שבת, 29/6/1957
שם הספר  יומן אישי 1957
שם הפרק  שבת, 29/6/1957

 

 

שבת,  29/6/1957

 

 

בבוקר ביררתי דואר שנצטבר וכתבתי יומן.

[הנרי] מונטור טילפן מת"א: בא לרגל חנוכת הבניין של בי"ס קפלן, הייתכן כי לא יראני? כשהסברתי לו מצב דירתנו הסכים להסתפק בברכתו הטלפונית. הוא פה עם אשתו החדשה, זמרית איטלקייה שחטף אותה ברומא, ולא ששתי כלל לקראת הסכנה של ביקור משותף.

אדי ומרים טאוב באו לשתיית קפה בפרוזדור הבית.

הלכנו ל"מועדון התיירים", למסיבה שערכו בנות [ברוך] צוקרמן למלאת שבעים שנה לאביהם. שוב בעיית גולדה: היא הייתה שם והפעם לא ניגשנו אנו אליה. פעם מוכרח יהיה קרח זה להישבר אבל גם אז יהיה זה פרץ צר ובשום פנים לא תבוא הפשרה כללית.

אחר הצהריים אצל ארתור לתה עם שרה גרטרוד מילין. התאזרתי עוז לעמוד בסבלנות נוכח סילון של דיבור. ביזבזה זמן בלי גבול על כל מיני שטויות והתרברבויות. סוף סוף הגיעה לנושא וסיפרה לי מהחל ועד כלה את השערורייה לכל שלביה. באמת מותר היה לה להתפלץ - במה דברים אמורים, אם כל סיפורה אמת ואם כל מה שכתבה הובן כאן לאשורו, וקשה להניח כי בדתה מלבה או כי סופרת מובהקת כמוה לא ידעה לנסח מכתבים כהלכה. אין זאת כי כאן קרא מי שקרא את המכתבים בחיפזון ולא תפס בדיוק על מה מדובר ואילו היא פירשה את ההבטחות הסתמיות של עזרה כקבלת התחייבות מרחיקה לכת לפי גירסתה היא. הכלל, עכשיו עליה לחזור למו"ל, להודות על האמת כי הוכשלה על ידי ר"מ ישראל ולבטל חוזה חתום. והנה כאן חל מצדה המיפנה אשר ממנו פחדתי: או שמא לא תבטל את החוזה ותכתוב ספר על ישראל. האם לא אעזור לה? אמרתי כי לא אוכל בלי תיקים וללא הימלכות בעובדים אחראים - ולאלה אין לי גישה עכשיו. התחילה מפצירה: "ואם אשאלך שאלות, כלום לא תענה?" אמרתי: "אם רצונך לכתוב ספר על ישראל עליך להשתהות פה חודשים ולראות רבים, בכללם תשוחחי גם איתי, אבל לא תעשי אותי מקור ראשי". אמרה: "לא זה דרכי, אין אני משקיעה זמן רב בלימוד, אני כותבת לפי התרשמות". היה זה בלבול גמור - בסתירה משוועת לכל הנחותיה הקודמות. גמרתי את השיחה איתה כפי שגמרתי ואחר כך הודעתי לארתור כי אעזור לה רק אם תסתדר איך שהוא עם הממשלה, אבל בשום פנים לא אשמש תחליף לעזרה ממשלתית.

