ראיון עם הנציב העליון, סר ארתור ווקופ - ירושלים, 26.2.1938
שם הספר  יומן מדיני 1938
שם הפרק  ראיון עם הנציב העליון, סר ארתור ווקופ - ירושלים, 26.2.1938

 

 

ראיון עם הנציב העליון, סר ארתור ווקופ                                                              ירושלים, 26.2.1938

 

ביום ה' [---] ביקשתי מהמזכיר הפרטי למסור לנציב העליון [---] שאני מבקש לי חסד ראיון אחרון, אשר בו, בנוסף לאיחולי-פרידה, יש ברצוני לדון בעוד עניין אחד [---]. בשבת בבוקר צילצל המזכיר הפרטי ושאל אם אוכל, כיוצא מן הכלל, לבוא עם אישתי לארוחה בבית הממשלה למרות יום השבת. איש לא יהיה נוכח מלבד הנציב והמשרתים.

בראשית תקופת עבודתי הוזמנו פעם לארוחת-ערב בליל שבת ונאלצנו להתנצל ולפטור עצמנו בשל השבת. מאז שוב לא הוזמנו לבית הממשלה בשבת. הפעם החלטתי להיענות.

בפתח השיחה אמר הנציב כי מאחר שאין הוא רואה דרך לבוא אל האירוח שהוצע לו לפרידה באדיבותה של הסוכנות תמה הוא אם יוכל לבקש מן הסוכנות שתעניק לו מתנה קטנה. רוצה היה לקבל את "התקווה" תווים ומילים כדי שיוכלו לנגן אותה לפניו לפעמים בביתו באנגליה.

אמרתי שנשמח עד מאוד להעניק לו מתנה צנועה זו.

לאחר-מכן גוללתי את העניין שהיה בדעתי לגולל. הזכרתי שבעבר, במספר הזדמנויות, העתרתי למען 4 יהודים צעירים[1] שנדונו לתקופות מאסר ארוכות למדי-מחמש עד עשר שנים - ואשר עדיין מוטלים בבתי הכלא בירושלים ובעכו. בשנה שעברה, לרגל יום-הולדת המלך, הפחית הנציב בנדיבותו שנה אחת מתקופת מאסרם והבטיח במכתב רשמי אל הסוכנות לדון בעניינם מחדש ביום-ההולדת הבא של המלך. אולם מכיוון שבתאריך זה הוא כבר לא יהיה כאן אפשר יסכים להודיע ליורשו שבבוא העת ייתן את תשומת-לבו האוהדת לעתירתנו לבטל את שארית ריצוי העונש.

[---]

הנציב אמר שיכתוב לבאטרשיל את דעתו ויבקשנו להעביר את העניין לידי הרולד מקמיכל[2]. בו במקום התיישב אל שולחנו וכתב את המכתב. [---]

[---] אמרתי, שלפי הרגשתי אין לי צורך לתאר לפניו את המצב הכלכלי, הנציב עצמו יודע היטב כי רע הוא. היו מספר תוכניות סיוע, אשר קיבלו את אישור הנציב והועברו בהמלצתו למיניסטר-המושבות, אם בצורת מילווה ממשלתי ואם בצורת רשות מוסמכת לכמה גופים לנהל בעצמם מילווה בשוק החופשי. אולם נראה שמצד לונדון אין כל תזוזה. [---] גופים וארגונים שונים המעוניינים בנושא, כמו עיריית תל-אביב, התאחדות האיכרים, התאחדות התעשיינים והוועד הלאומי [---] דנו בבעיה והגיעו למסקנה כי טוב יהיה לעניינם לשלוח משלחת משותפת ללונדון כדי להסביר את דחיפות העניין למשרד-המושבות ואולי למשרד-האוצר. [---] בזמן היעדרו של הנציב מירושלים התייעצתי עם המזכיר הראשי ועם הממונה על האוצר. תגובת שניהם הייתה שלילית. [---] באותן נסיבות הרגשתי שיש להסיר את העניין מעל הפרק לזמן-מה, אבל הייתי מעוניין מאוד לשמוע את תגובת הנציב.

