יום ד', 10/7/1957
התקפת-אש סורית נמרצת על גונן: עובד אחד של הקה"ק נהרג, מספר שוטרי גבול נפצעו.
כל הבוקר כתבתי תשובות על מכתבים.
הלכתי לכנסת - בעצם רק להראות פני. ניזדמן לי לשמוע הרצאה ארוכה ומפורטת של נמיר על הצעות הפשרה שלו בסכסוך "אתא" והתברר לי כי יש לו על מה להגן במסגרת הכללים הנקוטים וההסדרים הקיימים, אבל השאלה היא אם מערכת הסדרים אלה כולה היא בת-הגנה לאורך ימים מבחינת משק הארץ.
לארוחת צהריים אצל נחום גולדמן ב"דוד המלך", יחד עם אליס רעייתו. המלון הומה מבאי הוועה"פ הציוני, שכינסו נפתח הערב - אמריקנים, אנגלים, קנדאים, ארגנטינאים, פריסאים ועוד. הכל משמיעים "הלו" ולוחצים יד וטופחים עלי שכם ומצהילים קול ופנים.
את רוחו של נחום מצאתי נמוכה - אפשר עייף, אפשר הזיקנה נותנת סוף סוף אותותיה (היום יום הולדתו, לפי חשבוני ס"ג), אפשר נקעה נפשו, אפשר כל אלה יחד. מכל מקום ראה להודיעני כי כבר החליט פעם להתפטר [מנשיאות ההסתדרות הציונית] אך דחה ביצוע ההחלטה לעת מצוא - ללמדך כי קרוב הדבר לבוא. הוא מאוכזב בעיקר ממצב העניינים בהסת' הציונית - שום דבר לא זז. המפלגות בארה"ב נוקשות בהתנגדותן לאיגוד ארצי ובכלל אין נחת במערכות ההסת' הציונית ברחבי תבל. גם מצב שיתוף הפעולה עם המדינה מדכדך ובתחום זה אי-אפשר להגיע עם ב"ג לידי שום תכלית. התחיל שואלני על עניינים מדיניים ואמרתי כי איני עוקב אחריהם כלל - היצלחתי להיגמל מזיקה להם. הזכיר אגב משהו את שיחתו עם נהרו ובוודאי ציפה כי אגלה סקרנות ואשאל מה דוּבר, אך אני לא שאלתי דבר על נושא זה. ביקשתי רק לדעת אנה פני הוועה"פ הזה מועדות ושמעתי הרצאה. שאל על עיסוקי וסיפרתי משהו. כן סיפרתי כי החלטתי לדחות בקשת הרב פרידמן על נסיעה לארה"ב בפברואר לשם פעולה ב"מגבית" וכן כי דחיתי שתי הזמנות למחזורי הרצאות בתשלום, אשר כל אחת מהן הייתה מכניסה לי לפחות 10,000 דולר נקיים. אינני יכול לבוא לשם הרצאות בשכר מבלי להיענות ל"מגבית". אי-אפשר בהתרוצצות מעיר לעיר לשם התרמה, ובכלל נסעתי די ומוטב לי לשבת שנה. נחום טען כי חבל לוותר על סכום כזה. הסכמתי - אבל אין ברירה.
בשעת הארוחה בחדרם של גולדמנים טילפן עמנואל ניומן: הוא מוכרח לראותי וכבר טילפן הביתה. ישבתי איתו למטה. בספטמבר תתכנס הוועידה השישים של ZOA [הסתדרות ציוני ארה"ב]. זהו מאורע גדול, הוזמנו והבטיחו להופיע כמה לא יהודים חשובים. אבל לא זה העיקר. הכוונה היא להרים את הוועידה לגובה ציוני היסטורי. בתוכנית שתי הרצאות מרכזיות שתסכמנה את פרשת שישים שנה בתולדות הציונות והיהדות של ארה"ב - אחת של א"ה סילבר על התמורות שהתחוללו בחייהם הרוחניים של יהודי אמריקה ואחת שלי על פרשת שישים שנה בארץ ובמעמדנו הבינלאומי. אמרתי כי לדאבוני אין הדבר בא בחשבון - כבר דחיתי כמה הזמנות, אך זה חזרתי ממסע. אני עמוס התחייבויות, יציאתי בספטמבר עושה את משימותי לצחוק, בקיצור - "לא אזוז מפה". התחיל טוען כי אין עוד אדם כמוני לתפקיד כה חשוב, כי אני מגלם בקרבי גם את המהפכה שהתחוללה בארץ גם את הקשר בין הארץ והגולה וכן הארץ והעולם. אמרתי כי באמת כבוד הוא לי שבחרו בי, אך מה אעשה ואין הדבר ביכולתי. היה מאוד מאוכזב וביקש מאוד כי עוד אוסיף להרהר בדבר. אני מניח כי אופיה הסופי של תשובתי השלילית היה ברור לו.
