יום ו',  22/3/1957

 

לפי העיתונים הסכימו אייזנהאור ומקמילן בברמודה כי אומנם יש להניח צינור נפט חדש שיבטיח זרימתו מהמזרח התיכון למערב, אך אין להשתמש לזאת בשטח ישראל, שכן אז אין ביטחון כלל כי הנפט יזרום, אלא יש להפנות את הצינור למוצא אחר לים התיכון - לפי השמועות הכוונה לתורכיה. כן הסכימו כי "רצוי" לקיים ברצועת עזה משטר של או"ם וגם "רצוי" שישראל תסכים להצבת כבי"ל מעבר מזה של הגבול. לפי ידיעות מקהיר היתנה נאצר את הסכמתו להמשך מציאותו של כבי"ל בתחום מצרים בהסכמת ישראל להצבתו גם בתחומה.

ב"הארץ" מאמר מבולבל ודמגוגי של [אליעזר] ליבנה נגד קבלת מענק מארה"ב. לאחר מעשה הוא מכריז כי לא היה כורח להיכנע ללחץ ארה"ב ולסגת. המאמר כולו מיקשה אחת של פירכות וגירה את יצרי להשיב עליו כהלכה.

ביקור חטוף למשרדי ע"ע לחתום על מכתבים ראשונים שהכתבתי אתמול.

ישיבת מזכירות המפלגה בוועה"פ של ההסתדרות. היה דיון טרדני ועוקצני על לא דבר בעניינים ארגוניים אשר שיקף טינות ורוגזות על המשטר החדש מצד בעלי זכויות-עבר שלא באו הפעם על סיפוקם. בין השאר תבעו אחדים בשצף קצף את עלבון המזכירות מידי ועדת חוץ וביטחון: הנשמע כדבר הזה כי ועדת חו"ב תהא הפוסק האחרון בעניינים העומדים ברום עולמה של מדיניות ישראל? והמזכירות מה יהא עליה? כלום אין היא "המוסד העליון"? התערבתי בוויכוח זה ואמרתי כי הברירה היא בין שתי אפשרויות בלבד - שלישית אַיִן: או תתקיים ועדת חו"ב, כי אז היא בהחלט המוסד הקובע בענייני מדיניות חוץ - כפוף למרכז, כמובן - והמזכירות תוכל לקבל רק דוח על מסקנותיה, אבל אין היא יכולה לשמש בית דין לערעורים על החלטות אלו; או ועדת חו"ב מתפרקת וסמכותה עוברת למזכירות והיא בלבד הדנה והמחליטה בענייני מדיניות חוץ. אם תבחר המפלגה בדרך השנייה, תיטיב לעשות אם תיתן דעתה על גורל הדיונים במדיניות חוץ כשאלה יתנהלו במסגרת הרחבה של המזכירות ובהרכבה שאינו מותאם כלל לדיון מוסמך בבעיות אלו. הירהרתי לעצמי כי כנראה דמוקרטיה וקטנות-מוחין, או פשוט דמוקרטיה ואיוולת, אינן סותרות כלל זו את זו.

בישיבה כתבתי "פתק" לא קצר לגיורא על המשבר שהגעתי אליו לגבי בעיית תחבורתי. עד עכשיו אני נוסע מעיר לעיר במכוניות של ש"ב. הם נוהגים בי אדיבות יוצאת מהכלל אך אין זה הסדר תקין. באיזו זכות אני משתמש בקביעות במכוניות ממשלתיות? אשר לתחבורה בתוך ירושלים - אין שם בעיה, יען אני הולך ברגל או מובל על ידי צפורה. לעומת זה בת"א המצב הפך לבלתי נשוא. לכל נסיעה עלי להזמין מונית של "יצהל". יש שהמספר תפוס ועלי לחכות ולבטל זמן. יש שהמספר פנוי אבל אין מונית פנויה ושוב עלי לחכות ולהפסיד זמן. זמני נעשה עכשיו דחוס ביותר - תוך בוקר אחד עלי לעבור מדירתי למפלגה, משם לע"ע, משם להסתדרות וחוזר חלילה. משטר זה מחבל ביעילותי וגורם לי אי נעימות מתמדת. הפיתרון מוכרח להיות העמדת מכונית עם נהג לרשותי בקביעות. אני מציע כי ההוצאה תתחלק שווה בשווה בין המפלגה וההסתדרות. שיתוף ההסתדרות מתחייב על ידי עבודתי למען ע"ע, הנעשית ללא תשלום, אבל רצוי בתכלית כי ההקצבה למכונית לא תחול על חשבון ע"ע, אלא תבוא ישיר מהוועה"פ. עד כה קימצתי הרבה כסף למפלגה - כל נסיעותי להרצאות למקומות מרוחקים סודרו על ידי ש"ב. אבל אני מרגיש כי עלי לשים קץ למצב בלתי סדיר זה.

