יום ה', 11/4/1957
[ב"דבר", לפי ידיעה מניו-יורק] הסעודים מחו כלפי פָרַס נגד משלוח הנפט לישראל במכלית לאילת. [ואילו לפי סי"ץ] ממשלת פרס טוענת כי ידיה לא שפכו את הנפט הזה - זהו עניינו של הקונסורציום, ואין זה מהדלק המשווק על ידי הממשלה באורח ישיר.
טילפנתי ל"דבר" להבטיח כי כל הפרק ששלחתי ייכנס השבוע ויושם היטב לב להגהות.
מזכיר העירייה טילפן לשאול אם ידוע לי כי אני עתיד להרצות בקולנוע. אמרתי לו כי לא ידוע לי שום סידור שכזה. טוביהו דיבר איתי בפירוש על הרצאה בפני איזה חוג. המזכיר מיהר אז לבוא ל"בית היא"ס" והתברר כי כבר הודפסו מודעות על הרצאה פומבית. אבל טרם הודבקו. אמרתי כי צר לי על ממון שהוצא לריק אבל דמם בראשם - לא הייתה שום הידברות על הופעה פומבית ולא אעשה בבאר-שבע מה שלא עשיתי בת"א או בירושלים. הרצאתי על "ישראל באסיה" מיועדת אך ורק לחוגים סגורים. גמרתי איתו כי ישמיד את המודעות ואילו הרצאתי תתקיים באולם המוזיאון, המכיל 150 איש לכל היותר והכניסה תהיה רק למוזמנים ויוקפד על אי הזמנת אנשי "חירות" ומק"י.
בארוחת הצהריים פגשתי סנוניות ראשונות של תיירות אמריקנית שנתחדשה: זוג יהודי מבוסטון שנואשו לבקר בישראל ויצאו לסיור באירופה, אך באתונה נודע להם כי הוסר האיסור ומייד שינו תוכניתם וטסו לארץ. הם כבר מלאים התפעלות. פגשתי פה גם תיירים יהודים מצרפת ומשווייצריה - כולם נילהבים.
כל היום כתבתי יומן.
ב-5.30 יצאתי לרביבים. הובילני איש התחבורה של עיריית ב"ש, ואיתנו נסעו מזכיר המשק אברהם קלוסקי(!), שבא מת"א וחברה אחת של רביבים הלומדת בבית-אורן. טסנו על פני הכביש שהוביל פעם מבאר-שבע לאיסמעיליה, בו עברתי פעמים כה רבות בנסיעותי למצרים בימי מלחמת-העולם השנייה.
השיחה עם קלוסקי נתגלגלה על מצבם של הבדואים שבסביבה. קלוסקי טען כי המימשל הצבאי התעמר והתעלל בהם לפעמים על לא דבר וקרה שרביבים ומשאבי-שדה, כמשקים שכנים, הביאו קמח משלהם לשבט בדואי אשר המימשל ניסה להרעיבו. אמר כי תעלולים מיותרים אירעו גם בצפון הארץ ובכלל שילמנו מחיר יקר ומיותר בעד חילוף המשמרות שחל בחזית הטיפול ביחסים עם הערבים בארץ, כאשר המשמרת הוותיקה של מוכתרים שלנו ושאר אנשים הבקיאים בהווי הערבי סולקה כליל ובמקומה באו מפקדים צעירים ובלתי מנוסים לחלוטין, אשר קדושת סיסמת הביטחון באה אצלם להצדיק כל שיגיון ועריצות. מזה עברנו לבעיית סיכויי השלום בין ישראל והעולם הערבי והיפלגנו למרחוק.
רביבים התפתחה מאוד משהגיעו אליה מים מצפון. גם תחבורתה שופרה לבלי הכיר. דואר נע פוקד אותה יום יום ומביא לה עיתונים בכל בוקר. יש לה קשר אלחוטי עם דואר באר שבע להעברת מברקים ולקבלתם. "יש רק דבר אחד" - האוטובוס לבאר-שבע וחזרה הולך רק אחת ליומיים.
