הם ישבו ושתקו
יום ג', 19/3/1957
קמתי ב-9, זאת אומרת לא רק ללא כיסוי כלשהו לגירעון השינה שנצטבר, אלא בתוספת-מה עליו. מה פלא כי הייתי מפורק ומפוהק כל היום. הכותרות בעיתונות אופייניות למצב ולעיתונים. "דבר" הולך לשיטתו וממתיק - ונמצא משפיל. "דאלס הבטיח לג"מ להפעיל מלוא השפעתו למען השלום". סגנון של בשורות טובות, ישועות ונחמות על כל ישראל לפי מיטב המסורת של הולכי בטל בין "מינחה" ל"מעריב" בבית המדרש. דאלס הבטיח - כלום דבר קל הוא? ממילא מובנת ההנחה, כי אין אנו חיים אלא מפי ארה"ב. ומה הבטיח? - להפעיל השפעתו וכו'. שוב מסתבר מאליו כי אם רק "תפעיל" ארה"ב את השפעתה, יושג השלום, שאם לא כן מה טעם יש להכריז בקולי קולות על ההבטחה? ובכן רק להרדים, רק להשלות, רק להטיף נופת, ולא איכפת אם תוך כדי כך מסתלפים בהבנת הציבור מושגי יסוד של הווייתנו המדינית ושל המציאות הבינלאומית. לעומת זה הכותרת ב"הארץ" מפוכחת ואינה מתוקה כלל: "דאלס לג"מ: עמדת ארה"ב - כפי שהוגדרה בנאום לודג' ובאיגרת אייזנהאור". אפשר לגרוס: זאת אומרת, מה לך כי ניזעקת ומדוע נחרדת לטוס כל הדרך הארוכה הזאת? והלא נאום לודג' בפירוש פָּתח שער לכניסת מצרים לרצועה ואילו נאום הנשיא לא סגר שער זה!
בינתיים, באזור הספָר של רצועת עזה שוב מוקשים. וב"דבר" מתריע עוזרו של שאול בעריכת "ספר ההגנה", יהודה סלוצקי, במכתב למערכת, נגד הצדקת הנסיגה מעזה על ידי ההסתמכות על מאות אלפי הערבים שב"רצועה". אין זה בעיניו נימוק כלל - נסוגונו מפני הלחץ הבינלאומי, אבל עזה היא חלק מהמולדת, אחת היא כמה ערבים בה, וכן חברון ושכם...
נתכוונתי להישאר בת"א עד השבת, אותה אבלה בנהלל ובחיפה (בכל מקום הרצאה על אסיה) ולהגיע לירושלים - זאת אומרת להיכנס חגיגית לדירתנו החדשה - רק ביום א'. לפי התוכנית סבור הייתי כי עלי להרצות הערב אצל עורכי הדין בת"א ומחר אצל המורים. בינתיים, אמרתי, אכנס לענייני "עם עובד" (מעתה - ע"ע). אך החלו להתברר תְקָרים. ההרצאה אצל עורכי הדין לא סודרה - הפעם היה, כנראה, רישול מצד רוחמה. לגבי המורים טעות הייתה בידי - ההרצאה נקבעה ליום ד' הבא. הרי שנתפנו הערבים, לא לסיפוקי, כי את ההרצאות האלו עלי לקיים ממילא ומוטב לא לדחותן.
טיפלתי בחיסולו של תֶקר אחר. המשקפיים הרגילים שלי אבדו ביום האחרון לשהותי בלונדון - ספק השארתים במונית ספק נתקעו לאיזו פינה בדירת קובי. נסעתי לקופ"ח בזמנהוף ובעזרת חוה [בורודובסקי (הוז)] נבדקתי אצל רופא עיניים והזמנתי משקפיים חדשים.
במפלגה פגשוני ישראל [שפירא] ופֶלַה [ליבר, המזנונאית] בלבביות. קודם כל קראתי את חנה [נוריאל] ממח' קשרי חוץ והחזרתי לה 100 דולר מסך 120 שקיבלתי ממנה להוצאות וכן כרטיס טיסה מאירופה חזרה לארץ. כסף לא הוצאתי יען בהולנד הייתי אורח, בצרפת היה הכל על חשבון ה"בונדס" ובאנגליה הייתי על חשבוני. כרטיס הטיסה חזרה לארץ שולם אף הוא על ידי "בונדס". חנה כמעט התעלפה מההפתעה. ביקשתי "דבר" של יום ו' - והנה אין בו פרק יומני. טילפנתי לשמשון [עינבל] לשאול מה קרה. שורר התנצל - הוכרח להוציאו, יען גזרו עליו מגבוה (משרד הביטחון!) להדפיס באותו גיליון מאמר גדול של הגנרל [האמריקני סמואל פ'] מרשל על מסע סיני. רגזתי. עיינתי באותו גיליון ומצאתי מאמר מבהיל בשטחיותו ובסתגלנותו של מיכאל אסף, היוצא מחדש חוצץ לפאר ולרומם את מסע סיני ולהרים על נס את הישועה שצמחה לנו ממנו. שוב רגזתי - פי כמה.