ב-11.30 באתי לבי"ס "תיכון חדש" להרצאה בפני השביעיות והשמיניות. הוזמנתי זה כבר ודחיתי כמה פעמים עד שנקבע התאריך במסמרות. חדר גדול ומרווח היה מלא למעלה מכל שיעור. הרציתי כשעה ורבע על אסיה - מהדורה מקוצרת ומותאמת לנוער של הרצאתי הגדולה. הייתה זו ההרצאה השלושים ושש! בסיום הדברים היו שאלות - כולן נכוחות. [המנהלת] טוני [הלה] הייתה מרוצה מאוד.

בצאתי מביה"ס ב-1.30 נודע לי על תֶקֶר חדש. נקבע במסמרות עוד לפני צאתי להולנד כי במוצ"ש זה אַרצה במפלגה בחיפה. לכן כיוונתי את הופעתי בנהלל לליל שבת. והנה מתברר כי חיפה אינה יודעת דבר על ההרצאה ועל כל פנים שום דבר אינו מסודר. חרקתי שן אך אחר כך אמרתי גם זו לטובה: אבלה שבת שקטה בחיפה לרבות הערב. הבטחתי לחיים כי ניסע יחד ביום א' בבוקר לירושלים וממילא עלי ללון בחיפה במוצ"ש. אבל השערורייה היא שערורייה.

נסעתי ל[מלון]"רמת אביב" לארוחת צהריים לכבוד משלחת הפועלים ההולנדית. משלחת זו הגיעה אמש בשלוש אחר חצות. בהולנד הבטחתי לכל האנשים הטובים שקיבלוני בלבביות כה חמה כי פגוש אֶפגשם בלוד והיה בדעתי לעשות זאת אך לא עצרתי כוח לקום באמצע הלילה, כי גירעון השינה באירופה עודנו בעצמותי, וביקשתי את גיורא להתנצל בעדי. המשלחת עצומה - 17 איש ואישה - חציה מפלגתית וחציה מקצועית. סידור הארוחה היה לגמרי כשורה - צנוע ונאה כאחד. גיורא וברקת סיפרו לי בבואי בזה אחר זה כי האורחים דיברו באוזניהם נלהבות על הופעותי בהאג. זה היה ההד הראשון שקלטתי בכלל מנאומי באותה הזדמנות ושמחתי מאוד. ראיתי תמיהה על פני גיורא וראובן, כאומרים: אנו כלל לא ידענו - אתה לא סיפרת דבר! גם הפעם נתבקשתי לדבר כנואם יחיד בשם ההסת' והמפלגה כאחד ונעניתי. כתום הארוחה נשאתי דברי ואחרי דיברו שלושה הולנדים.

בצאתי מ"רמת אביב" ב-3 חיכתה לי מכונית ש"ב להובילני לנהלל. נסענו קודם כל ל"ביילינסון", שם קבעתי לבקר את משה כצנלסון ולשוחח עם רופאו ד"ר [הרדן] אשכנזי.

משה כצנלסון זה, איש בן תרבות ובעל שאר רוח, מחונן בנפש יוקדת ובכושר מעשה כאחד, הוא שאֵרו של ברל ז"ל. נפגשתי איתו לראשונה ביודעים בהולנד ב-1939, כאשר היה שליח ב"חלוץ". הוא נכלא על ידי הנאצים עם הכיבוש ובקושי רב עלה בידי הסוכנות לחלצו יחד עם אשתו, כמוחלפים נגד גרמנים ממזרח אפריקה יחד עם כמה יהודים הולנדים ולהחזירו לארץ. היה זה טיפולו והישגו המיוחד של [יוסף] לינטון בלונדון. בשנים האחרונות ניהל את "עיינות" וגילה כישרון רב. והנה בעמוד "עיינות" על סף ההתמזגות עם ע"ע להיות שתיהן יוצאות למרחבי פעולה כמוסד אחד, חלה משה ונפל למשכב ונתברר כי מצבו אנוש ביותר ואפשר נואש: גידול לו במוח. היה ניתוח, והוא מחלים, כאילו, אך עדיין גורלו תלוי ועומד.