הנציב אמר שגם הוא נוטה להתנגד לשליחת משלחת. [---] בנסיבות הקיימות מוטב היה שנחכה ונדון בעניין עם סר הרולד [מקמיכל].

בזה נסתיים החלק השיגרתי של הראיון. השיחה גלשה לעניינים כלליים, ותחילה לפרידתו הקרובה של הנציב. אמרתי, שבמעמדה של הסוכנות גלומות כמה זכויות-יתר חשובות. הממשלה מוכנה תמיד להטות לה אוזן והיא זכאית להתחשבות מיוחדת בדבריה, אולם לעיתים נדמה לי שכרוכות במעמד זה גם כמה מגבלות קטנות. אחת מהן נתגלתה בקשר עם הפרידה מהנציב. נמנעה מאיתנו הזכות לארח את הנציב. מכיוון שלאיש מאיתנו לא אינה המקרה לעמוד בראש עירייה לא ניתנה לנו הזדמנות לומר לנציב בפומבי מה דעתנו עליו ועל מפעלותיו למען הארץ והבית הלאומי היהודי.

עתה כשאנו יושבים בחדר זה בפעם האחרונה, רק שנינו, כפי שישבנו פעמים אין ספור משך ארבע וחצי השנים האחרונות, אינני עומד לשאת נאום, אני מבקש רשות לומר רק כמה מילות-הערכה. היו לנו כמה מחלוקות רציניות עם הנציב, לידידי המנוח ארלוזורוב בשנתיים הראשונות לכהונתו ולידידי בן-גוריון ולי עצמי בתקופה שלאחר-מכן. נאלצנו להתווכח עמו, לעיתים בחריפות על עניינים פוליטיים יסודיים. הרי זו זכותו המלאה של הנציב שחילוקי-דעות אלה לא העיבו אף במעט על יחסי האמון ההדדי ועל הידידות האישית שנקשרה בינינו.

אולם לא רק ידידותנו האישית עמדה בסערות השנים הקשות הללו, הייתה סגולה בנציב אותה הערצנו במיוחד-יכולתו לדון בכל בקשה מבקשותינו לגופה, ובלי להתחשב בחיכוכים המפליגים, שסערו אותה שעה בעניינים יסודיים, היה נענה לבקשותינו ומסייע בידנו תמיד, כשחשב שזה צודק ומעשי. מה שהערכנו תמיד בעומק ליבנו - ובזה אני מבטא את רגשות ההנהלה כולה, בטוחני בכך - הייתה ההבנה העמוקה שגילה הנציב לאידיאליזם של תנועתנו ולערכיה האנושיים והרוחניים. תמיד הייתה לנו הרגשה שהוא מנסה להקשיב לרחשי הלב של העם היהודי. אשר לי עצמי נסיעתו של הנציב פירושה סוף פרק בדרך חיי. הייתה זו זכייה בשבילי כשם שהייתה זו ודאי גם זכייה בשביל ארלוזורוב שהוא היה לנו נציב עליון משך תקופה זו. ברצוני להודות לו על היענותו התמידית, על האמון שנתן בי ועל תשומת-הלב הרבה והאדיבה לכל אשר אמרתי.

הנציב הביע את הערכתו העמוקה לדברי. תמיד חשב כי חובתו החוקית והמוסרית לעזור ככל יכולתו לבית הלאומי היהודי, אולם מחוץ למסגרת תפקידיו כנציב עליון הוא חש עצמו חייב, כאדם, לסייע בכל מאודו בעבודה גדולה זו, אולי הגדולה ביותר בעולם. אמת אמרתי על רצונו להאזין לרחשי הלב היהודי. לעיתים קרובות היה נרגז בשל ידידים אנגלים אשר דנו בהישגיה או בחסרונותיה של הציונות רק בהקשר חומרי ולא הייתה להם כל הבנה למשמעותה העמוקה ולמקורות השראתה.

לאחר-מכן חלק שבחים לארלוזורוב וליורשיו ואמר שמזלו הטוב אינה לו לעבוד עם אנשים כאלה. גם הזכיר שאמש כתב עלינו ברוח זו למיניסטר-המושבות.