נכנסתי אל גיורא. שאל באופן הנמרץ ביותר שמא בכל זאת אהיה מוכן לקחת לידי את "דבר". העניינים במערכת יגעים. אין כל ערוּת למתרחש ואין כל מתח. במשפט עמוס ב"ג נערכה בפעם הראשונה בתולדות המדינה התקפה על השופטים, שנאשמו במשוא פנים. [ישראל] קסטנר נרצח [נורה ב-4.3, מת ב-15.3; ברצח הואשמו יוסף מנקס, דן שמר וזאב אפשטיין - שלושתם זוכו מחוסר הוכחות]. נתגלתה מחתרת מסוכנת, חולשת על מחסני נשק. בתוך כל אלה מחמירה ההשתוללות של העיתונות האויבת למפא"י. "דבר" אינו מגיב כהלכה. אמרתי כי בשום פנים לא אקבל עלי עריכת "דבר".
ארוחת צהריים לכבוד אולנהאור ב"דן". הוּשבתי בין אריך לבין אשתו - גרמניה טיפוסית בפניה ובגופה ובתלבושתה. הסבו נמיר, גיורא, ברקת, הוגו, כסה, אהוד ומזכירו של אולנהאור, [היינץ] פוצראט (יהודי). החברים ביקשו כי אומר כמה מילים וסירבתי. חייבתי את גיורא לדבר - ועשה זאת בשכל ובטעם רב.
אהוד התנדב להסיעני הביתה - גילוי נדיר של תשומת לב מצדו בשבועות האחרונים, בהם כאילו היה נתון במצוקה כשנתקל בי ונמנע מכל שיחה ומכל מעמד המאפשר או מחייב שיחה. הפעם היה לבבי כבימים עברו. קשה לי לתהות על קנקנו האמיתי של חבר זה. שאל תוך יחס נפשי עמוק על קובי, שהיה פעם חניכו האהוב בתנועת "המחנות העולים" [בירושלים], זמן רב לפני הפילוג והקמת "התנועה המאוחדת". סיפרתי לו. נהגתי אמון וגילוי לב וסחתי לו על המאמר ב"הארץ". נדלק ושאל ביראה אם יוכל לראות את המאמר וחליפת המכתבים. הבטחתי אבל הוספתי כי לפני כן יש לי מה לברר איתו.
בין השאר סיפר לי אהוד כי ב"ג הציע ליגאל ידין את שגרירות וושינגטון והלה סירב. שאלתי: "ואילו קיבל, מה היה עושה אבא אבן?" לא היה לאהוד מושג.
רוחמה שלחה לי מירושלים דואר שהצטבר בהיעדרי וכל אחר הצהריים עניתי על מכתבים.
בערב ישבתי שעה ארוכה אצל עדה ואחר כך ביקרתי את משפחת קסטנר. מצאתי את הטרגדיה מפרכסת בין כותלי הבית הזה. ישבו "שיבעה" האישה ואחותה, שתיהן מלאות חן יהודי ואצילות של ייחוס, ושני אחיו של רז'י [ישראל]. הילדה שושנה, בת י"א, שולחה למשפחה אחרת ללון. האם סיפרה לי איזו התעודדות והתרוממות רוח הסבתי לנערה הזאת על ידי תשובתי למכתבה לפני כשנה. היא כתבה לי, [ושאלה] אם אומנם פניתי גם אני עורף לאביה, ועניתי לה כי אני ידידו כמקודם ומאמין כי צדקו יצא לאור. היא נשאה איתה את המכתב לביה"ס, מקום שם הציקו לה באכזריות ילדים נבערים מדעת או ערלי לב, הראתה אותו למורתה, ודגלה בו כבתעודת-כבוד לה ולאביה. שמעתי תיאור מזעזע על ההתנקשות, על מה שעבר על רז'י לאחריה, על התקוות להחלמתו וכיצד נתבדו פתאום. בעל האחות, איש "הגנה" ותיק בארץ, שליווני החוצה, הראה לי בדיוק היכן הציב רז'י את מכוניתו, איפה ארב לו הבחור, איך ניגש אליו וירה והחטיא, ירה שוב ושוב עד שפגע, ובאיזה מקום עמד הג'יפ אשר בו נמלט.
