יום ה',  28/11/1957

השעון עוררני ב-5.30. הצלחתי לא להעיר את צפורה אלא כדי להיפרד ממנה ב-6.30. יצאתי עם טדי במכוניתו. בדרך סיפר לי על בעיות "קול ישראל" ובצמוד לזה על התוכנית להקים טלוויזיה בארץ. נסענו לרחובות, שם אכלתי ארוחת בוקר אצל וייסגל והשארתי את טדי איתו מדיינים בענייני חג העשור. בת"א ניגשתי לדפוס ומצאתי את ההדפסה במלוא ההתקדמות. ב"עם עובד" חיכתה לי בשורה טובה - כתב היד הרוסי של פסטרנק כבר בדרך, אבל זכות התרגום טרם הוקנתה סופית והעניין עדיין מחייב משא-ומתן.

במפלגה קיבלתי אנשים שונים, ביניהם יצחק נורמן שגולל תוכניות שָׂגָיאוֹת על רבעון ספרותי גדול, 600 עמוד לפחות, לשם כינוסן ופירסומן של יצירות גדולות ממתכונתו של כל ירחון, ועל אקדמיה לאמנות ולמדעים - במה הדברים אמורים, אם אקבל על עצמי לעמוד בראש; יצקתי צוננים על ראשו לאורך כל הקו.

ארוחת צהריים ב"תנובה" עם מרדכי מאיר שבא לטכס עצה על קידום בניינה החדש של "הרצליה" והסתייעות בשהותי בניו-יורק לאותה תכלית.

משם לדפוס לבדיקת קצב ההדפסה ומשם הביתה.

הייתה לי פגישה שמתחה ודיכדכה אותי מאוד. זה שבועות מעסיק אותי מוּריק בראשי בסיפור על בחור מ"הפועל המזרחי" שהייתה לו יד בהפצת דיבה עלי ועתה הוא מבקש לחזור בתשובה. הוא שמסר ל"העולם הזה" את העלילה בדבר קנוניה שעשיתי, כביכול, בהיותי שר החוץ, עם הפוהמ"ז - הבטחתי להם כך וכך מינויים בשירות החוץ ותמורת זה קיבלתי מהם התחייבות כי שריהם יתמכו בי בכל מחלוקת שביני לבין ב"ג בענייני מדיניות חוץ וביטחון. לימים התברר לו כי נכשל בבדותה, חטא והחטיא ובא להביע באוזני מוריק את חרטתו. אגב כך גילה למוריק מאיזה מקור שאב אז את הסיפור הכוזב - היה זה אהוד אבריאל. ממילא מובן כי התפלצתי למישמע השם ומיאנתי להאמין. אז הזכירני מוריק מעשה אחר שסיפר לי בשעתו בדבר אהוד. היה זה בימי מלחמת הבחירות האחרונה, או מייד לאחריה. החלה כבר הבחישה בקלחת הרכב הממשלה. נזדמן אז אהוד עם אברהם עופר. סח לו אהוד - לפי מה שסיפר אחר כך אברהם עצמו למוריק - לאמר: "עד מתי יישארו.'כל אלה' בממשלה? הגיעה השעה לסלק את שרת ואת גולדה ועוד מישהו (לא אזכור מי עוד היה צריך לנפול קורבן) ולהכניס במקומם את אבא אבן, אותו עצמו - זאת אומרת את אהוד - ושוב עוד מישהו" (אשר לא אזכור שמו). גם אז סירבתי להאמין ועשיתי מאמץ להוציא את הדבר מראשי ולא לחזור אליו. עכשיו טוען מוריק - "אתה רואה כי צדקתי - אדם זה חתר תמיד תחתיך". לא ידעתי לשית עצות בנפשי מה אעשה בסיפור זה. האכתוב לאהוד ואטפח על פניו מה שנודע לי? הן הוא לא רק יכחיש אלא יזדעם על שחשדתי בו בעוון כה מפליץ. אבל האם חופשי אני בכלל לגלות לאהוד את אשר נודע לי? מסתבר כי אינני חופשי, שכן אותו בחור השביע את מוריק לא לגלות סודו - זאת אומרת שם האיש שהחטיאו - לנפש חיה.

מתוך שַקְלָה זו צצה בראשי מחשבה כי עלי לראות אותו בחור פנים אל פנים ולשמוע את הסיפור מפיו. פגישה זו היא שנתקיימה היום.

בא לחדרי איש גברתן - גבה קומה ורחב גרם, מגושם בפניו ובכל יצורי גוו. אינו עושה רושם של נוכל. שמו שמואל אבידור. יליד ירושלים, מחניכי "בני עקיבא". סיפר סיפור ממושך ומפורט. לפני כמה שנים היה חלקו עם קבוצת צעירים בפוהמ"ז מיוצאי "בני עקיבא",

[במהדורה המודפסת של היומן האישי פרק זה מופיע ללא סיום. גם בכתב היד המקורי לא נמצא החלק החסר. אם הוא יימצא בעתיד בארכיון כלשהו - הפרק יושלם]