[---]

הוא דיבר על סיוריו וסיפר עד כמה התרגש למראה החיבה שגילו כלפיו היהודים בכל מקום, ובעיקר שיודע הוא באיזו מידה מאשימים אותו, בטעות לדעתו, בשל השתלשלות המאורעות ב-1936. הוא הזכיר במיוחד את היום האחרון של סיורו - בחדרה, פרדס-חנה ונתניה - המוני אנשים באו להיפרד ממנו למרות הגשם העז.

הערתי שבכך מגלים היהודים אותו חוש הבחנה ששיבחתי קודם בנציב. שאינו מתיר לזיכרונות עגומים לטשטש את הכרת-הטובה שהם חשים כלפיו. נכון שמאורעות 1936 השאירו משקע של מרירות, אולם באותה שנה עצמה עשה הנציב למעננו מעשים שערכם קיים ועומד: נמל תל אביב, הגנה עצמית חוקית וסלילת דרכים.

הנציב צפה שרק בעוד עשר שנים ניתן יהיה להוציא משפט על אותו חלק ממדיניותו אשר בגללו היה נתון לביקורת. הוא מקווה, כך אמר, שההיסטוריה תוכיח את צדקתו. מכאן המשיך לדון במצב הנוכחי ושאל לדעתי עליו.

אמרתי שצל המשא-ומתן האנגלי-איטלקי פרוש על עתידנו הפוליטי. אני מתקשה להגיע להערכה מדויקת באשר להשפעה שתהיה להתקרבות אנגלו-איטלקית על גורלה הפוליטי של פלשתינה (א"י) בכל הנוגע ליהודים. במבט ראשון נראה די הגיוני להניח שהיא תרפה את המתיחות במזרח התיכון, תגרום ליציבות ותשלול מן האגיטטורים הערבים את תמיכת איטליה. מאידך גיסא ייתכן מאוד שאיטליה כבר נסחפה במדיניותה הפרו-ערבית והתחייבויותיה לתמוך בערבים העמיקו במידה כזאת שהיא תעמוד על כך שבריטניה תספק את תביעות הערבים כחלק מן ההסכם ותגביל את היהודים.

הנציב ענה שאין הוא שותף לדעתי. אין הוא חושב שבעיית ארץ-ישראל מטרידה את איטליה כהוא זה. מוסוליני מבין היטב שאם תוטלנה הגבלות כל-שהן על הבית הלאומי היהודי יודו הערבים לבריטניה הגדולה ולא לו. הנציב היה בטוח שהתקרבות אנגלית-איטלקית תהיה עובדה המסייעת לשלום בארץ-ישראל.

שאלתי אם נכון שבקרוב יוכרזו שמותיהם של אנשי הוועדה החדשה, ואם יוכרזו השמות האומנם פירושו של דבר שהוועדה תבוא לארץ בקרוב. הנציב ענה בחיוב לשאלה הראשונה, ועל השנייה, אמר, שאיננו יכול להגיד לי מאומה. אז שאלני מה דעתי על מצב הביטחון.

עניתי שאני מודאג מאוד בגלל אינפורמציה שקיבלנו לאחרונה ממקורותינו החשאיים על חדירת כנופיות מזוינות הממשמשת ובאה מעבר לגבול הסורי. היו גם שמועות על עזרה מזוינת שמספקות כמה קבוצות בעיראק.

הנציב סבר שאפילו יש אמת בדבר אל לנו לדאוג, הצבא בהחלט מסוגל לטפל בכל כנופיה העלולה לחדור. המצב בעניין זה השתפר מאוד מתחילת 1937 והוא ממשיך להשתפר. בתקופתו של גנרל דיל[3] היו קשיים גדולים בהשגת עזרה צבאית למשטרה. דיל אמר תמיד שעניין זה או אחר שייך לאדמיניסטרציה ולא לרשויות הצבא. הנציב גילה לי כי היה זה הוא שביקש לשלוח את גנרל וייוול לארץ-ישראל להחליף את גנרל דיל; ואף אומנם לא טעה בציפיותיו. נמצא שגנרל וייוול נכון לשיתוף-פעולה. ולאחר ככלות הכל זוהי הגישה הטבעית למפקד צבאי בתנאים כאלה. [---] הנציב עצמו החזיק במשרות דומות ותמיד הגיש עזרה בלתי-מוגבלת לרשויות האזרחיות בשעות קשות. [---] קיימת גם בעיית ה-C.I.D [הבולשת הבריטית], רמת עבודתה עדיין אינה משביעה רצון, אבל היא ודאי תשתפר בששת החודשים הבאים.

