יום ג',  11/6/1957

הפיליפינים - באגיו

נפגשנו אמש במועדון עם זוג איטלקי – השגריר במנילה ואשתו. הוא היה קונסול בחיפה. היא – בתו היחידה של דה-אנג'ליס, שהיה קונסול כללי בירושלים בתחילת שנות השלושים. היכרתיו היטב וביקר בביתנו. נישאו בירושלים. מאז עברו על פני ארצות וימים - שירתו בניו-זילנד, בגרמניה, במכסיקו, בפאקיסטן.

הסיבונו אל שולחן אחד בארוחת הצהריים והערב. השגריר סיפר הרבה דברים מעניינים ורעייתו הפיקחת מילאה אחריו. דיבר רתת על פאקיסטן: ארץ נחשלת, חקלאות ירודה, מאמצי הממשלה אינם מנצלים אלא חלק פעוט מהאפשרויות, עם נירפה, מגוחך בשיטות עבודתו הן מחמת חולשתו הגופנית הן מפני היותו נעדר כל יצר להתקדם ולהשביח תנאי חייו. העוני בקראצ'י עצמה מבהיל. המוני הפליטים הרוחשים בעיר מקבלים עליהם דין חוסר בית ורעב למחצה לצמיתות. אין בהם שום התעוררות להתבסס ולהגיע למחיה מכובדת. להיפך, ניחא להם במעמד של פליטוּת, שפירושו פשיטת יד "מקצועית" והתפרנסות-קבע מצדקה קלוקלת. לחם חסד, ולו גם לא יהיו בו כדי להשביע, עדיף בעיניהם מלחם-שובע אשר אין להשיגו אלא בזיעת אפיים. ברדת גשם סוחף יוצאים המוני הפליטים מחוסרי המחסה בהפגנה לראש הממשלה, מייללים ומייבבים ומרעישים עולמות. יוצא אליהם רה"מ ומבטיח לדאוג לשיכונם. ואף אומנם מתחילה חלוקת גגי פח להקמת מיבנים. אבל למחרת היום מוצעים אותם ריקועי פחים למכירה בשוק והאנשים שקרעו שמים בתביעת צל קורה לראשם מוכרים את הגג שניתן להם במתנה בכסף מזומן וחוזרים למעמדם הקודם.

בין השאר שאל האיטלקי על בעיית סואץ מבחינתנו. אמרתי מה שאמרתי. העיר כי טענת חופש השיט הגמור לכל, גם במצב מלחמה, יש לה אומנם יסוד משפטי איתן באמנת קושטא, אבל אין בה כל ממש מבחינה מעשית, שכן בשתי מלחמות העולם הופר עיקרון זה לעיני כל: אנגליה, שהייתה שלטת על התעלה בשתי מלחמות אלו, סגרה אותה בפני אויביה, ולכן קשה עכשיו להיאחז באותו סעיף.

רוב היום כתבתי יומן והגעתי ל-10 במאי. הגשם ירד כמעט ללא הפוגה. נסענו פעמיים העירה - לשלוח מכתבים ולשתות תה במיסעדה סינית חדשה שגילינו. האח בערה כל היום ומסביב שרר שקט גמור. העצבות שבליבי לא פגה. צפורה, הקוראת בצמא את "העין השלישית" ומתרשמת עמוקות, מציגה לי למופת את הנער הטיבטי בכושר סבלו ובכוח כיבוש יצרו ובערכי חייו הרוחניים - האומנם ייבצר ממני להשתלט על חולשת אופיי ולקבל ברוח נכונה את גזרות החיים?