שליחות לאוסטרליה - סידניי-קאנברה - יום ב', 20/5/1957
שם הספר  יומן אישי 1957
שם הפרק  שליחות לאוסטרליה - סידניי-קאנברה - יום ב', 20/5/1957

 

 

יום ב',  20/5/1957

 

 

שליחות לאוסטרליה - סידניי-קאנברה

 

 

דומני בפעם הראשונה מיום שבאנו לאוסטרליה ישנתי שמונה שעות תמימות ורצופות. יצאתי עם נחמיה הנהג לקנות כמה מיצרכים ואחר כך עסקתי בסידורי הטיסה לקאנברה. לכתחילה נקבע במסמרות כי אנו יוצאים לקאנברה במטוס מוקדם מחר בבוקר ובבואנו לשם צוללים מייד לתוך מערבולת המועדות. אך מיום שבאנו אנו טוענים ומכריזים כי עלינו לראות חוַות גידול צאן ויעבור עלינו מה! לא הייתה כל היענות למישאלה זו. חקרתי ודרשתי בקירבת איזו עיר מהערים שאנו עומדים לבקר מצויים מיפעלים כאלה - שהם יסוד מוסד לכל עושרה וסחרה ותרבותה של אוסטרליה! - והתברר כי דווקא סמוך לעיר הבירה הפדרלית יש חוות כאלו. התחלתי הופך בתוכניות ושאלתי אם אי-אפשר לנו לטוס לקאנברה הערב על מנת להשכים קום ולראות חוות צאן מחר בבוקר בטרם יתחיל מחזור הפגישות. התברר כי הדבר ייתכן בהחלט וכך שונתה התוכנית.

שוב בא מכס פרייליך לשיחה. שפך לבו על כל עברו הציוני - פרשת חייו כולה. עמד פעם הכן לעלות לארץ בעודו צעיר ובמלוא כוחו. [מנחם] אוסישקין המנוח לא הניח לו. גזר עליו להישאר באוסטרליה - טען: "אם תעלה ואבדה הציונות באותה ארץ". הוא נשאר. נתן אל לבו - במה יקשור את בניו לארץ? הן הטפה בלבד לא תועיל. החליט להשקיע חלק מרכושו. עכשיו הוא שותף במפעל הנייר החדרתי של [יוסף] מייזר, יחד עם [אסטוֹרָה] מאיר ממילאנו, המשמש לו נציג משום קירבתו, והבנים עֵרים להשקעה זו ועל ידי כך הם מתקשרים והולכים. אך עתידה של הציונות באוסטרליה רעוע. הנה עלה בידו לעניין קבוצה של צעירים משכילים - חשב כי הללו ישמשו משמרת צעירה          שתחליף את הזקנים - אך לא נתחשלה זיקתם להסת' הציונית, לא מצאו סיפוק בעבודתה ונשרו ופרשו אחד-אחד. כך הגה נכאים. לא היה לי אלא לעודדו, כי בכל זאת לא היה עמלו לשווא, ואם יש באוסטרליה ציבוריות יהודית ופעילות ציונית הרי זה בראש וראשונה בזכות עמלו ואמונתו בשנות רזון - שלו ושל סם וין ודומיהם. עם זה שוב הוקעתי את השיעורים הזעומים של התרומות שמסתפקת בהן יהדות זו. אמרתי כי כאן הכרחית מהפכה של מושגי יסוד. אני רואה את שליחותי ככשוּלה, שכן עוררתי התלהבות מסוימת אבל לא חוללתי אותה מהפכה. הוא טען שוב כי חלילה לי להיות מאוכזב – להיפך, רשאי אני להרגיש מלוא הסיפוק שכן היצלתי את המצב ואלמלא באתי לא הייתה המגבית מתקיימת כלל. ושוב תבעתי עלבון החינוך העברי ואמרתי כי הכרחיות הקצבות יותר נדיבות מכספי "המגבית" לצורכי החינוך המקומי אבל הפרשות כאלו ייתכנו רק אם יוגדל באופן ניכר הנפח הכללי של ההכנסות.