שאלתי את הנציב על גדר-התיל לאורך הגבול הצפוני, זו, שלפי העיתונות הערבית המליץ סר צ'ארלז טגארט להקים. ההצעה נראתה לי טובה. אפילו אם לא בכל מקרה תמנע הגדר חדירת כנופיות לארץ, הרי תיאלצנה הכנופיות לקרוע אותה כדי לחדור וכך ייוותרו עקבות לצבא ולמשטרה העוסקים באיתורן.

הנציב השיב שההצעה לגדר את גבול הצפון נדונה כבר כשנתיים (כלומר לא צ'ארלס טגארט העלה את הרעיון), אבל קיימת בעיה כספית. ההערכה הראשונית הייתה 300,000 ליש"ט.

אמרתי ששמעתי על הערכות יותר מאוחרות האומדות את הסכום בפחות מ-100,000 ליש"ט.

שאלה היא, לדברי הנציב, אם גדר שתיבנה במחיר נמוך תהיה שווה בנזק. העניין כולו נמצא בדיון ויוכרע בוודאי בקרוב על-ידי סר הרולד מקמיכל. אשר לטירור בכלל, העיר הנציב שמסע הרציחות בקרנות הרחוב נחלש אומנם, אולם מוקדם עדיין להיות אופטימיסט. קשה מאוד להפסיק מסע טירור. במצרים נרצחו 38 פקידים בריטים לפני שחוסל הטירור. כן הדבר גם לגבי הודו, מקום שהטירור נמשך אפילו יותר.

אמרתי שעיקר חשוב בכל מסע נגד טירור הוא להביא את האחראים עליו לידי כך שייווכחו בחוסר התוחלת שבדרכם על-ידי אי-היענות אפילו לקטנה שבדרישותיהם. נוכחנו שעתה לא תוכל שום מידה של דיכוי להחזיר את הסדר על כנו במהירות, אולם אם רוצים להסתמך על תהליך תשישות בקרב היסודות הטירוריסטיים, הרי חיוני הוא שיחושו שאין הם משיגים דבר ושכל הקורבנות שהם מקריבים ומפילים אינם מובילים אותם לשום מקום.

הנציב הסכים. [---]

בנקודה זו נכנס המשרת והודיע שהארוחה מוכנה. הנציב ענה שנתעכב עוד כחמש דקות.

הוא שאל אם יש חדש במשא-ומתן היהודי-ערבי.

אין חדש, השיבותי, מלבד שמועה ששמענו ממקורותינו הערביים שנורי סעיד ואחרים במחנה הערבי העבירו אינפורמציה לממשלה הבריטית

לאמור, שכמה יהודים מוכנים לתמוך בהצעה של שלום יהודי-ערבי על בסיס הסכמה יהודית לסטטוס של מיעוט לצמיתות. הסקנו ששמו של ד"ר מגנס הוזכר כאחד היהודים המצדדים בזאת. הנציב יודע שיש חילוקי דעות רבים בין ההנהלה לבין ד"ר מגנס, אולם ד"ר מגנס סיפר לנו שהוא מעולם לא נתן את הסכמתו לתוכנית כזאת. ובכל מקרה, מניח אני שהנציב יודע כי אין שום סיכוי שהיהודים יסכימו אי-פעם להישאר מיעוט תמידי.

אל דאגה, ענה הנציב, אין לו כל ספק בנקודה זו ובטוח הוא שגם למיניסטר-המושבות אין כל ספק. הממשלות בירושלים ובלונדון יודעות היטב שאין כל אפשרות להביא את היהודים לידי כך שיסכימו למצב של מיעוט תמידי. אין הוא מעלה בדעתו אפשרות שיש לממשלת הוד מלכותו איזושהי טעות בעניין זה.

