שבת, 6/4/1957
אתמול ביקשתי את טוביהו בפירוש לטלפן לי ב-9 אך הוא העדיף לעשות זאת ב-7.30. ב"בית היא"ס" מוכנים ומזומנים לקבלני ואף הוא עצמו כולו לרשותי. צילצלתי למיברקה בירושלים - אין מיברק!
נסעתי ל"בית ברל". הצטרף אלי אָשֵר [ידלין] אשר העתיר עלי שבחים בעד המאמר ב"הארץ": חזק מאוד וחשוב ביותר וטוב שדווקא ב"הארץ". תהודה זו למאמר, שהושקע בו מצידי מאמץ שיכלי מרוכז ואשר כושר ביטויי נשמע לי תוך חיבורו ביעילות מפתיעה, עודדה מאוד את רוחי והחלה משכיחה מלבי את ההרהורים המרים שהציקו לי מחדש בימים האחרונים.
יום עיון זה ב"בית ברל" הוקדש לבעיית "סכנת חירות" ודרכי מלחמתנו בה. ההיענות הייתה ערה מאוד - באו מכל קצות הארץ, לרוב אנשי ההסברה וחברי החוגים הרעיוניים המחוזיים, כ-250 איש, רובם הגדול צעירים. אירעו כמה תקָרים שחיבלו לכאורה בפתיחה אך למעשה הקלו בהרבה על יום העיון כולו. מישנהו של [בנימין] אליאב - אותו חבר מפא"י שפרש לאצ"ל וחזר - חלה. הרצל ברגר נשלח להרצות במקום אחר. כסה, שעמד לפתוח במקומו, חוגג הולדת נכדו. הרי שנותרנו רק אני ואליאב. בסופו של דבר הייתה התמעטות הפותחים לברכה, שכן הניחה יותר זמן להשתתפות אנשי שורה. אך התיישבנו פנה אלי אליאב ופתח בקילוסים למאמר ב"הארץ": "לגמרי יוצא מהכלל; קובע רמה חדשה בוויכוח ציבורי; כל כוחו שאינו "ad hominem" [בנימה אישית] - חולק על מושגים ורעיונות ואינו פוגע אף כלשהו בנושאם אישית; מופת חינוכי, מלבד היותו צודק וקולע בתוכנו."
פתחתי בניתוח היסודות הטרום-ממלכתיים של המשטר הדמוקרטי בחיינו, שהפכו למובנים מאליהם בהווייתנו הממלכתית, ולא היא. ללא טיפוח וביצור הם עלולים להסתלף ולהסתחף דווקא תוך ניצול דמגוגי של הדמוקרטיה. יתר על כן, חיותה של הדמוקרטיה ה"יישובית" נבעה מהכרחיותה הגמורה לקיומו המאורגן של היישוב, בעוד שקיומה של המדינה מובטח, לכאורה, בכל משטר, ואין הדמוקרטיה כורח לה. הן הניצול הדמגוגי של הדמוקרטיה והן הפיתוי לוותר על הדמוקרטיה מהווים סכנות חדשות לה, המחייבות עמידה בפרץ. למעשה אין אלו סכנות למשטר הדמוקרטי בלבד אלא לעצם קיומה של המדינה, משום ההתמוטטות המוכרחה לבוא עקב השתלטות כוחות הרפתקניים וחדלי מעש על חיינו הממלכתיים.
היה זה ניתוח בלתי שגור של המצב אשר הופיע כחידוש בעיני רבים. האמת היא כי היה זה לי ניסיון ראשון להציג את הבעיה על בסיס זה ולמעשה היגשתי לשומעי רק עוּבָּרו של רעיון אשר הן משום היותו עדיין גולמי במחשבתי והן מחמת קוצר הזמן לא הספקתי לפתחו כראוי ולהלבישו עור ובשר. עוד חזון למועד.
