יום א',  29/9/1957

בבוקר לת"א. כשעתיים ב"עם עובד". הוכרחתי לגשת לקריאת הרומן של יוחנן טברסקי על ולטר רטנאו. שרה זית המיסכנה [הקצרנית הוותיקה של הוועה"פ, ידידת ראשי תנועת העבודה, נספתה בהפלת מטוס "אל על" בשמי בולגריה] אמרה פעם על ספר צרפתי ששוחחנו עליו "א געמאכטער ראמאן" [רומן מלאכותי, ביידיש] - וזהו בדיוק טיבו של ספר זה. המחבר ראה משהו, קרא משהו, שמע משהו - צירף כל אלה יחד ויצא רומן! אך כדי להחזיר את הספר למחבר הכרחית הערכה מבוססת והבחורים העובדים איתי אינם לוקחים על עצמם בלבד את האחריות. מתנקם בי המצב שנוצר עם מותו של משה כצנלסון - אין עורך להוצאה ובלית ברירה עלי למלא את החלל. האומנם זו חייבת להיות תרומתי לע"ע והאומנם זוהי התעסוקה הראויה לי? לעת עתה אין לי מנוס, וכשאני קורא כתב יד ממילא מתעורר יצר העורך שבי ואני מתחיל לתקן ולרשום הערות והריני מוצא עצמי עורך ממש - והפעם דווקא כתב יד שבסופו ודאי ייפסל, הרי שאני מפסיד זמני כפל-כפליים. כל עניין ע"ע נהפך לי על ידי כך לספחת. במקום לנהל ולפקח ולהדריך - תפקיד שלא הוכחתי כלל את כשירותי לו - אני שוקע בעבודה פעוטה וטרדנית ומוציא עליה את מעט השעות שאני מסוגל בכלל להקדיש לע"ע. אני יודע בעצמי כי זהו חוסר יעילות שאין לו כל הצדקה וכפרה וידי קצרה לארגן את עצמי - או את ההוצאה - אחרת.

במפלגה שיחה עם אהרון ידלין ומרדכי ניסיהו על ענייני "בית ברל". אף זה מוסד שנעשיתי אחראי לו יתר על המידה - בהיעדר מנהל ממילא "כּוֹבְדים" שני הבחורים המנצחים על המלאכה אלי ומעסיקים אותי בפרטים, ונמצאתי ממלא למעשה תפקיד של מנהל ראשי מבלי שתהא לי כל אפשרות - ואולי שוב כל הכשרה ועל כל פנים כל נטייה - להתעמק בבעיה, להקיפה כראוי ולפתח לגביה תנופה וראייה למרחוק. יוצא כי כל מה שאני עוסק בו עכשיו רובצת עליו מארה של חצאיות וארעיות, ומלווה אותי לצידו הרגשה של חוסר הזדהות נפשית. התוצאה היא הדיכאון שאינו מרפה ממני אף לרגע לרגל אי-היותי עסוק בתפקיד חיי מוגבר על ידי היותי עסוק בעניינים שאין לבי להם כלל ואיני מגיע לשליטה עליהם ולכושר יצירה כלשהו בהם.

אחר הצהריים בחדר הישיבות של הוועה"פ של הסתדרות התייעצות על הוצאת תקציר כתבי ב' כצנלסון. הוזמנו כמה יודעי דבר והייתה שיחה חשובה. על פי הביטוי בישיבה זו אפשר היה לומר כי עוד לא נס ליחה של מפא"י. התרשמתי במיוחד מתרומתו של שלמה לוין. יהודה [שרת] כדרכו דיבר לא על הנושא כשלעצמו אלא בשוליו, אכל הבריק במקוריותו ובעמקות מחשבתו.

בערב הגהת ספרי על אסיה וכתבתי יומן.