[---]

אחר-כך הסבנו לארוחה. היינו שישה מסובים: הנציב, אישתי ואני, המזכיר הפרטי ושני עוזרים. נושא השיחה העיקרי היה היסטוריה ציונית.

השיחה החלה מהערתו של הנציב על "בצלאל" ועל ד"ר רופין[4] בקשר לכך. סיפרתי לו על חלקו של רופין בתמיכה במוסד זה בשלבו הראשון שלפני המלחמה. מכאן נתקשר תיאור על פעולותיו של ד"ר רופין בכלל, כראש המשרד הארץ-ישראלי לפני המלחמה והנציב היה מופתע מאוד לשמוע שתל-אביב חייבת את ייסודה למילווה שניתן על-ידי הקק"ל על-פי המלצתו של ד"ר רופין.

הוא מניח, אמר הנציב, שאבות העיר היום אינם מעוניינים במיוחד שיזכירום עובדה זו. מכאן נתמשכה השיחה למשמעות השם תל-אביב ולנחום סוקולוב[5] [שתירגם את השם אלטנוילנד וקרא לו בעברית תל אביב]. הנציב החל לשאול שאלות על חלקם בתנועה של מנהיגים ותיקים שונים והעיר לגבי התופעה שכמעט כל האישים הבולטים בתנועה הציונית אשר הוא נתקל בהם או שמע עליהם היו יהודים רוסיים - וייצמן, סוקולוב, שמריהו לוין[6], אוסישקין, בן-גוריון, ביאליק ואחד העם. היה זה בעיניו דבר הראוי לציון שלא רק המנהיגים הפוליטיים אלא גם המשורר והפילוסוף של התנועה הם יוצאי רוסיה.

הזכרתי את פינסקר[7] שאת ה"אוטואמנסיפציה" שלו קרא הנציב, והנציב עצמו הזכיר את בן-יהודה[8] - שוב שני יהודים רוסיים. הנציב הזכיר את ארלוזורוב. אמרתי שארלוזורוב היה רוסי רק על-פי מוצאו, חינוכו היה גרמני. הנציב הוסיף לטעון שאין זה משנה את עובדת היותו יהודי רוסי.

הסברתי את מעמדה המיוחד של יהדות רוסיה בהיסטוריה היהודית בסוף המאה ה19- ותחילת ה20- והצבעתי על כך שיהדויות פולין, ליטא, מרבית יהדות אמריקה וכל יהדות דרום-אפריקה יכולות להיחשב כחלק מיהדות רוסיה של אותה תקופה. כאן יצאתי להגנתו של מערב-אירופה והזכרתי כראש וראשון את הרצל, הדגשתי גם את חשיבותם של מכס נורדוי[9] ומערב-אירופים אחרים שהצטרפו לציונות מתחילתה. גיליתי שהנציב נוטה להמעיט בחשיבותו של הרצל ונראה שיש לו הסתייגויות נפשיות כלפיו. (תמיד היה לי חשד קל שקשריו על הרצל עם הקיסר [הגרמני] גרמו לאנטיפתיה בריטית כלפיו.)

תוך דיון נוסף בנושא זה גיליתי שהנציב כלל לא תפס את החשיבות ההיסטורית של הופעת הרצל על במת ההיסטוריה היהודית, את התנופה והדחף שהוא הקנה לתנועה הציונית ואת מנופי הפעולה שיצר: הקונגרס, הארגון הציוני, הבנק, הייצוג הפוליטי. להסברי אלה הקשיב הנציב בחוסר רצון. אחר-כך דיברנו על ציונות באמריקה, וכשהזכרתי את השופט ברנדייס[10] נדלקה הבעת הערכה על פני הנציב.

בשובו אל מנהיגים ציוניים שהכיר אמר הנציב ששיעור קומתה של ההנהגה הציונית הפתיעו תמיד. ב-20 השנים האחרונות מילאה ההנהגה הציונית את תפקידה בפיתרון בעיות הציונות בצורה הרבה יותר מכובדת משעשו מנהיגי בריטניה וצרפת בפיתרון בעיות ארצותיהם.

