יום א', 17/3/1957
הסגריר הלונדוני בעינו, אם גם לא בתוקפו.
[בימי לימודיו בלונדון, בתשרי תרפ"ב (1922), כתב מ"ש את שיר "הסגריר הלונדוני" והריהו להלן:]
ס ת ם
לונדון. בוקר. ערפל.
קור. סגריר. שלכת.
רעש. מֶרקחת בָּבֶל.
כוח אין ללכת.
הֶחלל כולו אפור,
מחניק מסריח.
עב לבן, עשן שחור,
וַאֲפילו פיח.
לא אוויר אלא פשוט -
איזה מין טינופת;
הטעות היא, או טיפשות,
או משחק התופת.
וּבטבע האנגלים
מתחרים בנחת -
מעשנים או מהבילים,
או שניהם גם יחד.
והשמש במרום -
קַעֲרת נחושת.
לא לאור ולא לחום,
אדומה מִבושֶת.
אורית [בת השלוש] המצוננת השתעלה כל הלילה. איחרתי לשכב ואיחרתי לקום. צפורה התחכמה גם כאן לשלוח ידה בכביסה - השתלטה על האמבט והטילה לתוכו כותנות וגופיות שלי, למען אשוב לארץ נקי כולי.
ב"אובזרבר" כתבות מירושלים ומפריס על נסיעת הבזק של גולדה לארה"ב. כַּתַבוֹ של העיתון מוושינגטון מתכוון לצקת צוננים על ראשינו החמומים. הקו של ארה"ב הוא לשכנע את ישראל כי עליה להרשות הצבת כבי"ל גם מעבר הגבול בשטחה. ברור כי זו תהיה המכשלה החדשה ולא יקל לנו כלל להצדיק עמדתנו המופרכת - לדרוש הצבת כבי"ל לאורך הגבול, כאשר עשינו בהדגשה רבה, ועם זה להתנגד להדדיות בעניין זה. הכתב מוסיף, הכל מפי מחמ"ד, כי אם תעמוד ישראל במירדה יכבד על ארה"ב להתנגד לדרישת מצרים כי כבי"ל יסולק לגמרי. גם האיום החדש ברור! ועוד מבשר הכַּתָב, תוך סיפוק כמעט גלוי, כי מר דאלס לא נתן לישראל שום ערובה נגד שיבת מצרים ל"רצועה". ואשר למזכ"ל, הרי זה הכריז פעמיים כי אין להטיל הגבלות על זכות מצרים לחזור. ובכן מצרים חוזרת, ואם ישראל מתעקשת הרי גם כבי"ל יסולק מהרצועה, ואז אנו שוב פנים אל פנים עם מצרים - אבל בלי שביתת נשק, שכן ביטלנוה, והכל חוזר לא לקדמתו אלא לתוהו ובוהו. הכתב מסיים בפיסקה שכולה מחמדים:
"Somehow, Israel's assumption that Egypt would not return became imperceptibly an understanding that was never held, which has merged into an agreement that was never made"
[איכשהו, הנחת ישראל כי מצרים לעולם לא תחזור הפכה בלי משים להבנה שמעולם לא נתקבלה, אשר נתרכבה בהסכם שמעולם לא נעשה.]
ובכל זאת, אין הוא יכול להימנע מלהדגיש בסופו של דבר כי:
"There is now widespread press & popular support in the U.S. for the Israeli case
[יש עכשיו תמיכה עיתונאית וציבורית נרחבת בארה"ב בטיעון הישראלי].
