יום ד', 18/9/1957
בבוקר חטפתי מידי בעל הבית את גיליון "ג'רוסלם פוסט" כדי לראות אם אומנם קרה אותו דבר מחריד, והנה אומנם קרה, ו-14 ילדים קיפחו חייהם - רוטשו לגזרים - אבל היו אלה ילדים ערבים מהכפר סנדלה שעל גבול אדמות ג'נין. האסון איום ומחריד, אבל בעפולה עולם כמנהגו ונסיעתי לשם קיימת ועומדת.
הייתי רק שעה קצרה ב"עם עובד". גיורא הזעיק אותי למפלגה, לעזור לו בסידור ענייני באר-שבע. התפטרות טוביהו כלה ונחרצה. מתחייב סילוקו של גדעון [בן ישראל], אך זה מנסה לגייס תמיכה בהישארותו. יש להסביר לו בשפה שאינה משתמעת לשתי פנים כי עליו לחדול מתעלולים וללכת. לא יעלה על הדעת כי הוא יפגין את ניצחונו על טוביהו.
בשיחה השתתפו ארבעה: גיורא ואני, גדעון ושלמה הלל. גיורא ציפה ללחץ מוסרי נמרץ ומכריע מצדי על גדעון - וקיבל זאת ללא כל היסוס והסתייגות. אמרתי לו כי הליכת טוביהו היא מכה אנושה לעיר ולמפלגה, כי אין בבאר-שבע חוג הדואג לעיר, כי הכל מניחים משום-מה את קיומה ועתידה כנתונים, כל עדה דואגת אך ורק למעמדה, כל איש לענייניו, ובינתיים העיר עלולה ללכת לאבדון. טוביהו שייך לדור בוני היישוב. גדעון ואחרים שמסביבו ספק אם יוכלו לנהל עיר עומדת על תילה - לפתור בעיות עיר נבנית ולהמשיך בבניינה הרי זה לגמרי למעלה מכוחם ומהשגתם. אבל קיימת גם בעיית יחסי ציבור אשר טוביהו נכשל בהם. אילו הבין גדעון את בעיית באר-שבע, היה שומר מכל משמר על טוביהו והיה מרכז סביבו קבוצה שהייתה משדלת אותו בידידות נאמנה לכלכל מעשיו אחרת כלפי הבריות. אבל הדבר לא הובן וגדעון נושא בחלק מכריע של אחריות להסתלקותו של טוביהו. עתה שנשתבשו היחסים כה חמורות אין כנראה מנוס מהליכת טוביהו, אבל אז מוכרח גם גדעון ללכת. עליו לתת את הדין. גדעון ניסה לטעון כי אומנם הוא מוכן להתפטר אך כל דאגתו לעיר ב"ש. הסתלקות השניים בעת ובעונה אחת היא מכה יותר מדי קשה שהעיר לא תוכל לעמוד בה. למען הצלת העניינים והושטת עזרה לראש העיר החדש, שיהיה כנראה שוב איש "סולל בונה", מנהל "חרסה" [אברהם] בלבן, כלום לא מוטב כי יישאר לתקופת-מה, נאמר לשלושה חודשים? דחיתי טיעון זה - הפעם המוסרי שבהישארות גדעון מכריע כנגד התועלת שיביא. לשמחתי תמך שלמה הלל - חבר הוועדה לענייני ב"ש, ובעצמו מ"הצעירים" שלכאורה היו חייבים לעמוד כחומה להגנת גדעון - בדעת גיורא ובדעתי וסוף שגדעון נכנע.
עזבתי ישיבה נעימה זו באמצע לנסוע לבית הקברות. כל ימי המשבר המחפיר הזה חשבתי מה שלמדתי בביקורַי בבאר-שבע זה כבר, כי יש אומנם שם ריכוז של אנשים יעילים, מהם גם מעולים, אך חסרה שם אישיות מרכזית אחת, בעלת שיעור קומה מוסרי, שהכל יקבלו סמכותה ושיהא ביכולתה להנחות ולחנך וליישר הדורים.
