חלב,  י"ד שבט ע"ח  [27.1.1918]

צפורה...

 

 

תודה לך על השמחה הגדולה שגרמת לי בקבלי את מכתבך. זה היה המכתב הראשון בכלל, שהגיעני בחלב מהארץ, ולע"ע אין שני לו. לא מן הבית, אפילו לא מדמשק, עוד טרם זכיתי למילה כתובה.

 

כיתבי עוד, צפורה. הוסיפי לכתוב והיה לי עניין לענות בו, לשיח עם נפשי על כל שורה ועל כל מלה, ולא תכבד כל-כך הבדידות וגם אותך ארגיש קרובה אלי יותר מאשר בדימיון בלבד.

 

כל עוד הננו מעֵבֶר אחד, כיתבי, כי מי יודע את אשר יארע.

 

מה אספר לך על עצמי?

 

במפלה האחרונה שנחלתי - אי-עלוֹת בידי להיאחז בעפולה - ראיתי "אצבע אלוהים", כי נגזר עלי לגמור את המלחמה בתורכיה ובצבאה. ואחר ימים אחדים של סערה פנימית ושל מלחמת מאוַויים חופשים בכבלי גזירת המציאות, באתי לכלל דעה כי גם לזה צריך לאמור: גם זו לטובה.

 

אתם יושבים שם וחולמים והוזים ובונים ארמונות. וכדרככם תמיד, חושבים יותר ותולים כל תקוותכם רק באפשרות אחת[1] ומגרשים מעל עצמכם כצלמי בלהות את יתר האפשרויות והצירופים, שאינם לרצון לכם.

 

ואני חוזר על דברי: רוצה אני להיות מוכן לכל. ואם אפילו 90 אחוז הם לאפשרות הטובה ורק 10 אחוז לרעה - חייבים אנו להעתיק יחס זה גם על האנשים. ואם אנו עשרה - יהיה לכל הפחות אחד מוכן לרעה.

 

הדברים יֵראו לך למשונים, יותר מזה - לאיזה אבסורד, לריטון של זקן שיצא כבר מדעתו. מי יודע?

 

החודשים עוברים ותנועה אין בארץ.[2] הם[3] עומדים על עומדם. מצד זה - יורדים[4] בלי הפסק ובאו עוד אלף טֶוְוטוֹנים, זוהי עובדה. ואשר חזית זו חשובה להם כחיים ויילָחמו בה כבמערב - ברור ובטוח.

 

טוב יהיה אם לאחרונה תצחקי לי. אבל טוב יהיה גם אם לא נצטרך לבכות.

                                                           _____________________

 

איני זוכר אם במכתבי האחרון הרציתי לפניך את התוכנית שלי להווה, אני רוצה ל[5]