יום ג',  30/4/1957

 

לכתחילה היה בדעתי להקדיש רובו של יום זה - יום שלפני ערב הנסיעה - לסיורים: בבוקר בקריית גת ואחה"צ בבית שמש. משקמתי ועשיתי חשבון נפש נוכחתי כי אספיק למלא רק מחצית מישאלת לבי והחלטתי לוותר על קריית גת.

בבוקר שלחתי את הצרור ל"דבר" על מנת לקבל מהדורה אחרונה של הגהות בצהריים. חיברתי את המודעה של "עם עובד" בלשוני וכרוחי - ספר-ספר וניסוח קצר ומהוקצע של עיקר תוכנו וחשיבותו. גם מפאת סגנון המודעה רציתי כי יורגש החידוש במערכות ע"ע.

ביקור אחרון במפלגה לפני צאתי. שיחה חטופה, גלוית לב ונוקבת ביותר, עם אהוד. זה זמן השתוקקתי לערוך עמדו "חשבון צדק" אך משום אי-הנעימות שבדבר דחיתי. הבוקר גמרתי אומר לא לדחות עוד אלא להוציא מה שבלבי לפני הנסיעה.

אמרתי כי יחסי איתו נתונים בסבך. אהבתיו אהבת נפש והאמנתי בו. הרחש והלחש שמסביב אינו לטובתו, אבל אטמתי אוזני לו. והנה התפתחויות שחלו ודברים שנפלו ביני לבינו כאילו באו להצדיק מה שלחשו באוזני אחרים ולערער את אמוני בו. בשבילי זהו אסון אישי, אבל יש דברים שאיני מוצא הסבר להם והאמת יקרה לי מכל ידידות.

הזכרתי לו איך השתולל מזעם על מיבצע כנרת בהיותנו יחד בניו-יורק. והנה כשחזרנו לארץ נשארתי אני בעמדתי וביטאתי אותה בכל החריפות ואילו זעמו חלף כלא היה ובהופעותיו לא היה זכר לאותה עמדה שנקט בשיחותיו איתי בחו"ל. שאלתיו פעם בפתק פשר דבר ולא קיבלתי תשובה. למחרת מיבצע כנרת אמרתי לו כי עלי לשוב לארץ ולהתפטר ואז התפלץ וצעק כי אסור לי להעלות מחשבה כזו על דעתי - להיפך, אני האיש היחיד שיכול עכשיו להציל את המדינה מהרס. אם זו הייתה הכרתו הכנה - ובשעה שנאמרו הדברים לא פיקפקתי בזאת - מה קרה לאותה הכרה במרוצת הזמן ומדוע לא באה לידי ביטוי כלשהו? אחרי התפטרותי הוא ניגש אלי פעם וביקש שיחה. כעבור יומיים שלושה היצעתי לו ארוחת צהריים בת"א. לא היה פנוי. היצעתי כי נשוחח בגמר ישיבה אחת שהיינו בה יחד. כתום הישיבה ניגשתי אליו. אמר כי עליו לברר עניין דחוף עם אחד החברים. המתנתי רקע קט. אין אני רגיל עדיין לחכות לחברים צעירים ממני. ראיתי כי אין הוא שועה אלי כלל והלכתי. הוא לא התקשר איתי כלל אחר כך להתנצל ולהציע פגישה אחרת. כיצד עלי לפרש התנהגות זו? פעם עבר אותי במכוניתו בדרכי לירושלים. עצר ויצא וניגש. אמר: "ודאי נתראה הערב?" כוונתו הייתה לישיבת הוועדה המדינית - לאחר שהתפטרתי ממנה. התרתחתי. פירוש השאלה הזאת היה בעיני כי הנה אומנם הודעתי על יציאתי מהוועדה, אך הלא מובן לכל כי אין לקבל את הדבר ברצינות ולמעשה חזקה עלי כי אני מקבל עלי את הדין, מתפשר עם שערוריית גבעת-חיים, ועובר לסדר היום. ראיתי באופן דיבור זה יחס של הקלת ראש ואי-כבוד כלפַי. מאוד חרה לי הדבר ובלבי נוסף חריץ.

לאחר הזמן הרב שחלף אני זוכר יותר את דברי מאשר את תשובת אהוד. היא הייתה אומללה מאוד. הוא באמת השתמט משיחה יען באותם הימים היה שרוי בדיכאון שאין לתארו בגלל הסתבכויותיו האישיות - שאלת מעמדו ועתידו והתעסקותו וכו' - ופשוט לא עמד בו כוחו להיפגש איתי פנים אל פנים. השאלה שהפליט כשנפגשנו על הכביש הייתה פשוט שטות מאין כמוה - פליטת פה שגרמה לו אחר כך עוגמת נפש נוראה, הוא "אכל את עצמו" בגללה. אשר למיבצע כנרת ומה שנשתלשל ממנו, כאן יש לו טענה חמורה עלי. לדעתו אני הוא שקיפחתי את המערכה בשובי, כאשר הסתפקתי בהסדר שנקבע, כי מעתה כל החלטה על מיבצע תתקבל על דעת הממשלה כולה.

לא ירדתי לסוף דעתו של אהוד בנקודה זו, שנראתה לי כחוכמה לאחר מעשה. הוא גם לא טרח להסביר מה לדעתו היה עלי לעשות אז ולא עשיתי. השיחה כולה התנהלה תוך עצבנות מצדי בגלל עקת הזמן. אמרתי לו כי אני מרוצה כי גוללתי מעל לבי מה שגוללתי. שעתי לא תספיק לברר את הבעיה שהוא עורר. נמשיך בשובי. הוא נפרד ממני בהתרגשות רבה - ממש נפל על צווארי ונתן לי נשיקה יוקדת. איזה בחור מורכב! נורא קשה לי לעקור אותו מלבי - אך הוא הולך ונהפך לאחת האהבות האומללות שלי כמו ישראל גלילי.