בהקשר זה נתעורר דיון על רמת ההנהגה המדינית של בריטניה הגדולה היום בהשוואה לתקופת ויקטוריה. הבעתי ספק אם השוואות כאלה שהן לטובת המדינאים הוויקטוריאנים יש בהן הגינות לגבי מדינאי ימינו. ייתכן שלוויקטוריאנים היה קל יותר להיות גדולים מאשר למדינאים היום. ענייני העולם לא היו כה סבוכים אז. עליונותה הבלתי-מעורערת של בריטניה הייתה אז חלק מן הסדר הקיים, ואילו היום נאלצת היא להיאבק הרבה נגד כוחות עצומים כדי לשמור על מעמדה.

הנציב אמר שבשאלת המדינאות במרוצת הדורות יש לו דעות קבועות. העניין הקובע במדינאי הוא האמונה. האמונה, היא שציינה את המדינאים הבריטים הדגולים במאה ה-19, אמונה במטרות למענן נלחמו. אין הוא מתכוון לאמונה דתית בלבד, אם כי גם זו כמובן חשובה מאוד במדיניות. הוא חזר לעניין המנהיגים הציוניים ואמר שגם כאן האמונה היא שעשתה אותם גדולים.

האמונה הייתה כמובן המעיין הראשי של הציונות אמרתי. בלי אמונה לא הייתה הציונות מתקיימת גם היום. אולם האמונה לבדה שוב אינה מספקת. יש לנו בעיות-הגשמה מעשיות ואנו חשים צורך בהרבה יותר יכולת בניין וכישרון.

הנציב העיר שהשגנו דברים גדולים מאוד ושהמנהיגים אליהם התכוון לא רק חוזים היו אלא גם אנשי-מעשה.

עם כל זאת, אמרתי, אין לנו הרגשה שתמיד ניצלנו את הזדמנויותינו עד תומן. אילו הייתה היענות העם היהודי לקריאת ארץ-ישראל גדולה יותר בעשור הראשון שלאחר הצהרת בלפור היה מעמדנו כאן הרבה יותר חזק היום, והיינו הרבה יותר מסוגלים לעמוד בסערות שסביבנו עתה - בדומה לכך, אפילו בעשור שלפני המלחמה - אני מתכוון רק לאותה תקופה שאני מכיר מניסיון אישי - אפשר היה להשיג הרבה יותר משהושג. אלפי יהודים באו לארץ-ישראל באותן שנים ועזבו, אם שחזרו לרוסיה, או נסעו לאמריקה וארצות אחרות בלי יכולת להיאחז בארץ-ישראל מחוסר כסף או הדרכה.

הנציב היה מופתע לשמוע שהיו אלפי עולים בשנים שלפני המלחמה [מלחמת-העולם הראשונה]. אחרי שבע שנים של לימוד הציונות עדיין חשב שדבקותם של היהודים בארץ-ישראל לפני המלחמה הייתה בעיקרה רוחנית ולא פוליטית או חומרית.

הוספתי להסביר מה הייתה העבודה שנעשתה בארץ-ישראל לפני המלחמה, ההזדמנויות שנוצלו והוחמצו באותה תקופה. הפניתי את תשומת-ליבו לעובדה שחלקים מן העמק נקנו על-ידי חנקין[11] פעמים או שלוש פעמים.

חנקין ודאי ייזכר לדורות, לא כן? אמר הנציב. האם גם הוא יהודי רוסי?

כמובן רוסי, אמרתי, והוספתי שחנקין ייזכר לא רק כ"גואל הקרקע" אלא גם כאישיות בעלת אומץ ואבירות.

החלק האחרון של השיחה התנהל בחדר-האורחים לאחר הארוחה. בסוף השיחה אמר הנציב פתאום: אילו היה לך שקל להימור האם היית מהמר על חלוקה? אינני שואל מהי שאיפתך האישית, אלא מה אתה מנחש?

עניתי שהייתי חוסך את השקל והוספתי שלדאבוני הרב אין לי אמון רב בעקביותה ובדבקותה במטרה של הממשלה הבריטית.