הרצאת [בנימין] אליאב הייתה מופת של מחשבה שיטתית וצלולה, כושר ניתוח דק, אובייקטיביות של גישה ונחת דיבור. הוא דיבר במפורש כ"מי שהיה" [ב"א היה מזכירו של ז' ז'בוטינסקי] וניתח את מהותה של התנועה הרביזיוניסטית תוך ראיית הדברים מבפנים - למקורותיה בנפש העם ולגילגולים שעברו עליה בשלבי התפתחותה והסתאבותה. מהניתוח עבר למסקנות לגבי קווי המלחמה הציבורית ב"חירות" כיום וכרגיל היה כוחו יותר יפה בהסברת הבעיה מבציון הפיתרונים לה. היה ברור כי לא כל מסקנותיו יתקבלו על הדעת אלא יש בהן לעורר ויכוח, וגם זו לטובה.
מיעוט הפותחים איפשר התחלת הוויכוח עוד לפני הצהריים. בצידם של קשקשנים מושבעים נתגלו בו גם פנים חדשות - כוחות צעירים בעלי כוח מחשבה וכושר ביטוי, רק לא כל מי שהבריק היה אָהוד, ולהפך. בעיית המיזוג והאיזון והתיאום הנכון בין שכל ואופי היא בוודאי אחת מאלו שריבון העולמים התלבט בהן וטרם העלה להן פיתרון מניח את הדעת.
בין הבאים מירושלים היו גם יוסף תקוע ולוי אלון ממשה"ח, אשר באו כפעילים במפלגה. תקוע הצטרף אלי בדרכנו לחדר האוכל ושוחח בתבונה רבה על נושא יום העיון. אולי בעצמו לא הרגיש כי לא אמר לי מילה וחצי מילה על משה"ח ועבודתו בו. היה זה בשבילי מודד להתרחקותי מעניינים אלה ולהנחה המתגבשת סביבי כי אני הולך ומתרחק מהם וכבר לא כדאי להעסיקני בהם.
בשעת הארוחה תידרכתי את דן הורוביץ, בנו של דוליק, ביחס לשיטת הדיווח ב"דבר" על ישיבות הכנסת - עניין המטריד עכשיו הן את סיעתנו בכנסת הן את מזכירות המפלגה ומערכת "דבר", ויש לי בו עמדה משלי. דן הוא עכשיו עובד קבוע ב"דבר" וזה תפקידו. בחור זה עבר דרך - התחיל כאיש "השוה"צ" ועכשיו הוא על סף מפא"י. כתב מאמר חשוב ב"מולד" האחרון על בעיות הסוציאליזם בימינו. כוחו רב הן בניתוח, הן בניסוח, ואילו חננו הקב"ה בקצת לחלוחית של ביטוי ובתוספת קטנה של חן-פנים, היה מרוויח הרבה.
אליאב סיפר על שיחותיו עם זאב לקויר, בהן נזכר קובי בפי לקויר לשבח.
לסוף הארוחה הגיע גיורא, שהירצה בבוקר בנתניה. אף הוא הביע סיפוק רב מהמאמר וטען כי עלי לעשות את השתתפותי ב"הארץ" קבע, לפחות אחת לחודש. יצחק שפירא, איש הארגון במפלגה וחבר מושב צופית, המשתתף בקביעות בכל ימי העיון, העתיר שבחים גם הוא: תחילה נדהם בראותו מאמר שלי ב"הארץ", אך משקרָאו נוכח לא רק כי הייתה לי הצדקה לשלוח מאמר זה לאותו עיתון, אלא עד כמה חשוב שהסברה זו שלנו תושמע דווקא באוזני קוראיו.
הוויכוח נמשך עד חמש ונסתיים בסיכום שלי, שהיווה מעין הרצאה שנייה שלי על אותו נושא - אבל לא אקדמה היסטורית כפתיחה אלא הצגת הבעיה כפי שהיא מתייצבת לפנינו עכשיו.
הדעה הכללית הייתה כי היה זה יום עיון מוצלח. מלבד הפותחים והמסיימים הגיעו לרשות הדיבור שנים-עשר מהמוזמנים, כמעט כולם צעירים.