אתמול היה יום פטירתה של ממה והבוקר ניגשנו לקברה - עדה ואני וצפורה וסבתה מחולון - ויורם הקט [בן השמונה]. קובי סיפר לילד על אישיותה של ממה וזה הביע מישאלת לבו לראות את מצבתה. עדה התקוממה נגד הרעיון מטעמים חינוכיים. נזכרתי כיצד היה אבי לוקח אותי לבית הקברות בחרסון בהיותי בן שש-שבע, לביקור קבר אביו. בשביל הילד היה בית הקברות בגדר גילוי עולם חדש ולשאלותיו לא היה סוף.
חזרתי למפלגה. עדה סיפרה לי כי משה שילו, אשר הזעקתיו בשבוע שעבר לטיכוס עצה בדבר רכז לענייני בית אליהו, מוכן לקבל תפקיד זה על עצמו, זאת אומרת להעביר למעשה את הבית לרשות משרד הביטחון מעתה. חשבתי כי זהו מוצא המניח בהחלט את הדעת, על כל פנים הטוב ביותר בנסיבות הקיימות.
לוי יצחק הירושלמי בא לשיחה. שפך מרי שיחו על מצב המפלגה בעיתונות. קיטרג חמורות על [השבועון] "רימון", שהוצאתו עלתה עד כה, לפי אומדנתו, בהפסד של 3-400,000 ל"י ועם זה לא הועיל לערער את "העולם הזה" אף כלשהו והזיק רק ל"דבר השבוע". "ידיעות אחרונות" הולך ורע [במדיניותו לגבי מפא"י] והעובדה כי למעשה המפלגה שותפת בעיתון זה על ידי 50% של מניותיו היא שערורייה שאין לשאתה. לעומת זה "מעריב" נוהג הגינות ואחריות ציבורית ואפשר להוסיף ולטפח יחס זה מצדו למפלגה. עיקר כוונתו היה להזהיר שוב מהוצאת עיתון ערב בדגל המפלגה אם כביטאונה הרשמי או כמפעלם של חברים אחדים באורח פרטי. "מעריב" יראה בזה הכרזת מלחמה ויגיב לפי זה. זאת ועוד, דבר הימצאם של כמה מעובדי משרד הביטחון בקרב הקבוצה היוזמת חשוד בעיניו ואומר דרשני. תאוות הפירסום העצמי של שמעון פרס היא מהמפורסמות. הוא "בונה את עצמו" בלי הרף, במתוכנן ובמחושב ותוך התמדה שאינה נרתעת משום קושי, על ידי טיפוח קשרים אישיים עם עיתונים ועיתונאים, פרסום מאמרים ומתן ראיונות ודאגה לפירסום סיפורים וסקירות על עצמו ומתנים בסתר של קיצבות מהכספים הסמויים שברשותו. האין דבר התעוררותם החופשית של כמה חברים מסורים למלא את החסר באזֵנה ההסברתי של המפלגה על ידי הוצאת עיתון ערב כאילו על אחריות עצמם משמשת מסווה למזימתו של פרס?
אל אלוהים, כמה כיעור!
אכלנו ארוחת צהריים, אני וצפורה, במסעדת "תנובה" שליד המפלגה ברח' הירקון, שהייתה הפעם מלאה כל מיני סתם בחורים שהקימו באכילתם שאון רב. לפתע הופיעו ישראל ורבקה זיו. הופעת ישראל הייתה הפתעה גמורה והופעת שניהם דווקא במסעדה נידחת זו - הפתעה כפולה ומכופלת. לבי נקפני על כי לא כתבתי עד כה מכתב תודה לישראל על עזרתו לקובי בלימודיו [באוכספורד]. שאלתו הראשונה הייתה לשלומו ולעבודתו של קובי.
לכתחילה עמדתי לנסוע לעפולה לבדי אך הבוקר שאלו משם אם אין צפורה באה עימדי והדבר נתן דחיפה לשינוי התוכנית. ב"תנובה" החלטנו לנסוע יחד. יצאנו ב-3.15 והגענו לעפולה קרוב ל-5. פני ההסתדרות והמפלגה שבמקום, ובראשם ראש המועצה המקומית והישיש נחום מגזניק, קיבלונו ליד מועצת הפועלים. סיירנו בביתה החדש וישבנו בחדר הישיבות לשמוע הסברים. בעפולה 13,000 נפש, בזה רק 2,000 מלפני העצמאות. מהעלייה החדשה "קלטה" העיר כאלפיים, יותר ממחציתם פולנים והשאר מצרים. המקור היחיד לתעסוקת הרבים פרט לביהח"ר לסוכר הוא "עבודות יזומות". יש להבהיל הנה את רחל ינאית למען תסביר לסגל חבורת העסקנים את חשיבותה המכרעת של עבודת קבע!