הנציב אמר שרבים מרגישים כמוני, אולם הוסיף: "אני בעד חלוקה". כמה דקות לאחר-מכן נגמרה השיחה באיחולי-ידידות הדדיים.

 

הערות

[1]  4 יהודים צעירים שנידונו לתקופות-מאסר ארוכות - יצחק חנקין נאסר באוגוסט 1935 לאחר שירה והרג מתנפל ערבי בסכסוך קרקעות בקוסקוס-טבעון (ראה כרך א', עמ' 383, הערה 3 מ-30.1.36). למרות העובדה שחנקין הפעיל את נשקו בשעת מילוי תפקידו כשומר, נשפט ונידון ל-10 שנות מאסר. שוחרר רק ביולי 1940 לאחר מאמצים קשים מצד הנהלת הסוכנות ואמו של הנאשם. שלמה יעקובסון נאסר בנובמבר 1934. נידון ל-71/2 שנות מאסר בעוון הפעלת נשק והריגה בשעת מילוי תפקידו כשומר. חיים דהן ואהרן שלמה - שני צעירים שנאסרו ביולי 1936 בעוון החזקת נשק שלא כחוק ונשפטו ל-7 ו-5 שנות מאסר על-פי התקנות לשעת-חירום. לשלושת האחרונים הוענקה חנינה מטעם הנציב העליון והם שוחררו ביוני 1938.

[2]  מקמיכל, סר הרולד (MacMichael, Sir Harold) - הנציב העליון בארץ-ישראל ממרס 1938. ראה גם כרך ב', עמ' 495, הערה 1 מ-30 בנובמבר 1937.

[3]  דיל, סר ג'ון גריר (Dill, Sir John Greer) - ראה כרך א', עמ' 401, הערה 1 מ-20 בספטמבר 1936.

[4]  רופין, ד"ר ארתור - ראה כרך א', עמ' 380, הערה 16 מ-19 בינואר 1936.

[5]  סוקולוב, נחום - ראה כרך ב', עמ' 469, הערה 1 מ-20 במרס 1937.

[6]  לוין, שמריהו - ראה כרך ב', עמ' 474, הערה 9 מ-18 במאי 1937.

[7]  פינסקר, יהודה לייב (ליאון) - 1891-1821- יליד רוסיה רופא במקצועו מראשי "חיבת ציון". פירסם בעילום-שם ב-1882 את ה"אוטואמנסיפציה" שעוררה תגובות סוערות בקרב יהדות רוסיה. נבחר בוועידה הראשונה של "חובבי-ציון" בקטוביץ (1884) לנשיא הנהגת התנועה. בסוף ימיו היה מתומכי רעיון "המרכז הרוחני".

[8]  בן-יהודה, אליעזר (פרסמן, אליעזר יצחק) 1922-1858. מחיה הלשון העברית המדוברת. עלה לארץ מליטא בשנת 1881 והשתקע עם משפחתו בירושלים. חידש מילים רבות בשפה העברית ונלחם למען דיבור עברי בחיי יום-יום. ב-

1884 יסד את השבועון "הצבי" שנתקיים בשינוי שמות עד 1915. עיקר מפעלו "מילון הלשון העברית הישנה והחדשה".

[9]  נורדוי (זידפלד), מכס - 1923-1849. רופא, סופר ומדינאי ציוני. נולד בבודפסט, חי רוב ימיו בפאריס ונחל פרסום כל-אירופי כסופר. עם הופעת הרצל הפך לציוני והיה ליועצו המדיני. השתתף בקונגרסים הציוניים מ-1897 עד 1911. אחרי מות הרצל וכינון ההנהלה הציונית החדשה שתמכה בציונות מעשית בניגוד לציונות המדינית הטהורה, עבר למחנה האופוזיציה ולא הסכים להשתתף בקונגרס הציוני ב-1913.

[10]  ברנדייס, לואיס דמביטץ (Brandeis, Louis Dembitz) - ראה כרך ב', עמ' 478, הערה 1 מ-8 ביוני 1937, התייעצות מדינית.

[11]  חנקין, יהושע - ראה כרך ב', עמ' 485, הערה 1 מ-3 בספטמבר 1937.

 

העתקת קישור