נסיעתי מ"בית-ברל" חזרה לת"א הייתה "מיבצע משולב". היזמנתי את אפרים [בן משה ואחי אבשלום] ושושנה גיסין מפ"ת להרצאתי על אסיה אצל עורכי הדין. חזרה אלי שושנה והזמינתני לתה בביתם בשבת אחה"צ. הייתה לי שעת כושר נוחה להיענות, ואף סיכוי התה הטוב משך את הלב. מצאתי כמה זוגות, רובם אנשי ת"א. בין הבאים אליהו ודוסיה לבונטין, יצחק ודבורה עוז. לבונטין פתח מייד בתשבוחות על מאמרי ב"הארץ", בו אני גם מדינאי גם כלכלן, והביע קורת רוח מיוחדת מנכונות הניתוח הכלכלי של בעיית מימון בניין הארץ. כל מחמאה כזאת, בייחוד כשהיא באה מפי איש אשר קרא את הדברים וחשב עליהם - לבונטין הודיע כי קרא את המאמר פעמיים - משמשת תוספת שיפור למצב רוחי, אך כל הזמן נוססת ההרגשה כי אין זה אלא חיפוי, מעין שיכרון והרדמה - שיטפון זה של התפעלות מעצמי יישוך מהר, ושוב ייחשף וישתלט הרקע השחור של מצב רוחי האמיתי, שהינו דיכאון מתמיד.
בין המוזמנים היו שני נספחים בשגרירות הבריטית, אחד למסחר ואחד לעבודה. שניהם דבקו בי ולא אמרו משפט בלי "סר" ומאוד התעניינו בתפקידי החדש כראש ע"ע והציעו עזרתם, זה בבחירת ספרים לתרגום וזה בהשגת רישיונות תרגום ללא תשלום - יש לכך, כנראה, קרן מיוחדת בשגרירותם.
במסיבה הזו שמעתי בשורה חדשה מאילת: הגיעה לשם מכלית אמריקנית עם מיטען גדול של דלק. זהו הישג כביר. הופעתו הראשונה של דגל ארה"ב בנמל ים סוף שלנו הוא צעד גדול קדימה בפיתוחו ובביצורו של משטר חופש השיט. הדבר חשוב גם מבחינה יותר רחבה - כהוכחה כי ארה"ב מקיימת את הבטחותיה. ודאי, אין בזה עדיין מיבחן מכריע, כל עוד כבי"ל ניצב במפרץ שלמה. גם יש להניח כי עכשיו יופעל לחץ ערבי חזק על פרס ונראה אם זו תעמוד בו. אף על פי כן, תוך הנחה כי לפנינו עדיין מערכה, הרי זו תחנה חיובית רבת-חשיבות בהתפתחותה.
מפ"ת לת"א. מייד טילפנתי למיברקה בירושלים - אין מיברק מניו-יורק! הגעתי בדאגתי כבר למחשבת-זוועה כי אירעה תקלה ליותם הקט, דווקא משום שרופא חדיש ולא מוהל ותיק ומנוסה חתך בבשרו.
לא אכלתי ארוחת ערב, יען הכיבוד אצל שושנה גיסין היה כיד המלך ועמדתי לפני מסיבה שנייה אצל בן-אמיתי. בכלל, לאחר שעשיתי למען המולדת הסוציאליסטית בהקדישי את מרבית יום המנוחה, לאחר שבוע מפרך, למאמץ ממושך ומתוח של ישיבת ראש ביום עיון, עם פתיחה ונעילה, היתרתי לעצמי את הרצועה בשאריתה של השבת להתערב עם בורגנים וליהנות מפת-בגם ושאר מנעמיהם.
דירתם החדשה, המבהיקה ב"חָשְבַּזִיוּתָה" [לפי "מהר שלל חש בז", ישעיהו ח' 3] - או האוֹמַר נוֹבוֹירישיוּתה? - של יעקב ורגינה בן-אמיתי הייתה מלאה אורחים - גברים לבושי כהים ושבעי שנת-שבת-אחר-הצהריים ונשים נוצצות בשערן "העשוי", בפירכוס פניהן, בשחור-המשי של שמלותיהן ובברק עדייהן. איי ההיכרות בתוך אוכלוסייה זרה זו היו חנה רובינא, שמעון סאמט, הכנר [יוסף] קמינסקי והארדיכל [יחזקאל] גד, שבא להכעיס בחליפה אפורה בהירה ובעניבה ציבעונית. כן בלטה כאן, תרתי משמע, [העיתונאית] מירה אברך!
