות מקהילה חקלאית למחצה של יהודים גרמנים מרקסינגן, המועברת כולה לארץ-ישראל. בהתאם להליכים הנהוגים עתה נצטרך להודיע לממשלה מראש שאנו עולים על קרקע זו. השאלות שהציג פורדר היו: אם יקבל היישוב השלמה של שוטרים מוספים ומאיזה מקור יסופקו הוצאות הביטחון המיוחדות שלו?

בתשובה לשאלה הראשונה אמרתי שיהא עלינו להסתפק ברובים שמספקת הממשלה ולוותר על תשלום משכורות לקטיגוריה A. עמדת הממשלה כלפי התיישבות זו, כמו גם לגבי יישובים חדשים אחרים, תהיה בעתיד ללא ספק שאין היא יכולה להתיר הגדלה אוטומטית של תקציב הביטחון שלה כמידת ההתרחבות של ההתיישבות היהודית, מאחר שתקציב זה כבר הגיע לשיעורי-ענק. אשר לשאלה השנייה אמרתי בפסקנות שלמחלקה המדינית אין שום קרנות למטרות כאלה ושמחלקת ההתיישבות תצטרך לדאוג לעצמה, אפשר בשיתוף עם המחלקה הגרמנית וקק"ל.

הוריתי לאהרן חיים כהן[3] לבקר אצל J.T כדי לברר אם יש ממש בהצעותיו לארגן בדרום חזית ערבית מתאימה כדי לקדם את פני הוועדה החדשה עליה הודיעו אמש. סידרתי את ההדלפות לעיתון J. I.[4] לכתיבת מאמרים על טירור ועל הוועדה החדשה. הוראות-הקבע לעיתון זה הן לבטא אחד משני הקווים הבאים או את שניהם כאחד:

א. החלוקה היא כה גרועה שמוטב לנו להסכים לשלום עם היהודים;

ב. מכיוון ששלום עם היהודים הוא בלתי-אפשרי שומה עלינו לבדוק אפשרות של הסדר בדרך חלוקה.

הלכתי הביתה, התלבשתי ויצאתי עם אישתי ועם יהושע גורדון[5] לתחנת הרכבת לטקס-הפרידה מסר ארתור ווקופ. היה שם הקהל הרגיל של פקידים, קונסולים ו"נכבדים" בחליפות-בוקר ומגבעות. מגבעתו החדשה של בן-צבי - ניצחון. K. R.[6] במדי הצי היה ראש הטקס והוא הרגיש בהחלט כדג במים. היה קר מאוד. כולם היו מרקדים במקומם לצלילי התזמורת, והנציב איחר בעשרים דקות תמימות. הוא צנח מן המכונית באצילות, ברפרוף מושלם ובמתינות, קודם דיבר אל קצין משמר-הרוכבים של חיל-הספר העבר-ירדני, אחר-כך פיטפט עם וייוול, טיפס ועלה על בימת-הכבוד וקיבל את ההצדעה, בחן בדקדוק רב את משמר-הכבוד ולבסוף פנה אל הציבור. כולנו ניצבנו בשורה לוחצים עמו ידיים. הוא היה נרגש מאוד וארשת פניו טרגית. לכל אחד אמר כמה מלים. לאישתי: "היו לנו הרבה שיחות טובות בצוותא". ליהושע גורדון: "אתה ואני נזכור איש את רעהו". לי אמר רק: "תודה רבה" והוסיף שקיבל את מכתבי ואת המזכרות והריהו אסיר-תודה.

הנפרדים נאלצו לחכות עד שעברה כל השורה והנציב נכנס למכוניתו. עודני ממתין טפח מישהו על גבי. הסתובבתי ומצאתי עצמי פנים אל פנים עם המפקד העליון.

"זו הייתה הופעה ראויה לציון, בהתיישבות הזאת ליד בית-שאן", כך אמר, "האנשים שלכם פעלו נפלא. האם יש ביניהם נפגעים?"

אמרתי שהיה פצוע אחד וסיפרתי לו על הרובה שנמצא. הוספתי כי מאחר שנראה שהערבים השתמשו ברימוני-יד כדאי אולי לשקול אספקת מרגמות ליישובינו. היה לי רושם שהוא נבוך במקצת לשמע ההצעה. סיפרתי לו על ההרוג שהיה לנו יום קודם - המוכתר של ג'וערה[7], בחור יוצא מן הכלל, שנהרג בדרכו למשמר-העמק.