הפגישה הייתה מלאה התרגשות מצדו ונגעה עמוק בלבי. דיבר בשכיבה, כשהוא משפשף כל הזמן את זרועו המשותקת. אשתו עמדה חרדה ונירגשת מעליו. כל ימיו בארץ חלם והשתוקק לעבוד יחד איתי - והנה קם החלום ויהי כשהוא על ערש דווי. אך אין דבר, הוא יקום, לפי מה שהבין מהרופאים אין זה אלא עניין של שבועות מספר, ונעבוד יחד ונפעל גדולות. אני בשבילו משהו יחיד במינו.

ראשית, אני היחיד בצמרת התנועה שאוזני קשובה לשכינות של אמנות - שירה, מוסיקה.

שנית, אני היחיד שאינו משמיע דיבורים סתם אלא כל מה שאני אומר - מבוסס; יש לו, בלשונו, "כיסוי".

עם איחוד ע"ע עם "עיינות" הוקם מכשיר כביר אשר אפשר להפוך בו עולמות. הוא מלא תוכניות ורעיונות. ההוצאה הזאת שלנו יכולה להשתלט על חיי התרבות בארץ ולכוונם. חיי התרבות שלנו בשפל, דרוש מאמץ גדול של העלאת ערכים וכו' וכו'. אמרתי כי אני רואה בהחלט כך את האפשרויות - השאלה היא אם תספיק היכולת. פרט ל"מוסד ביאליק" זו תהיה ההוצאה הציבורית היחידה. עיניה יהיו לא רק לשוק אלא לשליחות. משה פתח בביקורת על ברל המנוח שלא היה די אוניברסלי בגישתו. סתרתי דבריו אבל הסכמתי בדבר הצורך בהיקף אוניברסלי להוצאה - יהודי ואנושי. עם זה הוספתי כי על ההוצאה להיענות לצורכי נפשו, חינוכו והשכלתו של הדור וכי כל אחד משלושת יסודות אלה מסמן מגמה מסוימת.

עברנו לבעיות ארגוניות. המליץ על אותו [ירוחם] לוריא אך נבהל ממה שסיפרתי לו. שאלתי מי יבוא במקומו עד שיחלים. אמר כי ודאי דרוש עוזר אבל שוב אמר כי זהו עניין של שבועות בלבד והוא יכול כבר להתחיל לקרוא חומר. בינתיים הגיעה שעתי לגשת אל אשכנזי שהמתין לי. כאן נתגלתה תמונה אחרת לגמרי, קודרת לאין שיעור מזו שצייר לי החולה עצמו. ובכן היה גידול והבדיקה המיקרוסקופית קבעה כי זהו גידול ממאיר, שפירושו כי האיש אבוד. אבל יש שהתפתחות המחלה אינה מאמתת את המיקרוסקופ וייתכן שאף במקרה זה כן הדבר. זוהי אומנם תקווה קלושה, אך יש לחכות ולראות. לחכות פירושו חודשים, בשום פנים לא שבועות. זוהי אשליה. כן, מותר לי לומר למשה כי כזאת וכזאת שמעתי מפיו. אף הוא יאמר לו זאת. עליו לדעת מראש כי ישכב עוד חודשים אחדים. עלי אני לדעת כי אין כל ביטחון שיוכל לשוב לאיתנו ולהחזיר לעצמו כושר עבודה ראוי לשמו. כך חזרתי לחדרו של משה ובהמתקה מסוימת זאת אמרתי לו - ודאי, מצבו נשתפר במפתיע, והרופא בטוח כי בשבועות הקרובים תחול השתפרות נוספת ואף ניכרת, אך להחזרת כושר העבודה יש לחכות חודשים אחדים ועליו להתאזר בסבלנות. אבוא אליו לבית החולים, אבוא אליו הביתה בת"א, פעם ואפילו פעמיים בשבוע, לספר על הנעשה, להתייעץ, לשמוע דעתו ומחשבותיו, אך בינתיים הכרחי ממלא מקום מוכשר ויעיל וגם על זאת נתייעץ. דרכי אץ לי והבטחתי לפקוד אותו שוב בשבוע הבא.

היה הלום ונרעש. "קַק אוֹבּוּחוֹם פּוֹ גוֹלוֹביֶה!" [כרעם ביום בהיר, ברוסית] אמר. התערבה אשתו ואמרה: "אבל ד"ר אשכנזי מעולם לא אמר לך כי זהו עניין של שבועות, זו הייתה המסקנה שלך". חיזקתי רוחו ככל שיכולתי ונפרדתי ממנו בלב קרוע. טרגדיה של חיי אדם! הוא בן נ"ב - גיל המועד לפורענויות.