מייד פתח [שמעון] סאמט במסמר היום - מאמרי ב"הארץ". המערכת כולה מלאה התפעלות מרמתו הפובליציסטית. ודאי אקבל שכר סופרים גבוה, לפחות 100 ל"י או 150 ל"י. אמרתי כי הם לא שילמו לי כלום בעד מאמרי הקודם על "שורת המתנדבים". סאמט נדהם והבטיח לברר. הוא יודע כי המאמר הוא לשיחה בפי כל ויש לו "הד עצום". פגש בין השאר את [פרץ] ברנשטין, שאמר לו כי הן ברור כי תמיד הייתי ונשארתי פובליציסט.
הנשף נערך לטובת אילנש"יל והכניס כ-1,400 ל"י. דן פינס פתח בנאום נעדר כל חן. המשתתפים היו משופרא דשופרא. רנה ברוורמן, פסנתרנית צעירה אך מושלמת, ניגנה את ה"פסטיבל" לשומן וגילתה כושר ביצוע מעולה ביותר וזיכרון מוסיקלי מפתיע. רובינא קראה את הווידוי של מרים החשמונאית מיעקב כהן וקטע מאחד מתפקידיה - הופיעה לפי מיטב הסגנון של tragedienne Grande [שחקנית טרגדיות גדולה] והייתה חזקה מאוד, אם גם לא לגמרי לפי טעמי בנוסח קריאתה היְלוֹלָני. קמינסקי היטיב לנגן כמה יצירות, בתוכן אחת משלו. לבסוף שרה בעלת הבית - אריות מזה ושירי עם עבריים מזה. בפעם הראשונה שמעתיה "חיה" ונהניתי מאוד מקולה ומהרוך העדין שבביצועה, בייחוד בשיר ערש אחד, שהיה כולו, לפי התרשמותי, ערגה לאימהות שלא ניתנה לה.
היה כיבוד קל לפני התוכנית וחשבתי כי יבוא תה לאחריה, אבל הוגשה ארוחת ערב ממש. רק סלט-פירות לא השכילה רגינה להכין ובמקומו הוגשה כפרפרת סתם-עוגה. העזתי לבקש תה וקיבלתי. ראיתי חובה לעבור מקבוצה לקבוצה ולהכיר קצת אנשים. מצאתי בהם בני אדם פשוטים וטובים - עובד של מוסד הסתדרותי, רופא וכיוצא באלה. העברית הייתה מכל הדרגות - מעסיסיות של תלמידי חכמים ועד לגמגום של מועמדים לאולפן. סוף שסיפרתי בקבוצה אחת משהו ומייד התרכזו רוב האורחים מסביב והתחלתי מספר והולך - מעשים שהיו וסתם בדיחות. בכל פעם היה פורץ מישהו עם בדיחה משלו, לרוב שמעבר לגבול, ולא כיחדתי סלידתי והגבתי בבדיחה נקייה בתכלית ומצחיקה לאין שיעור יותר, והוכחתי פעם אחר פעם כי אין "השמנונית" סגולה ללצון. ודאי, אילו הייתה צפורה איתי, הייתה עוצרת בעדי, אבל זו דרכי להתרועע על נקלה ולפתוח עצמי לאנשים ובגילי זה אין לי כבר תקנה. ההנאה וההתפעלות של הקהל עברו כל גבול. חזרתי הביתה באחת ולא יכולתי לשקוט - כתבתי מכתבים אחדים וקראתי משהו ושכבתי בשתיים.
[אחד המכתבים נמצא אצל מקבלו ומובא להלן:]
לישראל [שפירא] שלום - 6.4.57
אני מציע לך לחדול משלוח לי הזמנות לוועדת חוץ וביטחון [של מרכז מפא"י]. על ידי כך רק תחסוך זמן, עבודה והוצאות. דומני כי מחיקת שמי מרשימת חברי ועדה שיצאתי מתוכה תפתור את הבעיה.
בברכה,
מ.ש.