היום נתקיימה ארוחת הצהריים החגיגית שערך לכבודי ציר ישראל. היו רק גברים: כמה מחברי הממשלה, כולל סגן רה"מ, פרלמנטריים אחרים, פרופסורים, בעלי עיתונים, ראשי כמורה, חברי הסגל הדיפלומטי שעדיין לא עברו לקאנברה ומספר יהודים, בס"ה כ-40 איש. מכס היה נרגש ומתוח ולא ידע לכבוש עצבנותו. ניגש אלי לפני הארוחה ואמר כי ברגע מסוים ירים כוס לחיי נשיא ישראל. תמהתי במקצת ושאלתי אם לא מן הדין כי יישא כוסו לחיי המלכה הבריטית ואילו האורח האוסטרלי הראשי יזמין את הקרואים לשתות לחיי הנשיא. לא, טען מכס, לא ייתכן כי הוא יקרא לחיי המלכה, הן אין הוא שליח שלה כלל. לא נחה דעתי אבל אמרתי לעצמי כי ודאי בקי מכס בהילכות טקס. והנה באמצע הסעודה קם מכס וכדרכו, בחגיגיות עצורה ונרגשת, קרא לחיי הנשיא. הכל קמו וקיימו את מצוות הכבוד. עבר זמן ולאחר הפסקה די ארוכה קם פתאום סגן רה"מ שישב לימיני והרים כוס לחיי המלכה ושוב קמו הכל. ניתוק "הכוסות" זו מזו והרווח שביניהם עשה רושם משונה מאוד והיה מורגש היטב חוסר השחר בחלוקת התפקידים, אשר ההיגיון הפשוט והנוהג המקובל חייבו את היפוכה. אחרי זה הזמינני מכס לשאת דברי ונשאתי נאום – ה-25 - שזכה למחמאות רבות.

באמצע הארוחה אירע לי מעשה הראוי לציון. לשמאלי ישב השגריר הפיליפיני, אשר הביע שמחה בשומעו כי אני וצפורה עומדים לשהות שבוע בבאגיו והתנדב לדווח לממשלתו על בואי תוך הנחה כי הנשיא יזמינני. לשמאלו ישב אוסטרלי שעשה רושם של איש משכיל. פנה אלי ושאל אם אני מכיר פרופסור ששמו כך וכך. אמרתי לאו ושאלתי מיהו. אמר כי זהו אוסטרלי, משפטן בינלאומי נודע, הוזמן עכשיו להרצות שנה בהרוורד. אמרתי כי אני יודע רק פרופסור אוסטרלי אחד - לא היכרתיו מעולם וגם שמו לא אזכור, אבל אני חייב לו תודה על ספרו המצוין שקראתי בשנות השלושים, והוא ספר נוקב בניתוחו על המשטר החברתי והכלכלי שהקים היטלר בגרמניה. מייד נענה אותו אוסטרלי ואמר כי שם האיש רוברטס ושם הספר "Built Hitler that House "The [הבית שהקים היטלר]. אמרתי כן, כן, זה השם וזוהי כותרת הספר, נכון מאוד. אותה שעה היה הפיליפיני התקוע בינינו כמתרוצץ על כיסאו - הסתכל בי ובאוסטרלי חליפות ולבסוף הפטיר: "הן זהו פרופ' רוברטס עצמו!" - והצביע.על שכנו משמאל. פניתי לאותו אדם בתמיהה. הצטחק והודה כי אומנם הוא האיש.

אחרי שקמנו ניגש אלי מכס ואמר: "אל תצטער על צאתו של אותו גס רוח - איש לא שם לב לדבר". לא ידעתי על מה הוא סח. התברר כי אחד המוזמנים, בעל העיתון היומי הראשי של סידניי, עזב את השולחן ויצא בחרי אף על שציר ישראל לא כיבד את המלכה. בשעת מעשה לא השגחתי ביציאתו, אבל ברור כי הייתה זו "תקרית" - על לא דבר.

נותרה שעה דחוקה בין גמר הארוחה לבין הנסיעה לקאנברה. התארזנו בבהילות רבה. טסנו כשעה וחצי דרומית-מערבית. עברנו על פני גבעות מכוסות יערות אקליפטוס והגענו למרחבי ערבה שכנראה כולה ארץ מירעה הטעונה רחמי שמים. הימים ימי עצירת גשמים ומגדלי הבקר והצאן שרויים בדאגה. היו להם 7-8 שנים גשומות וחוששים עכשיו להתנקמות הטבע המחזורי על ידי שנת בצורת חמורה. את הבירה ראינו מלמעלה והנה כולה מפולגת לשיכונים-שיכונים - קרייה חדשה, הקיימת אומנם למעלה מ-30 שנה, אבל עודנה הולכת ונבנית והפָנוי מרובה בה על הבָנוי.

פגשתנו קבוצת יהודים, רובם פקידי ממשלה: גרמני ואנגלוסכסי וספק אוסטרלי ספק אמריקני דובר עברית שעבד ב"ג'רוסלם פוסט" בירושלים ונשא צברית ספרדייה ומבטיח לחזור לאחר גמר מחקרו במיכללה כאן. ליוונו למלון ומייד התיישבו איתנו לשיחה על תוכנית הביקור.

 

העתקת קישור