אחזתי דרכי מפ"ת לנהלל על פני חדרה וואדי ערה וכביש "הסרגל" ועפולה וקבוצות העמק המערבי. בדרך קראתי ב"מעריב" סיפור מזעזע על ארבעה בחורים נקובים בשמותם, כולם בני עשרים ומשהו, ש"התחשק" להם ללכת לפטרה ונלכדו באש ה"ליגיונרים" והוכרעו לטבח באפס יד ועל לא כל דבר. אבל העיתון קושר להם כתרים ומעיד עליהם כי אהבת המולדת בערה בלבם והיא שעוררה אותם לצעד הנועז. מאימתי סלע בירת אדום היא מולדת לנו? כל הרפתקנות מטורפת הופכת מייד לגבורה עילאית וכל הפקרות נפשעת מורמת על נס כגילוי מרהיב של לאומיות צרופה.

לנהלל היגענו עם חשכה ושאלנו לביתו של [שלום] יהודאי מארחי. נתקבלתי בחמימות רבה על ידיו ועל ידי אשתו. דירה מרווחת, רק הרצפות דוקרות עיניים בערייתן. הכינו לי חדר נאה ונוח ונתאכזבו מאוד כשהודעתי נחרצות, כפי שאמרתי מקודם, כי לא אוכל ללון אלא עלי לנסוע עוד הלילה לחיפה. עקרת הבית החלה בכיבודים ובעל הבית החל מעסיקני בסוגיות לשוניות. הוא בר אוריין גדול, ארון ספריו משופע במילונים, ויש לו מחקרים ותגליות משלו. באה הבת הבכירה עם שני בניה. הוציאה בחור מדגניה ב', הפכה אותו מאיש קיבוץ לאיש מושב, ההורים בנו להם בית לחוד אך כולם באותו המשק. הבת השנייה נישאה לבן נהלל והם לגמרי לחוד. אמרה הבת דינה: "הרשימות שלך על אסיה מעניינות באופן יוצא מן הכלל, כולנו קוראים אותן, עליך להוציאן בספר, התעשה זאת?" ועוד שאלה: "האם בנך חיים עודנו בחמדיה?" אמרתי: "הן, בהחלט" - בסיפוק נפש עצום. הופיעה יהודית ברונפמן - זקנקונת שפופה, לבנה כולה. הופיעה סוניה בלוך, זקנה מופלגת, עיוורת עינה האחת. הופיע יעקב אורי ולקחני להראות את המוסד שהינו טיפוחיו - סמינר למורי מושבים חדשים, קורס חד שנתי, בחורים ובחורות מכל הארץ, בהם רבים מעדות המזרח, גם מבני העלייה החדשה, כולל קוצ'ין. הארוחה הייתה כדת. לאחריה באה עליזה יונגרייז, כישרון חדש שנתגלה ב"דבר", כותבת ברגשיות יתירה אך בכנות גמורה, סגנונה העברי מפואר ומפתיע אצל אישה שלמדה את הלשון רק לאחר שעלתה לארץ בשנות עמידתה. מעניין כי פתק שכתבתי על מאמר אחד שלה לשורר, ואשר שורר שלח לה העתק ממנו, התהלך על פני הכפר כולו והכל יודעים כי מ"ש סמך ידיו על כתיבתה של עליזה זו שהיא אשת אחד המורים פה. לבסוף שוב בא יעקב אורי ועמו צבי ליברמן, הפעם לביקור. התחלנו מתאמצים להיזכר אימתי הייתי פה לאחרונה, והוברר ללא כל ספק כי זהו ביקורי הראשון בנהלל מאז הוקמה המדינה.

ב-9 הלכנו כולנו לבית העם. מצאנוהו מתמלא והולך עד שלא נותרו בו מקומות ישיבה ורבים עמדו. בשורות הראשונות ישבו בני הדור הראשון - ראשי שיבה ופנים חרושי קמטים, הכל למעלה משישים ורבים בני שבעים ומעלה - כשֶבֶת חֵיל משמר ותיק, שבע מלחמות ועטור ניצחונות, צפופים ומלוכדים, אך כל אחד וכל אחת אישיות בפני עצמה, מסוימת בשמה ובזיכרה ומובהקת באופיה ובמעמדה, לא סתם המון-עם אלא חבר אישים דגולים, סגל חבורה; כל אחד וכל אחת הוא דרך, פרשת חיים, שורה ארוכה של מאמצים וסיכום מכובד של כיבושים והישגים. אחריהם ישבו בשורות ארוכות ודחוסות בני הדור השני, בני עשרים ומעלה ושלושים ועד ארבעים. בחורים כאלונים חסונים ובחורות כתירזות זקופות, פתוחי פנים ואמיצי מבט, אצילי גזע ובריאי יופי. הם עמוקי השורש בקרקע, אמני העבודה, נושאי המשק הכבד על כתפיהם הרחבות. ובינות כל אלה פזורים בני הדור השלישי, נערים ונערות צעירים ואף ילדים וילדות קטנים, חמודי פנים ונוצצי עיניים, מהבהבים כנגוהות המבשרים עלות שחר חדש, כולו בשורת אור העתיד. חמישה מאלה קנו שביתה במלוכד בשורה הראשונה, כאי של עדנים ורוך בתוך הרציפות של שֵיבת-ראש וצלקות פנים שמסביב. נתתי עליהם בקולי: "מה לכם פה, פרחחים! מהרו הביתה ושיכבו לישון!" אך הללו נימנו וגמרו, כנראה, ובוודאי נשבעו איש לרעהו להחזיק מעמד, וכל הנרדם נוחל קלון. אנחנו רוצים לשמוע, אנחנו נבין, אנחנו לא נירדם!