בלוויית החבורה כולה נסענו לנצרת. נתלווה אלינו במכונית חבר של תל עדשים המשמש יושב ראש המועצה האזורית שמושב הנהלתה בכפרו ובה מאוגדים כעשרים יישובים - קיבוצים ומושבים ועיירות פיתוח, להוציא עפולה עצמה. סיפר על פעולות המועצה, בין השאר על התחלות של "קליטה חברתית" על דרך ההתנדבות. בבואנו לנצרת היהודית לא האמנו למראה עינינו. על פיסגות נישאות ורמה שביניהן נבנתה עיר - שכונה ועוד שכונה, שורות בתי אבן ומלט וכבר דרים כאן כאלף נפש, כמאתיים ותיקים הנמשכים הנה בתשוקה רבה והשאר עולים מפולין. האוויר - אוויר פיסגות ומראות הנוף שגיאים ויהודים פולנים נראים משונים ועלובים על רקע זה של גדלות קדומים אך בלחיי הילדים כבר הוטל הסומק הרונן ובעיניהם הוצת הניצוץ המבהיק והם יונקים לשד רענן מהאוויר ומהקרקע ומהנוף הנאדר ועתידם איתן לפניהם וכבר יומם ההווה מואר אושר. התעסוקה כאן מלאה ועיקרה הבניין אבל הולך ומוקם בית חרושת גדול של "צ.ד.", שיועבר הנה מרמת-גן ויורחב ואחריו יועבר עוד מפעל ויד התיכנון נטויה. העבודה כולה בפיקוח משרד הביטחון וממונה עליה יוסף דקל הנוהג כאן כנראה ביד רמה. בית הספר עומד על תילו והמים והמאור כתיקונם והכבישים סלולים והרבה עצים נטועים ובכל ניכר רישומה של תנופה, נועזת ובוטחת כאחד. ליד יוסף דקל פועל מרדכי אלון, איש משרד החוץ לשעבר, חברו של קובי בקורסים, אף הוא מטעם משה"ב, אבל אין הוא יוצא ובא כדקל אלא יושב פה ישיבת קבע ואשתו היא מנהלת ביה"ס. ועוד עימם בחור מעובדי חברת החשמל, שהכרתיו בחוג העיון המרכזי של "בית ברל", הושאל הנה לתקופה כמזכיר סניף ההסתדרות. קיצורו של דבר, הותוו מסלולים ונקבעו דפוסים וחומר האדם הניגר מוצק לתוכם על מנת שיתגבש ויקבל פרצופו הנכון.
שאלתי על יחס נצרת הערבית לאחותה הצעירה. בתחילה הקלו שם ראש בחידוש המפתיע. הלכו אחרי הרהורי לבם והתנחמו כי אין כוונת היהודים אלא לדבר-מה סמלי - שניים-שלושה בתים ותו לא. כשראו כי המטרה הקמת קרייה של ממש ועמדו על ההיקף והתנופה - נדהמו ונשארו המומים. ניסו להפריע על ידי משפט נגד הפקעת קרקע והעלו חרס. רוב הקרקע שנלקח היה ממילא רכוש המדינה בהיותו טרשים של שממה. השטח שהיה קניין פרטי של נצרתים אף הוא היה שמם ברובו ובעדו הוצעו חילופים או פיצויי ממון. מק"י מנהלת הסתה ארסית נגד הקרייה היהודית ומוצאת אוזניים קשובות. בינתיים נהנית העיר הערבית הנאה כלכלית מרובה. עד כה הכניסה שני מיליונים ל"י בשכר עבודת בניין בלבד ונוסף לזה פרנסה לחנוונים, לנהגי מוניות ולשאר ירקות. אין תעמולה מספקת להסביר ולהדגיש לתושבי העיר את התועליות הממשיות. כשלעצמי חשבתי כי אין כאן בעיה של הסברה אלא חוזר בזעיר אנפין החיזיון שידענוהו בארץ כולה בתקופת המנדט. הערבים כפרטים נהנו ממפעלנו וידעו גם בלי תעמולה והסברה כי הם נהנים, אבל אותם ערבים ככלל עיינו אותנו והיו מוכנים לכלותנו באשר הבינו כי קרנם הלאומית במורד וסוף "היַהוּד" להשתלט.
