היום היו קוראים לו
שמאלני: משה שרת היה אינטלקטואל ושוחר שלום
ראש הממשלה לשעבר, שהחזיק בעבר בשיא הכהונה הקצרה
ביותר, היה איש תרבות וספר, דובר שפות ומשכיל. כנראה שבימינו הוא כבר היה זוכה
לכינוי "הגנאי" השגור בפי רבים
אבי קורן, מעריב,
12/10/18
פרולוג
ב־29 במאי בשנת 1996
היהודים נהרו לקלפיות. עוד אנו שרויים בהלם ובאבל וכבר נקראנו לבחירות שהוקדמו.
מכיוון שכל קול היה חשוב, והפעם זה באמת היה רציני, החלטנו שאנחנו תורמים את חלקנו
למאמץ ומביאים אפילו את אבינו אל הקלפי.
אבא שלנו, שהיה אז בן 78,
כבר היה שרוי בעולמות אחרים. למזלו הרב והודות לאלצהיימר שפקד אותו שנתיים קודם,
נחסכה ממנו הידיעה שכמה חודשים לפני כן נרצח ראש ממשלה בישראל בידי יהודי חובש
כיפה.
"אבא, יש היום
בחירות", אמר לו אחינו במכונית בדרך לקלפי.
"בסדר, בסדר",
מלמל אבינו.
"אנחנו נוסעים להצביע,
וגם אתה תצביע", המשיך אחינו.
"בסדר", ענה האיש
שמיום שעלה ארצה לא הפסיד אף הצבעה באף מערכת בחירות.
"ואתה יודע בעד מי
להצביע?", הקשה אחי.
"בטח שאני יודע",
ענה אבינו באותו ביטחון ובאותה החלטיות שכל כך אפיינו אותו לפני שהמחלה הארורה הזו
השתלטה עליו.
"בעד מי?", שאלנו
שלושת הבנים את אבינו האהוב בציפייה דרוכה.
ואבא שלנו, כהרגלו, ענה בלי
היסוס וללא שמץ של פקפוק: "בעד משה שרת".
נדמה לי שזה היה בקבוצות
התמיכה ששם אמרו לנו שאין להעמיד את החולה על טעותו, אלא להמשיך איתו את קו המחשבה
שלו. אז המשכנו את קו המחשבה ואחינו שאל למה משה שרת ולא דוד בן־גוריון. "כי
שרת יותר טוב", ענה אבא שלנו.
בבחירות ההן של 29 במאי
1996, שהיו הבחירות האחרונות שבהן הצביע אבינו, הלכנו לישון עם זוכה אחד. בבוקר
קמנו עם אחר.
משה שרת לא זכה.
תמונה ראשונה
ב־15 באוקטובר ימלאו 124
שנה להולדתו של משה שרתוק, האיש שנולד בחרסון שבאוקראינה ועלה ארצה עם המשפחה
כשהיה בן 12. משפחת שרתוק הייתה בין מקימי העיר תל אביב. הנער משה נשלח ללמוד
בגימנסיה הרצליה והיה הבוגר הכי מפורסם במחזור הראשון שלה. ב־1949 עברת משה שרתוק
את שם משפחתו הלועזי לשרת.
משה שרת היה ראש הממשלה
השני של מדינת ישראל. הוא החליף את בן־גוריון ב־1954 והוחלף על ידי בן־גוריון
ב־1955. שנה ועשרה חודשים כיהן האיש כראש ממשלת ישראל. לא הרבה זמן, אבל לא הכי
מעט. שרת החזיק הרבה שנים בשיא המפוקפק של הכהונה הקצרה ביותר בתפקיד הרם. השיא
הזה נלקח ממנו כעבור 44 שנים על ידי ראש ממשלה בשם אהוד ברק, שהחזיק בתפקיד רק שנה
ושמונה חודשים.
ה"פרישה" של שרת
הייתה בפירוש הדחה. אומרים שכאשר בן־גוריון הודיע על פרישתו, הוא רצה בעצם את לוי
אשכול כמחליפו. מה שלא הפריע לו שנים אחר כך למרר את חייו של אשכול כשזה התמנה
לראש ממשלה אחרי פרישה נוספת של בן־גוריון. אבל בימים ההם, כשעוד נהגו לקבל את צו
המפלגה, קיבל עליו משה שרת את דין התנועה, זכה באמון הכנסת והיה לראש הממשלה.