מחמ"ד לחוד ודעת הקהל לחוד, אבל מחמ"ד כנראה אינה מתייאשת ועל כל פנים מאחוריה הבית הלבן. מערכת "אובזרבר" תורמת מאמר ראשי שכותרתו GAZA - מפוכח ומאוזן, אינו אויב לישראל אך אינו שותף לאשליותיה. זכותה המשפטית של מצרים על עזה אינה פחותה מזכות ישראל על שטחיה שמחוץ לשטח המדינה היהודית לפני תוכנית 1947. או"ם אינו יכול להכיר בשינוי מעמד הרצועה כתוצאה ממעשה של כוח (force act of). מצרים מעולם לא הסכימה למָרות ייחודית של או"ם ברצועה. המזכ"ל קבע בדוחות שאושרו על ידי העצרת, כי נוכחות כוח בינלאומי ברצועה מבוססת על הסכמת מצרים. אין מנוס ממסגרת משפטית זו:
"and to recognize it is not to be merely legalistic – it is to be realistc". [וההכרה בה אין משמעה רק נקיטת גישה לגליסטית – משמעה גישה ריאליסטית]. אלא בזה לא נגמר העניין. הוא רק מתחיל. וכאן באה הרצאת בעיות ביטחון הגבול, סכנת חידוש תעלולי הפידאיין, ההסגר הימי, החובה לפי או"ם לחדש מצב של שלום וכו'. והסוף שוב כי על ישראל להסכים להצבת כבי"ל גם בשטחה. המסקנה המתבקשת פשוטה: אומנם מצרים מנוולת, אך ה-case [הטיעון] של ישראל חלש.
הופיעה שולמית שפיר וסיפרה את אשר עבר עליה – כיצד נתגרשה מבעלה האנגלי ואיך העלתה חרס בקנדה ועד כמה אין תעסוקתם של פסנתרנים כמוה סדירה, אבל בזמן האחרון היא נדרשת יותר מקודם, והנה הופיעה פעם אחר פעם ב"פסטיבל הול", ובקיצור - כאלה הם החיים וכנראה זה גורלה של ילדת-פלא ישראלית להשתקע וכמעט להיטמע בחוץ לארץ, העברית עודנה רהוטה אבל חסרות מילים, והעלומים חלפו לבלי שוב והכישרון בוודאי איננו במעלֶה.
בא רחבעם עמיר ל"שיחה אישית" והשמיע קובלנות וקיטרוגים על הנהלת משק האדם במשרד החוץ. הדברים כשלעצמם היו נכוחים, אבל שים-נא עצמך במקום המנכ"ל ואדרבה, תוכיח כי היית נוהג אחרת, פותר כל בעיה ומתיר כל סבך לסיפוק נפשו של כל עובד ועם זה לתקנת המשרד ושירות החוץ של המדינה. מצוות על תדון את חברך עד שתגיע למקומו אינה מקוימת על נקלה.
שוב טילפנתי וטילפנתי למכרים - להוציא מראש טינה מלבם לכשיוודע להם כי חלפתי על פני אנגליה כברק: ג'נר, [ליאו] איסטוריק [היה מנהל "הבנק הציוני" בלונדון], בקשטנסקי, שחורי ואחרים. לפי הפצרת צפורה טילפנתי גם למרג'ורי וולס וזו דרשה בתקיפות המיוחדת לה כי נבקרנה - כל המשפחה. ובכן הקדמנו קצת צאתנו את העיר בדרכנו לאַמֶרְשַם ונסר אליה, כשהיא שרויה בגפה, לאחר שבערוב ימיה נתגרשה מבעלה אשר מעולם לא התאים לה. לקורא שאינו בקי אני חייב הערה כי מרג'ורי זו היא חברתי לביה"ס הגבוה [לכלכלה"] בלונדון, הייתה אז קומוניסטית שרופה ונתפכחה, נישאה לביולוג ג'. פ. וולס, בנו של הסופר הנודע ה'. ג'. וולס, שמרה כל עשרות השנים על קשריה עמנו ועכשיו היא אויבת מושבעת לבריה"מ, ציונית לוחמת, וכפי שהתברר מהשיחה תומכת נלהבת במיבצע סואץ של אידן האומלל.
לאמרשם נסענו כדי לקיים מצוות ארוחת הצהריים המסורתית אצל כסניה וג'ו כַהַן. הסעודה הייתה כדת, ההצקה לשמוע מפי נצורות מדיניות הייתה בחסד, נזדמן לנו לראות את אביבה נורוק ובעלה, הגרים בקירבת מקום, וליטול מהם דרישת שלום לאביהם מכס [מרדכי-נורוק, ציר ישראל] באוסטרליה, ובשעה מוקדמת למדי חזרנו ללונדון.
במשך היום הגיעה ידיעה כי נשיא הפיליפינים, ריימונד מגסאיסאי, נהרג באסון של מטוס, אחד מבין 24 נוסעים שקיפחו חייהם. נרעשתי מאוד. איש חמודות זה, תקיף אופי ונדיב לב, ישר ואמיץ ופעיל, נקטף בעצם בגרות כוחו. הרגשתי אבדה אישית.