בלבול זה בעניין ש"ג מילין גרם לביקור נוסף שלי אצל ארתור. הוא חזר אך זה ממסיבת פרידה שנערכה אצל גולדה לגדעון רפאל, היוצא לבריסל כציר. ארתור סיפר על המסיבה ואגב כך שאל: "ומה כאשר תיערך אצל גולדה מסיבת פרידה בשבילי - האומנם לא תבוא?" אמרתי: "לא ידידי, לא אבוא" - והשתמשתי בהזדמנות כדי להסביר לו פעם אחת מה גרם לקרע גמור ביני לבין ב"ג ול"הִתְפַסְדוּת" [הישחתות, התעכרות, מלשון פסד בערבית] היחסים ביני לבין חברי מפא"י בממשלה. בעיקר ביקשתי להוציא מראשו - ועל ידי כך מראשם של כמה אחרים - את הרושם המוטעה כאילו אין החמרה זו של היחסים אלא תוצאה "מתקדמת" של התפטרותי הכפויה. ציינתי כי גם ההתפטרות כשלעצמה, גם מה שקדם לה ומה שבא לאחריה, לא הביאו לידי ניתוק קשרים. הייתה התעללות בי מצד ב"ג, כשלא קיבל בשום פנים את הסתלקותי עם הרכבת הממשלה החדשה ואילו כעבור חודשים מספר הוציאני מתוך אותה ממשלה. פיתרון הסתירה הזאת ברור: לא איש כב"ג יועמד בפני עובדה יזומה מידי אחר, אלא רק מידו יבוא הדבר, בזמן ובנסיבות הרצויים לו, להוכיח כי הוא השליט היחיד בעניינים. ואותם החברים אשר לקחו על עצמם לשדלני כי אבטל דעתי מפני דעת ב"ג ואכנס לממשלה שבראשותו, הם שהפקירוני כאשר '"מלאו יָמַי" בעיני ב"ג עצמו. אחרי ההתפטרות קיבלתי עלי שליחות מטעם הממשלה לאסיה. בעיצומה של אותה שליחות נעצה הממשלה סכין בגבי על ידי מסע סיני. אין טענתי שַלָמָה לא דחו את מסע סיני תוך התחשבות בי, אלא כיצד עשו זאת מבלי להזהירני. אותה גולדה שליוותה אותי [בצאתי לדרך] בנאום כה נלבב לא ראתה חובה חברית לעצמה להריץ אלי שדר בעוד מועד ולו גם כדי להפגין כי היא זוכרת ודואגת. הן ידעו פה מראש את תאריך שיחתי עם נהרו ואף על פי כן נתנו לי ללכת לאותה שיחה כאילו אין מאחורי איש וכאילו במשבר כה חמור נשתכחתי לגמרי מלב חברים אשר עבדו איתי שנים על שנים. אף על פי כן כשחזרתי הלכתי אל ב"ג ודיווחתי על השליחות ואפילו נעניתי להזמנה לבוא לישיבת הממשלה לשם דיווח וקיבלתי עלי את הייסורים שבהם הייתה כרוכה הופעה זו באותן הנסיבות המעליבות אשר ב"ג ידע ליצור אותן. וגם אחרי כן לא היסקתי שום מסקנות מהתנהגות זו לגבי היחסים. אבל נפל דבר מזעזע אשר הגדיש את הסאה וחולל את המשבר האחרון. - ז'נט אמרה: "הנאום בקיבוץ!" אמרתי: "כן, הנאום בגבעת חיים", סילוף ההיסטוריה ועיוות פעולתי וחילול שמי שהיו בו. אחרי זה חדלתי לדבר עם ב"ג ולברכו לשלום. ואחרי זה נשתנה יחסי לממשלה. היא איבדה את שארית הכבוד בעיני. הופקרתי ללא כל הגנה וללא כל סיפוק. אשכול אמר אומנם משהו בישיבה הידועה, אך חברַי בממשלה לא באו אל ב"ג ולא אמרו לו כי הוא השמיע דברים שאינם אמת, על כל פנים הם שוללים תכלית שלילה את התיאור שנתן ממהלך הדברים, הם מצדיקים אותי ולא אותו, והם מודיעים לי מה שאמרו לו. אפילו סיפוק כזה לא דאגו לתת לי. גולדה לא נכחה בישיבה - היא הייתה אז בחו"ל - אבל כאשר שבה היא לא עשתה עם ב"ג חשבון צדק בגיני - על כל פנים לא ידוע צעד כלשהו מצידה בכיוון זה. בושתי ממה שנתגלה. הגישה הקובעת בממשלה היא לא יחס של כבוד אל ב"ג אלא פחד מפניו. והפעם הסקתי מסקנות. ברור כי אם אתקל בגולדה אומר לה שלום, אבל לא אצא מגידרי לברכנה ואיני מרגיש שום חובה לבוא לביתה. כשאתה בממשלה אינך יכול להימנע, תוך מילוי תפקידך, מלהיקלע ל"מצבים כוזבים" (positions false) אבל מדוע אקבל גזרה זו על עצמי עכשיו? אם אבוא לביתה של גולדה, אפילו למטרה כה נעלה כמו מסיבת פרידה מארתור לוריא, ארגיש את עצמי במצב מאונס ומסולף. אין לדרוש זאת ממני עכשיו.