הוגו בא להציע כי באוסטרליה איוועד עם ראשי מפלגת העבודה ערב צאתם לפגישת מנהיגי ה"לייבור" של חבר העמים הבריטי - להדריכם בענייננו. לא ששתי למשימה.

ישראל כהן נכנס לקבל את המאמר ולגולל כמה תוכניות ספרותיות.

בשיחה טלפונית גמרתי עם לבון שיהיה דיון על תמיכה משותפת ב"דבר" - של ההסתדרות והמפלגה שווה בשווה - כדי להעמיד את העיתון על שישה עמודים ליום ולעשות הרחבה זו מנוף לשיפורים. הודעתי לשורר על תוצאות שיחותי עם יוספטל ולבון בעניין זה והודה מאוד. אל יתהלל חוגר!

בדרכי הביתה לארוחת צהריים סרתי ל"דבר" ומצאתי צרור ההגהות האחרונות של כל פרקי היומן הנותרים מוכן ומזומן. אכלתי אגב עיון בהגהות.

מייד לאחר הארוחה יצאתי לדרך. היעד הראשון - קיבוץ פלמ"ח-צובא, שבו נחנך היום בית תרבות המוקדש לזכרו של מיכאל עמיר, צירנו בהולנד. בנו [כרמי], שנפל במלחמת הקוממיות בנגב, היה חבר לקיבוץ זה בהיותו גרעין-הכשרה. היה זה ביקורי הראשון במקום הנישא הזה ונפעמתי מהנוף המרהיב. מצאתי את גב' עמיר עם הבת, העובדת בעיצוב כלי חרס בבאר-שבע, ואת כל צמרת עולי רומניה עם קרובי משפחה. היו נאומים ואמרתי דברים להערכת המנוח. בטרם הגיעה פרשת הנאומים לסיומה הוכרחתי להסתלק בהיחבא כי דרכי אץ לי. ירדתי בכביש ההרים המקביל לראשי לבית חרושת "שמשון", אף כאן לביקור ראשון. קיבלוני סרז' קרלינסקי וּבן-אחותו נוח והובילוני על פני המיפעל הגדול, לדבריהם משוכלל מ"נשר" מכמה בחינות. לאחר כיבוד במשרד ההנהלה עברתי לידי ראש המועצה של בית שמש, הנחשבת עכשיו לעיירת טיפוחַי. ראינו מוסדות שונים ושיכונים חדשים, משופעים בעולים מקרוב באו, הללו מפולין והללו ממצרים. ראיתי נערה ממצרים, עדויה ומפורכסת, מתהלכת טפוף בעקביה הגבוהות על פני צרורות וטרשים, אביה "זקן" - בן 50! - ואינו מסוגל לעבודה, היא כתבנית צרפתית, על אולפנים שמעה רעות ואין נפשה אליהם, הבו לה משרה של תקתוק במכונה, ודווקא צרפתית, כאן בבית שמש זו! באחת הדירות מצאנו משפחה מפולין. הוא קשיש וחולני, משפחתו הראשונה נשמדה, לאחר השואה נשא אישה צעירה, הריהי, אידיש אינה שומעת (אפשר גויה), יש להם כבר שלושה ילדים והרביעי בדרך, הוא סנדלר אבל כאן מוציאים אותו לעבודה בסלילה ובדירוג ואין כוחו איתו. תוך כדי שיחה פרץ בבכי רם, געה ממש, תופעה שלא קל היה לעמוד בפניה. אלה חבלי קליטתך, ישראל!

נתכנסתי לישיבה עם המועצה המקומית, בתחילתה נדונותי לנאום מבולבל ומסורבל שבחים מפי [מנחם] נאמן [ניימן], יליד עקרון ותושב ירושלים. אמרתי כי איני מתחייב על דבר ואיני מבטיח כלום - רק אעזור כמידת כוחי ונראה אם יצא מזה משהו ומוטב כי נברך על המוגמר. לנשים שבמסיבה אמרתי כי אשתדל לעניין את רעייתי בענייני בית שמש ועל כל פנים להבא נבקר פה יחד. היזכרתי כי יש סיכוי להתחלה קרובה בהקמת הקולנוע וניתנה דחיפה להחשת הדיון בהקמת מכון הזרעים, שישמש מפעל מרכזי למשקי הסביבה.

בירושלים שקעתי בהכנות לנסיעה. הגיע חיים להטות שכם. סיימתי את העיון בהגהות יומן אסיה וחילקתי את החומר לפרקים שבועיים - שבעה במיספר. כל פרק הכנסתי למעטפה מיוחדת וכתבתי עליה את תאריך ההדפסה - להקל על מנהלי העבודה בדפוס ולמנוע מראש כל תקלה אשר דפוס "דבר" מוּעד לה.

במשך הערב בא אריה אשל לדווח על ענייני עלייה ממזרח אירופה.

עסקתי בניפוי ניירות ובכתיבת מכתבים - בין השאר בעניינים הקשורים ב"קרן נורמן": מכתב-עידוד לסם רובין על שהקים קרן-מילגות לחילופי תלמידים עם ארצות אסיה ודברי הערכה ל"עינבל" לרגל יציאת הלהקה לאירופה, למען ישמשו להם פירסומת. עבדתי עד שלוש.