כל אלה היו הדיבורים מהשפה ולחוץ - ולא שלא היו כנים, משני הצדדים, אלא בשום פנים לא מיצו את כל האמת. הכוונה הגלויה של עמנואל הייתה כשרה בתכלית. אך נתלוותה אליה ללא ספק כוונה אחרת - להפגין הזדהותי עם ZOA בכלל ועם א"ה סילבר בפרט נוכח הפירוד הגמור בינם לבין ב"ג ועליית קבוצה מתחרה להנהגת ZOA על במת הציונות האמריקנית הנהנית מאהדת ממשלת ישראל. כוונה זו באה לנצל - במעטה של הערכה נמלצת לי מבחינה חיובית גמורה - את הגורם השלילי של יחסַי עם ב"ג. נמצא שאילו גם לא היה קיים המעצור של סירובי לצאת בכלל לחו"ל, לא יכולתי בשום פנים להיענות להזמנה זו, אלא במקרה זה הייתי חייב לייגע מוחי בהמצאת תירוץ, בעוד שבנסיבות הנתונות נחסך לי הכורח ללכת סחור סחור וניתנה לי האפשרות לסרב ביושר לב גמור ובתכלית הפשטות.
בבית ביקור של משפחה אמריקנית, זוג יהודים רוסים ובת ילידת ניו-יורק. מעשה מ[סיפורי] אוֹ-הנרי - צפורה בביקורה האחרון בניו-יורק נקלעה בפינה נידחת לאיזה store-drug [בית מרקחת-חנות-מיסעדה] לסעוד משהו ונפלה לתוך שיחה עם בעלת הבית ונתברר לזו מאין היא ומי היא האורחת ונתקשרה ידידות. עכשיו באה משפחה זו לסיור בארץ, וכמובן, מחוז חפצם הראשון הוא בלפור 19 ירושלים.
לארוחת ערב משפחה גדולה ועליזה: קובי ורינה והילדים ודודיק ומירה עם הוולד הזעיר בבטנה. רק מחיים נבצר לעת עתה לשתף עצמו בשיחה. אכלנו לראשונה במרפסת הסגורה שהוכיחה בהזדמנות זו את חין ערכה.
הלכתי עם קובי לפתיחת הוועה"פ. אולם הסוכנות הגדול מלא עד אפס מקום, אך תושייה לא הורגשה. שפרינצק פתח בנאום נעדר חן. נחום גולדמן הירצה שעה וחצי באידיש (קובי התפרנס מתרגום עברי בעזרת האוזניות) - התנבא על השתפרות סיכויי השלום עם העולם הערבי (על יסוד שיחתו עם ריימונד הייר [מומחה למזה"ת במשה"ח האמריקני, היה שגריר ארצו בסעודיה, תימן, לבנון, ומ-1956 במצרים] בלבד!) והזהיר מפני לחץ המעצמות לשלום חבלני; הדגיש במיוחד בעיית יהודי בריה"מ אך לקה בשטחיות בבואו לנתח בעיה זו; קיטרג מרה על המפלגות הציוניות מזה ועל ממשלת ישראל מזה - לפי קווי שיחתו איתי. נאומו של נחום היה ברגל ולא ברכב - דהה מבָרַק וללא כל התרוממות רוח. זלמן שז"ר ערך מיספד נירגש לנעדרים, וללא כל התחשבות בעייפות הקהל ובאיחור השעה הפליג בזיכרונות ובהערכות על [ד"ר מנחם] סוליאלי מזה ו[אהרון] בארט מזה, כלוֹל הרקע ההיסטורי של הציונות הרוסית וחוכמת ישראל הגרמנית, וצירף למניין עוד כמה נפטרים חשובים, כַּלֵה בשלום אש אשר הידיעה על מותו בלונדון הגיעה לירושלים זה עתה.
ב"ג לא בא לישיבה ושלח מכתב, אף הוא כולו דברי שיגרה. סיבת אי-הופעתו - נסיעתו לגבול הצפון יחד עם הרמטכ"ל.
כתום הישיבה קרא לי שפרינצק לשיחה דחופה. תהיתי מה העניין ומדוע הוא כה דחוף - והנה שוב הזמנה לנסיעה, הפעם לגמרי חיסרת שחר מבחינתי. אדיר חפצו הוא כי באבגוסט אצא בראש משלחת הכנסת לביקור פרלמנטרי בארבע ארצות של אמריקה הדרומית - ברזיל וצ'ילי ואורוגואי וארגנטינה. מייד סירבתי ולחלוטין. שיגעון הוא כי אטוש את עבודתי כבר בחודש הבא - מוטב לי אז להתפטר מע"ע ולהסתלק מכל אחריות במפלגה ולא לעשות עצמי לצחוק. פירוש הדבר כי אני יושב פנוי - הכן לכל נסיעה שאוזמן אליה. יתר על כן באותן ארבע הארצות כבר ביקרתי ואין לי כל עניין להופיע בהן שוב, כל שכן שביקרתי בהן כשר חוץ וכאורח דגול של הממשלות ברוב טקס ופאר.