ארתור שאל אם יש לי עכשיו סיפוק מהעבודה שאני עושה. אמרתי כי סוף הסיפוק לבוא.

ז'נט הזכירה לי כי היום 29 ביוני, יום לטרון. היא זוכרת זאת משום שזהו תאריך חתונתם. כיוון שהבאתי להם בביקורי זה מתנות מאוסטרליה - נוסף למתנות שכבר היגשנו להם מסיאם - יצא כי כיוונתי את המועד. ארתור הובילני במכוניתו הביתה ואמרתי לו בדרך כי נסיעתם לקנדה היא אבדה אישית כבדה לי ולצפורה, ואילו ביתם יחסר לרבים.

בבית ביקרני מרדכי שניאורסון שביקש לדעת כל מה שאפשר על הצירות בסידניי. לעת עתה עודנו מנהל מב"ר [מחלקת בריטניה] אך הוא נתמנה כבר כיועץ לשגרירות פריס. סיפר לי כי הוצע לו ללכת כציר למונטווידיאו וסירב - שבע כבר את מנעמי דרום אמריקה וגם אין חפצו בחיים קלים ובאפס מעשה. משהוצע לו התפקיד בפריס לא ראה לדחותו משום שהוא לכאורה נחות-דרגה אלא גמר לקבלו משום שהוא מבשר עבודה מרובה וחשובה. שיבחתיו על החלטתו זו ואמרתי - וזו האמת - כי בעצמי חשבתי כי כך שקל והחליט בראותי בעיתון את הידיעה על המינוי. מאוד העריך מחמאה זו. מתברר כי תקוע לא נהג כך וכשהוצעה לו אותה יועצות טען כי מגיעה לו צירות ולא קיבל. רשמתי לעצמי לדבר עם ג'ו. אני מבין כי עומדת על הפרק החלפת גרשון אבנר בלונדון ותקוע נפלא לתפקיד זה. גרשון אבנר מיועד להנהלת מאה"ב [מח' ארה"ב] במקום יעקב הרצוג.

ניגשתי אל הוגו ברגמן להימלך בעניין אולפן עקיבא - ילד-פלא זה שהפך לילד-בעיה. מצאתי את אשתו בקיאה בסוגיה לפחות כמוהו אך תופסת אותה ביתר מעשיות. המסקנה הייתה כי אזמין אלי את [יוסף] ניר, הממונה על הנחלת הלשון במשרד החינוך.

ביקרונו במשך הערב יהודית הרמן ומירית מור. כל אחת קיבלה שי מהאוצר הבלום של מתנות – אשר קיבלנו ואשר קנינו – שנצטבר אצל צפורה. יהודית סיפרה על סמינרים לעסקנים ציונים מחו"ל שהיא ממונה על הטיפול בהם – לפי הרושם, מוסד יעיל ומועיל בהחלט, הנהנה מטובי המרצים: אייב על פעולות הסוכנות בעלייה, בקליטה, בהתיישבות ובתרבות; ארנון מהאוצר על משק הכספים של הארץ, וכיו"ב. מירית מדריכה לריקודים במכון למדריכי חו"ל – שיבחה מאוד את המחזור הנמצא בארץ עכשו.

כל הערב כתבתי יומן.

 

העתקת קישור