יום ב', 18/11/1957
נשתנו סדרי בראשית. השבוע אני מבלה את הימים ב'-ג' בירושלים.
רוב הבוקר - ישיבה ראשונה של מערכת ע"ע, שנקבעה בירושלים, בביתו של [שמעון] הלקין, משום החבלה הגופנית שלקה בה וטרם החלים.ממנה: מ"ש, הלקין, ברוידא, יזהר, אופיר, ארז, שפיר, ירוחם. השתתף גם קופילוביץ מההנהלה. לפני כן נועדתי בביתי עם ירוחם ושפיר להתייעצות מוקדמת. הישיבה הראשונה לקתה בפיזור והתפשטות, אך בסיכומו של דבר הייתה לברכה. נשמעו בה כמה רעיונות חדשים וחשובים על היקף ההוצאה וענפיה, גם הובעו דעות על ספרים וסופרים. לעיני המדיינים עמד רק פער אחד: בין יכולתה הגנוזה ומשאלותיה הברורות של ההוצאה מזה ובין המסגרת הכספית שקבעה לפעולתה הקצבת הוועה"פ מזה. אולי רק אני חשתי כל הזמן בפער אחר - לדעתי יותר רציני - בין הצורך בהתמסרותו הגמורה לענייני ההוצאה של האיש העומד בראש וכן הצורך בדמיון יוצר מצידו בשדה טיפוחה ופיתוחה ובניינה של הספרות העברית - לבין יכולתי המוגבלת והמחובלת משתי הבחינות גם יחד.
לארוחת צהריים ב"בית שלום" - סעודת פרידה משלמה אייזנברג, הפורש, או המופרש, מתפקיד המזכיר הכללי [של הסוכנות היהודית]. מצאתי עצמי בתוך חבורת הנהלת הסוכנות, היחיד שאינו חבר ורק "מי שהיה". ההנהלה הייתה כמעט במלוא ההרכב: שז"ר, [ברוך] צוקרמן, [אליהו] דובקין, אייב הרמן, דב יוסף, [מאיר] גרוסמן, משה קול, [יעקב] זרובבל, [יהודה] ברגינסקי, האיש ממכסיקו אשר לא אזכור שמו [אריה דולצין] ואיש הפוהמ"ז ששמו היה [דוד] אינטריליגטור ואת שמו העברי [בית-אריה] לא אדע. התברר לי רק בהזדמנות זו כי אייזנברג לא רצה בשום פנים להתפטר אלא נחום גולדמן הוציאו וכן כי אייזנברג סירב למסור עניינים ליורשו גדליה זקיף וגם אינו מברכו לשלום. מכל מקום העברת אייזנברג מתפקיד מזכיר כללי למעמד יועץ הוא ניתוח כאוב ביותר בשבילו. האמת היא כי כל ימיו הוא היווה בעיה, כי לא היה רצוי לרוב אחיו הפקידים, כי גם כמה חברי הנהלה לא נחה דעתם ממנו, כי מנוי וגמור היה עוד עם גיורא להחליפו, כי אינו צעיר ואינו בריא ועוד ועוד. כשלעצמי נהניתי מידידות כנה ומנכונות בלתי מוגבלת לעזרה מצדו כך שיחסי אליו היה תמיד מורכב - מעורב מהכרת טובה ואף חיבה אישית ומידיעה ברורה של תכונותיו והבעיות שנבעו מהן. השיחה ליד השולחן הייתה קלה ועליזה. לבסוף היו נאומים ולא יצאתי פטור.
בבית מצאתי את צפורה שחזרה מרוצה מאוד מחדרה - הן מהרצאתה הן מקבלת פניה.
בא יוסף אריאל להיוועץ על בעיות פנסיה שלו ולבקש עזרתי.