הוראיתי את בית התרבות העומד בבניינו, אשר חלקו העתיד להיקרא ע"ש אליהו [גולומב] כבר גמור: אולם הרצאות נאה מאוד בצבעיו החדישים ובמנורותיו הסגנוניות. מדוע דווקא פה בית תרבות ע"ש אליהו? חוששני כי רק כדי להשיג אמצעים. ואף אומנם נתתי להם פעם 5,000 ל"י מהקרנות המיוחדות שעמדו לרשותי, אבל דומני כי הייתי נותן להם סכום זה גם אלמלא השם. עכשיו יש בעיה כיצד לבטא את זיקת הבית לשמו של אליהו. באיזו צורה לחנוך אותו, ואם תבוא עדה לחנוכת הבית.
עשיתי שעה קלה בחברת קלוסקי ואשתו, ידידי מוסיק ותמיק, ונהניתי מבתם הבכירה, ילדה שהיא שד משחת. יש גם שני ילדים. השמות כולם פותחים בעי"ן – ענת, עידו ועומרי.
בקיבוץ 120 חברים. התפתחות המשק מחייבת הכפלת המספר - אך אין להשיג. דווקא השנה היו כמה עזיבות קשות. "הדור אינו עומד במיבחן", טוען קלוסקי. "מה אני חושב על המשבר בתנועה הקיבוצית?" אמרתי כי פיתרון אין לי, רק מבשרי חזיתי את הבעיה והמשבר. הוא מכיר את קובי מחצרים ושמע על "חיימק'ה".
בארוחת הערב ישבתי עם שרה [מאירסון] וזכריה [רחבי] של גולדה. נפגשנו בידידות רבה. שאלתי אם כבר ביקרה כאן אימא לאחר שובה מחו"ל. כן, ביקרה, וגם תבוא לסדר.
אחרי האוכל הובילוני לתערוכה ארכיאולוגית - אוסף של שרידי כלי עבודה ונשק וכן של כלי חרס מכל התקופות, עד למשק הבדואי של ימינו. כרגיל, יש כאן משוגע לדבר, בחור אדוק בתורה זו ושקוד עליה, במקצת נזיר, מהלך יחף מחודש מרס ועד לעונת היורֶה.
משם הובילני זכריה לחדרו והשקני קפה חם. שרה טיפלה בהשכבת הילדים.
כשהגיעה שעת ההרצאה היה חדר האוכל, הצריף הישן, מלא. נתאספו כל חברי הקיבוץ לרבות אלה העובדים בפלחה "בצפון", שבאו במיוחד, כשלושים איש ממשאבי-שדה וכתריסר מאשלים.
דיברתי שעתיים ורבע. אחרי זה פרץ נחשול של שאלות, ענייניות בתכלית, רק אחת הייתה פולמוסית: "האומנם אני שולל את מסע סיני?" אמרתי כי אין שאלה זו מעניין ההרצאה, שכולה לימודית ואינה עוסקת בדעות ובעמדות. אבל אחרי שסיים קלוסקי את המעמד בדברי תודה אמרתי כי עכשיו אומר משהו לא כמרצה: "אין ספק כי מסע סיני הנחיל לנו הישגים חשובים. כן אין ספק כי הוא גרם לנו נסיגות והפסדים: הורחק סיכוי השלום עם העולם הערבי, נפסלנו בעיני אומות אסיה, ועוד. רק העתיד יפסוק מהו המאזן. כיום אין כל טעם וגם אין כל אפשרות לבוא לידי הכרעה".
סיימנו באחת - העניין נמשך קרוב לארבע שעות. הובלתי לב"ש במכונית הקיבוץ והנהג המשיך בשאלות לעניין. הגעתי ל"בית היא"ס" בשתיים ועוד קראתי וכתבתי ושכבתי קרוב לשלוש.