ביקרנו בדירה של עולה פולין. אשתו סובייטית, בת קיוב, יהודייה שחרחורת טיפוסית. סרנו גם לדירתו של עולה מהונגריה - לבל יחסר המזג - ומצאנו בו צייר וכייר, מתפרנס ממכירת מעשה ידיו, האווירה הכללית היא של אהבת המקום ואמונה בעתידו. מציאותם של ותיקים רבים משפיעה לטובה.
על רחבה שממול ללשכה הקטנה של סניף ההסתדרות היו מוצבים ספסלים ועליהם מיושבים בני המקום - גברים ונשים, וסביבם טף לרוב. רבים עמדו מחוסר מקום ישיבה. גם שולחן הוכן ואפילו אגרטל פרחים שסילקתיו מייד לבל יפריע לראות פני האנשים. מרדכי פתח באידיש וסיפר בקצרה מעשי תוקפו של האורח. אף אני דיברתי קצרות על ערך המקום והזכות החלוצית שנפלה כאן בחלקם של המתיישבים.
בתוך חדר ההסתדרות נערכה ארוחת צנע קרה. הסבו איתנו חברי הפמליה שעלו איתנו מעפולה עם כמה ממנהלי הקרייה.
בתוך חבורת עפולה שתי הנפשות הפועלות העיקריות הן [פלטיאל] סגל, מזכיר מועצת הפועלים, עולה מרומניה, אשתו מתגנדרת קצת בדיבור צרפתי, ו[מנדל] חייקין, מזכיר המפלגה במחוז העמקים, עולה מאורוגואי, מצהיר כי נאומי במונטווידאו הניעו לעלות, רב פעלים וכולו אומר תנופה. סיפר על ההתעוררות הרבה בקרב הדור הצעיר בעמק, נהירתו למפלגה, פעילותו בחוגי עיון. קיטרג על יוסף דקל שאינו מניח דריסת רגל למפלגה בקריית נצרת - כל עוד הוא שם הרי הוא ואפסו עוד ובינתיים נוצר חלל ציבורי ריק. בכל זאת התגבר עליו ובעוד ימים אחדים ישתקע שם בחור שישמש מזכיר ומארגן לסניף מפא"י העתיד לקום ביישוב החדש.
חזרנו לעפולה והובאנו לבית חבר מפלגה אמיד, בעל בעמיו, עוסק בתובלה, משמש גזבר המפלגה במחוז. דירתו מרווחת והוקצה לנו בה חדר גדול למנוחה. כאן נתתי דעתי על מה שאני עתיד להגיד באסיפת העולים הערב ורשמתי ראשי פרקים.
האסיפה הייתה בקולנוע "רון". הקהל היה רב אך האולם והיציע לא נתמלאו כליל. פורסם כי אדבר אידיש וצרפתית וכי זוהי אסיפה לעולים ולכן לא הופיע הציבור הוותיק. לבסוף נתבקשתי לדבר גם עברית, שכן היו בקהל עולי בבל מלפני 8-7-6 שנים, שהספיקו ללמוד היטב עברית, אידיש וצרפתית אינם שומעים ומדוע ייגרע חלקם? הרי שדיברתי בשלוש שפות, מחצית השעה בכל אחת, אידיש באחרונה. השפות נשמעו לי איכשהו, קצב הדיבור היה במעלה ובנאומי האחרון התלהבתי קצת, אך בדרך כלל יותר משהילהבתי התאמצתי להסביר תהליך העלייה מהו ומדוע מוצדקים הקשיים ומדוע טובים הליכוד והאחריות הציבורית מהפקרות ופניית איש לעברו. החברים שעל הבמה אמרו כי היה "עצום" ודומה כי גם באולם שררה שביעות רצון.
חזרנו לבית ידידנו הגזבר ושתינו תה ואכלנו תפוחים משובחים ביותר מתנובת קיבוץ דברת, אשר חייקין ועוזרו הם מעוזביו. בחצות היגעתי ללינה בפנסיון טלטש בקריית עמל. צפורה עשתה דרכה הלאה לת"א על מנת להגיע מחר בבוקר לירושלים.