נסעתי לכנסת. ב"ג הופיע היום בפעם הראשונה לאחר צאתו מבית החולים. הייתה, כמובן, דריכות לקראת הופעתו. משעלה על הדוכן, לא בלי קושי משום הרגל שחובלה, פתח בהספד מר על נחמיה. הכנסת נדהמה – ונרגשה. דיבר בקול חנוק מבכי - ובבכי ממש. הביע צער על שהוסתר ממנו הדבר בתחילה. הודה לעיתונים שטרחו להוציא מהדורות מיוחדות בשבילו. בכל אלה הייתה התבלטות אישית רבה, אופיינית לב"ג ועשויה לעורר סלידה אצל מי שבשום פנים אינו מסוגל להשלים איתה. משעבר לדבר על נחמיה קרא לו סתם נחמיה, פעמים אין ספור, כאילו מדובר בקרב משפחה על בן משפחה - או בתוך קבוצת חברים על חבר מתוכה - כאילו לא היה נחמיה כלל קצין בצה"ל ששמו סגן-אלוף ארגוב וכאילו לא רה"מ הוא המדבר ולא מעל דוכן הכנסת מדובר - ובאוזני הכנסת כולה והקהל והעיתונות וכל הארץ המאזינה לשידור. ומה אמר על נחמיה? לא פחות ולא יותר כי היו הוא ונחמיה צמודים יחד ושותפים לכל מעשה, וכל שעלה בידו לעשות תוך עשר השנים לא הוא לבדו עשה, אלא שניהם יחד עשו - כאילו היו לגמרי שווים זה לזה. המעמד כולו היה כאוב ביותר, גם משום ההזדהות הנפשית עם צערו העמוק והמר של אדם זקן, גם משום האופי המשונה והחורג מכל מסגרת ומכל מסורת של ההופעה. בסוף דבריו על נחמיה ביקש רשות "לעמוד לבדי דום לזכרו". הרכין ראשו והשתתק. ממילא מובן כי הכנסת כולה קמה על רגליה [ר' "מותו של נחמיה" (שיר ורשימה) מאת נתן אלתרמן, "דבר" 8.11.57; "אבני דרך" ע' 358-9: "ב"ג" ג' ע' 1437-1428 (מב"ז); "נחמיה ארגוב" (הערכות, מכתבים, יומן), הוצ' ידידים, תשי"ט, 303 ע'].
משסיים פרק זה - ישב ב"ג על כיסא שהוצב על הדוכן, הוציא מימחטה מכיסו, מחה את עיניו, עשה מאמץ ניכר של התרגעות וניגש לקריאת נאומו, שהיה מנוסח כהלכה ויעיל ביותר בחלקיו ההסברתיים והפולמוסיים, אך נדוש עד לייאוש בסיומו ההצהרתי.
בערב ניגשתי אל ברני יוסף ללמוד מפיו תורה על מצבה הכספי של הסוכנות לקראת נסיעתי. בשובי הביתה כתבתי יומן.
בא ראובן [שילוח] לשיחה וישב עד חצות. הוא יוצא להאג לכינוס של נציגינו במערב אירופה - לטיכוס עצה לקראת כנס נאט"ו. סיפר על השתלשלות המגעים עם ארה"ב בשאלות הגנת האזור וישראל ועל התוכניות המנסרות בתחום זה בראשי אנשינו. הירצה במפורט ולא השגיח כי אני משתעמם במקצת. סגנון דיבורו היה מאוד "רגלי" הפעם, ללא הברקה כלשהי - כאילו פני הדברים עצמם "דהים" ללא כל השראה. אשר לגישה כשלעצמה, הרי את ההיגיון שבה קשה לסתור אך לבי אינו הולך כלל אחרי כל הגישושים האלה כלפי נאט"ו והמטה האמריקני. כרע במיעוטו ראיתי לפחות את ההבנה שנכנסה סוף סוף לראשי אנשינו כי לא תהיה שום ברכה בחתירה לערבויות מפורשות ולהתקשרויות פורמליות - אלא יש לדאוג לתוכן ולא לצורה. על כל פנים ראיתי לפני ראובן מפויס ומרוצה - יש לו מה לעשות.