וייוול אמר שהכלבים עלו על עקבות רוצחיו ושהצבא רודף אחר הכנופיה שתקפה את טירת-צבי.

וייוול היה מקסים כרגיל בנוהגו הפשוט והצנוע.

אנשי הפמליה של הנציב סיפרו אחר-כך ליהושע גורדון שווקופ היה על סף התמוטטות בעוזבו את הבית. הוא נאלץ להתיישב מפעם לפעם בדרכו במדרגות כדי שלא יתמוטט. כולם ברחבה אמרו שעוד לא היה נציב אשר נפרד מארץ-ישראל בהתרגשות כזאת.

בשובי למשרד אחר הצהרים מצאתי ידיעה מדויד הכהן, שהרומן שלו עם טגארט מתפתח במהירות. סר צ'ארלז היה מלא התלהבות מטירת-צבי. "הם באמת פעלו יפה. הם ללא ספק טובים יותר מן המשטרה הסדירה. הרי זה נפלא איך שהם הדפו התקפת-פתע" וכו'.

ב-3 אחר הצהרים התקיימה מסיבת העיתונאים הדו-שבועית שלא התקיימה זה כמה שבועות. החדר היה מלא, אך נוכח רק קהל ירושלמי. ניצלתי את ההזדמנות כשנשאלה שאלה על המשא-ומתן האנגלו-איטלקי, גוללתי את פרשת יחסינו עם איטליה ואמרתי איך צריכה העיתונות לנהוג. הדגשתי את הצורך להבחין בין איטליה הפשיסטית ואיטליה האחרת ולזכור תמיד שהתקפה על איטליה הפשיסטית עשויה להתפרש כאיבה לאיטליה האחרת. האינטרס הציוני בהכרח מטיל הגבלות על חופש-הדיבור שלנו בנושא זה. כל עוד בריטניה ואיטליה מסוכסכות, אנו, מיותר לחזור על כך, תומכים בבריטניה. אולם לגבינו זהו מצב שיש להצטער עליו ולא להפיק ממנו הנאה, בעיקר מאחר שאנו מעוניינים לחיות בשלום עם כל הגורמים הפועלים בים התיכון והמשפיעים עליו, בתנאי ששלום זה עולה בקנה אחד ואיננו מנוגד לאוריינטציה הפרו-בריטית הבסיסית שלנו. בעיקר בתקופה זו עלינו להיזהר מיצירת רושם, לא רק במאמרים אלא גם בקריקטורות ובכותרות, שאיננו רוצים התקרבות אנגלו-איטלקית והיינו מעדיפים שהסכסוך יימשך.

באשך למסע האנטי-ציוני המתנהל עתה מעל דפי העיתונות האיטלקית, אשר הוא בחלקו גם אנטישמי, מסרתי דוח קצר על שיחתי לא מכבר עם הקונסול הכללי של איטליה ועל הבטחתו שהוא עושה מאמץ גדול לשים קץ למסע זה. הסברתי איך כל תגובה חריפה בעיתונות שלנו נגד מסע זה מנוצלת כתואנה להמשכתו, ולאור המשא-ומתן המתנהל בין לונדון ורומא דרשתי שנכריז על מעין שביתת-נשק, ברוח ה"הבלגה", למשך חודש לערך, ונימנע ממתן פומבי להתקפות עלינו בעיתונות האיטלקית, מלבד במקרים החמורים ביותר. תמיד נוכל לחזור להתקפה אם יוכח כעבור זמן מה שהבלגתנו אינה מועילה.

הגיעו ידיעות על פעולה משטרתית מוצלחת מאוד בצפון. בעקבם אחר רוצחיו של אברהם גולדשלגר ממשמר-העמק הוליכו הכלבים אל הכפר כופרין ושם זיהו ערבי אשר נתגלה כאסיר נמלט שעל ראשו הוקצב פרס של 200 לא"י. האיש הודה ברצח גולדשלגר ובסדרת מעשי-רצח קודמים ובהם הקצין הבריטי אלדרסון. על גופו מצאה המשטרה רשימה של 18 חברי כנופיה, כולם מהכפר בלד א-שיר שליד יגור. חיפוש באותו כפר הביא למאסר כמה מהם. השמעתי הרהור שאילו הייתה שרשרת האירועים הפוכה, כלומר, לו רצח הקצין הבריטי היה מוליך לגילוי רצח היהודי היו כמה יהודים טוענים בוודאי שרק רצח של אנגלי מעורר את הממשלה לנקיטת פעולה.

 

הערות