לפנות ערב באו רותה וסם [הלל]. נחלתי אכזבה מרה בהודיע לי רות כי לא יוכלו לבוא להרצאתי על אסיה: פצו פיהם לאיזה ידידים לבקרם הערב ועליהם לעמוד בדיבורם. לא זו בלבד שצר היה לי עד כאב כי רותה לא תקלוט את תורתי - בתו היחידה הזאת של שאול היא כבת לי ואהבתיה אהבת נפש - אלא דוכאתי מהשינוי שחל בילדה הזאת, כנראה בהשפעת בעלה, שהיא מסוגלת להעדיף קיום הבטחה לגבי ביקור סתם, שהוא דבר יום ביומו ואין להעלות על הדעת כי אי-אפשר להיחלץ ממנו, על פני הזדמנות כה נדירה לשמוע בלונדון הרצאה מפי, שהיא בבחינת מים חיים בארץ תלאובות. אבל כאלה החיים וחסל.
ניגשתי אל זאב ש"ק שעה קלה לפני סעודתנו אצלו. מצאתיו מרוצה בדרך כלל מעבודת השגרירות ומחלקו בה. מתח ביקורת-מה על השגריר בשל היעדר יוזמה מדינית מצדו ועקב כמה תכונות וקווי נוהג אחרים אך הודה בפה מלא ברום מעמדו בעיני השלטונות ובקרב הסגל הדיפלומטי. משבאו צפורה, רנה וקובי, הסיבונו אל השולחן ונהנינו מארוחתה הנאה של עליזה.
בצאתנו ערכתי מברק לחיים בחמדיה על מועד שובי - כך ביקש והביע רצון לפוגשני בלוד. אמרה צפורה: "תוסיף כי אל יטריח עצמו לנסוע ללוד". אני וקובי פרצנו בצחוק: "אם כך, כל המברק למה? בבואי אטלפן לו כי באתי". גנזתי את המברק. אמרה צפורה: "בכל זאת צריך להבריק". אבל שלמה יתאמץ הנער על לא דבר? הסוף היה כי המברק נשלח בלי האזהרה שלא לבוא ללוד.
בביתם של גרשון ויעל אבנר נתאספה חבורה ישראלית של כמה עשרות. לכתחילה נשאלתי אם אסכים לספר על מסע אסיה במסיבת בכירי השגרירות, אך משהסכמתי ביקשתי בעצמי להרחיב את המסגרת ולהזמין מחשובי השליחים, עמודי "פועלי ציון" דוברי עברית כ[שלמה] לוונברג ו[יצחק] יזֶרסקי, עיתונאים אחראים כרוברט וולטש ["הארץ"] ו[אברהם] שאנן ["דבר"], ועוד. שמחתי מאוד לנוכחותו של טוסקו פייבל. הוא, הג'נטלמן האנגלי המושלם, לא חשש לנטוש אורחים שבאו לביתו על פי הזמנה מראש ולבוא להרצאתי! הפעם קיצרתי מכרגיל והסתפקתי בשעה ושלושה רבעים - הותרתי חומר לעוד שלושת רבעי שעה לפחות. לאחר שתיית התה כדת היו שאלות ותשובות. הדריכות והערות היו בשיאן כל הזמן. אופייניות ביותר היו שאלותיו של איש משרד הביטחון, שהעידו על מושגי הסלף הנפוצים בחוג זה.
