יום ה',  12/9/1957

היום הוקדש לסיור שהיה מלא עניין. יכולתי לחזור אמש מאוחר בלילה לת"א או לירושלים אך בחרתי ללון ולראות הבוקר משהו, שלא לבזבז נסיעה זו דרומה רק על הרצאה אחת. היעד שנבחר תוך מו"מ ביני ובין נאמני מרדכי קרן, מזכיר מחוז הנגב של מפא"י, היה מכתש רמון - גדול מכתשי הנגב והדרומי שבהם וכנראה העשיר במחצבים מכולם. נתלווה אלי סקידלסקי, מהנדס "חרסה" ו"אבן-סיד", טיפוס שהיה כדאי להכירו - יליד וְלַדיווֹסטוֹק, נתחנך מנעוריו באנגליה, נתגלגל אחר כך חזרה לחארבין, נדד בארה"ב ובצרפת, בן משפחה יהודית רוסית שהתבוללה התבוללות כפולה, הן במזרח הרחוק הרוסי והן באנגליה, בארץ ביקר באקראי וחשקה נפשו בה, עכשיו הוא דר עם משפחתו בבאר-שבע וכולו להט לפיתוח אוצרות הנגב השפונים. נסענו כמאה ק"מ דרומית-מזרחית, בדרך המובילה לאילת. עברנו על פני תל ירוחם ושדה בוקר. ירדנו בכביש מזוגזג לשקע המכתש העצום. ראינו כריית גבס הנעשית בשיטות החציבה הרגילות – מדחסים ופיצוצים וטעינת קרוניות והובלתן ושחיקת גושי הגבס לחצץ והטענת משאיות להובלה צפונה. מירבצי מחצב זה עצומים - לדברי סקידלסקי מהגדולים בעולם. לעת עתה משמש הגבס בעיקר חומר תערובת עם מלט, להקנות לו סגולות מסוימות. בקרוב ניגשים להקמת מתקן לשרפת הגבס ואז ייפתחו סיכויים לשימוש תעשייתי יותר רחב וליצוא גדול. ראינו גם מיכרות הקאולין לתעשיית הפָּחַרוּת. המעניין ביותר היה מפעל חדש המכוון לניצול מירבצי חומר-צור (clay-lint) שנתגלו באחרונה. זהו מחצב המשמש גלם ללבנים ולרעפים המחוסנים בפני אש. הובטחו אפשרויות יצוא גדולות למספר ארצות אבל ההתקשרות איתן כרוכה בערובת יציבות התפוקה לתקופת שנים. נעשה עכשו סקר להערכת כמות החומר. נחפרת מנהרה לבטנו של הר – נכנסנו לתוכה והרחקנו צעוד בה – וכן נעשים קידוחים מלמעלה. אף אחד מאלה ראינו. בדרכנו חזרה התעכבנו במצפה רמון. אחד הכֵפים הנישאים על שפת המכתש גובהו למעלה מ-900 מטר. כאן הוחל בהקמת עיירה. ראשית צמיחתו של היישוב הוא יוזמת חגי אבריאל מיוצאי שדה בוקר, שליקט סביבו כתריסר מפינות שונות בארץ וליכדם לקואופרטיב. בינתיים נוספו עולים ששוכנו במקום לעבודה בסביבתו והחלו צצות בעיות: הייכנסו כל המתיישבים לקואופרטיב? היישאר הקואופרטיב נחלת מיוחסים ואילו השאר יהיו סתם תושבים? הישתלט הקואופרטיב על כל המפעלים הכלכליים והשאר יהיו שכירים ואז ייווצרו שני מעמדות? היתפרק הקואופרטיב והמפעלים יהיו לנחלת הרשות המקומית? היסתפק הקואופרטיב במועט? מ"המפעלים" יש עכשיו מסעדה לפועלי צינור הנפט ולעובדי המחצבים וכן השתתפות הקואופרטיב בעבודות הבניין והמחצבים שבסביבה. שאלת צימוחו או פירוקו שנויה במחלוקת בין החברים. גורל משטרה הכללי של העיירה סתום ושוב בולט היעדר סמכות ברורה לתיכנון ולביצוע. פעם הייתה ההסתדרות פוסקת בכגון אלה ואילו עתה משתולל בלבול רשויות בין המדינה, הסוכנות וההסתדרות. אבל בינתיים ניבנו צריפים טובים ומוקמים "מיבנים" מאבן ויש כבר משפחות ומסתובבים ילדים השואפים אוויר צח וצונן של פיסגה ונכנסנו לאחד המעונות ומצאנו מרוקנית יפהפייה, אם לשני צברים, כולה קורנת ונסתבר כי העניינים יסתדרו ועם ישראל יחיה גם פה. בצאתנו את מצפה רמון נתקלנו בהרפתקה ממין אחר. ניגשים להקים פה אכסניה לנוער וגויסה הנה חבורה לעבודת התנדבות בסיקול הקרקע, מחציתה בוגרי עליית נוער בארץ ומחציתה מתנדבים מחו"ל, בהם גם לא יהודים מעובדי אכסניות נוער בארצות שונות. ניגשנו ומצאנו בחור אנגלי נוצרי ובחור אנגלי יהודי ובחור אמריקני יהודי וסיפרו לנו כי יש עוד בחורים ובחורות מארצות שונות באירופה וכן מצאנו נערות מעליית הנוער ממצרים ומתוניסיה וממרוקו, מגמתן להיכנס עכשיו לביה"ס החקלאי בהר תבור ולהישאר בחקלאות. שתי "מצריות" היו חמודות מאוד, אחת מקהיר ואחת מאלכסנדריה, וחשבתי מה היה עתידן אילו נשארו שם.

חזרנו לבאר-שבע ואכלנו פת צהריים במיסעדת בית היא"ס, בה כיבדתי את סקידלסקי ואת מרדכי קרן ועוד מלווה אחד, בן עוזר שמו, מעולי בבל, חניך קיימבריג', חבר המפלגה, מועמד להיות ראש מועצת אשדוד-ים, עכשיו מקבל הכשרה לתפקיד זה אצל טוביהו בעיריית ב"ש.

הגענו לירושלים ב-6, לאחר נסיעה בלתי פוסקת כמעט של 10 שעות.

בערב בבית הלל מסיבת יובל השבעים לגד פרומקין. הקהל לא היה רב. נאמו אגרון והשופט לנדוי והרב שאג ואני סיימתי ואחרי ענה חתן הערב, והמעמד כולו היה לחוץ.