דיברתי שעתיים וחצי ללא הפסקה - מ-9.20 עד 11.50. הייתה הרצאה כבדה, כולה ניתוח מדיני מעמיק ונוקב, אם גם תיבלתי דברי בסממני נוי וצחוק, מאוד משולשלת מהנחות וממסקנות, כולה חוליות אחוזות ומשולבות זו לזו - ואוי למי שמחמיץ חוליה אחת, שכן נשמטת מידו השלשלת ושוב אין לו תקווה. הקשב היה לעילא, בפינות שונות ראיתי זוגות עיניים, של זקנים ושל צעירים, נעוצות בי כחניתות, יוקדות כגיצים, דרוכות כחיצים. אין כעם הזה בעולם! אין כציבור הזה בקרב האומה! בליל שבת, כתום שבוע מפרך, בסופו של יום הקשה מכל הימים, מתאסף הכפר כולו, מזקן ועד נער, בכלל זה חניכים וחניכות של ביה"ס החקלאי ותלמידי המכון למורֵי-עם ואנשים מהסביבה, ויושבים בלי נוע ומאזינים לאחד הממטיר בלי הרף על ראשיהם בליסטראות של עובדות זרות וקשות, הערכות מורכבות, מסקנות סבוכות, ואין נרדם ואין פורש, הכל רתוקים והכל קולטים. וגם אותם חמשת הזאטוטים החמודים החזיקו מעמד עד תום, לא זעו ולא תקעו מרפקים איש לרעהו ולא התלחשו, אלא הקשיבו ולא גרעו עין, ואחר כך הודיעו לי בגאווה ובענווה כאחד כי הבינו הכל, פרט למילים אחדות.

עם גמר ההרצאה ראיתי את חמדה [שפטל-הורביץ, מחברות צ"ש בימי כנרת-משק הפועלות ואח"כ הקבוצה, 1918-20] שנצטמקה ואף היא שאלה אם חיים עודנו בקיבוץ וכן שאלה לשלום יעל וכן נתקלתי בזהבה אורי שאין כנראה דעתה מיושבת עליה ועוד ועוד. חזרנו לביתו של יהודאי ושתינו תה ואכלנו עוגות ויצאתי לדרך. הובילני הצעיר לבית אורי, הבן השלישי, רוני שמו, הוא ואשתו, בת תל-יוסף, מעודנת כבת מלך ומאוד מחושבת ומטועמת בלבושה ובעדייה. רק היא שאלה לקובי, אין היא מכירה אותו, רק שמעה כי היה פעם בהכשרה בתל-יוסף.

היגעתי לבית דוד על הכרמל קרוב לאחת. ברכה כבר ישנה. דוד קם ממיטתו, כיבדני בתפוחי זהב וגלגלנו בשיחה על דא ועל הא עד ששכבתי בשתיים. בטרם אשכב עשיתי משהו. עוד בדרך מנהלל לחיפה, כשהמכונית פולחת את האפלה, אמר לי לבי משום מה כי אולי נתקבלה דווקא הערב ידיעה מהילדים בניו-יורק. ובכן ב-2 טילפנתי למברקה בירושלים ושאלתי אם יש בשבילי מברק מניו-יורק. הנכונות לעזור, מששמעו את שמי, הייתה לעילא. "לא, אין לאדוני מברק מניו-יורק, אבל יש מסידניי". טוב, מה בפי סידני? - מברק מנורוק בתשובה לשלי, הבא להרגיעני כי אין התוכנית נוראה כל כך ועל כל פנים תהיה דאגה מיוחדת להקל. גם זו לטובה!