חזרנו הביתה קרוב לחצות ורק אז ערכתי בירור עם קובי בדבר המאמר ששלח ל"הארץ". התנגשות ההשקפות בין האב ובנו הייתה מזעזעת - על אף היותם תמימי דעים לגופם של עניינים, על כל פנים במידה מכרעת, ואולי דווקא משום זה. החמות והכלה הקשיבו בכל מתיחות הנפש ורַעַד הלב. היה ברור כי רנה עמדה בכל לימינו של קובי ואילו צפורה התייצבה אי שם באמצע בין בעלה ובנה. קובי נלחם ככפיר צעיר על זכותו להתבטא עצמאית. דחה טענתי כי על ידי אותו מאמר, אילו הופיע בימים אלה ודווקא ב"הארץ", היה קוטל את עתידו הוא, וקודם כל בקרב מחננו, מלבד האסון שהיה ממיט עלי. תשובתו הייתה כי על ידי מאמר זה היה מפוצץ את הקיפאון שהשתלט על ציבורנו ומגרה אחרים לחופש ביטוי על ידי כפירה בסמכות הרודנית [של דב"ג]. גם אילו פרצה שערורייה שהייתה מחסלת אותו לכמה שנים, הייתה התבקעות הקרח שכרו. זמן רב חַגנו במעגל, חוזרים וסותרים איש את דברי רעהו ושבים לנקודת המוצא ומתחילים מחדש, עד שנתאחרה מאוד השעה - לפני עוד הייתה פרשת האריזה ולבוקר איימה ההשכמה - וסיימתי את הוויכוח פסקנית במידת-מה, תוך ניצול מעמדי האבהי. אמרתי שלושה דברים:
ראשית, בשום פנים איני גורס התבטלות עצמיותו מחשש פן תהא הופעתו העצמאית והמינוּתית לי לרועץ, אלא להיפך, עליו להגיע במחושב לידי מעמד מוכר כמי שיש לו עמדה משלו שאין איש זולתו אחראי לה;
שנית, עליו בהחלט לכבוש יצרו ולדחות את ראשית צעדיו העצמאים על הבמה הציבורית עד לשובו לארץ, יען בהיותו בחו"ל אין הוא יכול להיות בטוח כלל שאילו חי בתוך המדינה היה מחזיק בדעותיו עכשיו;
שלישית, את צעדיו הראשונים בכיוון זה עליו לעשות בתבונה, זאת אומרת בזהירות מסוימת לגבי בחירת הנושא, המועד ואופן הביטוי.
היה ברור כי קובי אינו מקבל את הדין, אבל משום כיבוד אב חדל לחלוק.
הנשים לא דיברו ורק מהבעת פניהן היה ברור יחסן לעניין. רק בנקודה אחת חלקה עלי צפורה במפורש. דעתי הייתה כי הציבור [הישראלי] כולו, זאת אומרת ברובו העצום, עודנו שלם עם מסע סיני - רואה אותו ככורח השעה ומשוכנע כי עם כל האכזבות מוטב שנעשה משלא נעשה. צפורה טענה כי אין זה תיאור נכון של המצב וכי רוֹוחים עכשיו בחלקים השונים של הציבור חקרי לב נוקבים שכמוהם כחרטה.
נשתרר שקט במשפחה המרובעת. הנכד והנכדה ישנו שנת ישרים בחדרם הקטן. קובי חזר לקריאת יומן אסיה שלי, שהוא מגמאו בכל שעת פנאי תוך שלושת הימים האלה. צפורה ניפנתה לגיהוץ כותנותי הכבוסות שנתייבשו בינתיים. רנה פרשה למטבח לשטיפת הכלים. אנוכי ניגשתי לאריזה. כאשר שכבנו הייתה השעה קרובה לשלוש אחרי חצות.
התרוצצו בי רגשות. הייתי אומלל מהוויכוח - לא מהעובדה של חילוקי דעות בענייני "טכסים ונוהג" ובמקצת לגבי עקרונות החיים הציבוריים שנתגלעו ביני לבין בני בכורי אהוב נפשי ויורש רוחי, אלא מהגורל המר שהביאנו עד הלום, אותנו בתוך המדינה כולה, אשר כה הסתבכנו וכה נשתבשו מערכות חיינו ונסתלפו מושגי היסוד של מוסר ותבונה בקירבנו ונגזרו על שנינו ייסורי מצפון ולבטי נפש ומצוקות ומועקות ללא מוצא. הייתי מאושר מאופי היחסים ורמת הבירור שבינינו ובכלל מההזדמנות שנקרתה לי ולצפורה כה במפתיע לבקר את הילדים והנכדים שוב בהיותם בחו"ל, והפעם בלונדון - עיר נישואינו ולימודינו וראשית חיינו המשותפים. מי פילל אז כי כעבור שנות דור, בעצם לאחר 25 שנה, ניפגש כאן עם בננו ואשתו וילדיו, על הרקע האדיר והמסוכן של חיינו עכשיו.