אינטלקטואל, דובר שפות, איש
תרבות וספר, שר חוץ מוערך ושוחר שלום היה שרת. כזה שכיום בטח היו קוראים לו
"שמאלני" בשאט נפש.
תמונה שנייה
לרוע מזלו, כחודשיים אחרי
תחילת כהונתו כראש הממשלה קרה אסון נורא. 11 נוסעי אוטובוס שנסעו מאילת לתל אביב
נטבחו בידי מחבלים במעלה עקרבים. האסון גרם לזעזוע ולזעם במדינה כולה. כמו היום,
גם אז היו רבים שקראו לנקמה. משה שרת, שממש לא אהב את פעולות התגמול שהיו מקובלות
מאוד בזמנים ההם, ניסה בכל כוחו לעמוד מול לחצם של הרמטכ"ל משה דיין ושר
הביטחון פנחס לבון. כראש הממשלה הוא גם החזיק בתפקיד שר החוץ.
"מעשה תגובה על מרחץ
דמים זה רק יטשטש את רשמו המחריד, ויעמיד אותנו בדרגה שווה עם המרצחים מהצד שכנגד.
מוטב לנו לעשות מעניין מעלה עקרבים מנוף להתקפה מדינית על המעצמות, למען יפעילו
לחץ על ירדן - שכמוהו עוד לא היה".
הרמטכ"ל דיין ושר
הביטחון לבון לא ממש שמו על ראש ממשלתם. בשדה בוקר ישב בן־גוריון
ה"פורש", שפרש רשמית אבל לא ממש ישב בשקט. ואז התפוצצה פרשה שקראו לה
"עסק הביש", שבקיצור הייתה בדיוק הדבר ההפוך והמנוגד לדרכו, משנתו
ומדיניותו של משה שרת. אז התחיל הוויכוח מי נתן את ההוראה שגרמה לעסק הביש. כשלבון
נאלץ להתפטר, חזר בן־גוריון למלא את תפקיד שר הביטחון בממשלתו של משה שרת. אחר כך
באה הצבעת אי־אמון בעקבות משפט קסטנר, שזה היה עוד עסק ביש מסוג אחר, ואז לא נשארה
לשרת ברירה אלא להתפטר. ומי בא במקומו? אכן, ניחשתם נכון: בן־גוריון.
אפילוג
הרבה לפני כרמלה מנשה הייתה
פה כתבת צבאית שכתבה ב"דבר", שמה היה ברכה חבס. אגב, הרבה שנים אחריה
שימשה טלי ליפקין שחק באותו תפקיד ובאותו עיתון.
ברכה חבס הייתה אשת
אשכולות. היא הייתה מורה ומחנכת ועיתונאית וסופרת. היא פרסמה למעלה מ־20 ספרים.
ב־1967, אחרי השתדלויות ובקשות, זכתה לפרסם את הביוגרפיה הראשונה על בן־גוריון עוד
בחייו. היא קראה לספר "האחד בדורו".
הביוגרפיה של גבריאל (גבי)
שפר על השני בדורו, משה שרת, ראתה אור רק לפני שלוש שנים, שזה 50 שנה אחרי מותו.
יעקב, בנו של משה שרת, מקדיש את רוב זמנו לאיסוף, עריכה והוצאת כל כתביו של אביו
במסגרת העמותה למורשת משה שרת.
כשמלאו 15 שנים למותו של
שרת, כתב יוסי שריד:
לא הדחתו של שרת הייתה
הטרגדיה האמיתית שלו אלא פסילת דרכו. זו גם הטרגדיה הגדולה של המדינה, שאותה רוצים
הכל לשכוח ולהשכיח.
וזה מה שכתב משה שרת ביומנו
שהתפרסם אחרי מותו:
לא לי לנהל מדינה זו, אשר ניהולה כנראה לא
ייתכן מבלי להזדקק להרפתקנות ולתרמית. לשני אלה איני מסוגל.
נדמה לי שאני מתחיל להבין למה אבא שלנו טען ששרת יותר טוב ולמה הוא
לא זכה אז בבחירות ב־29 במאי 1996.
עוד אין זה גמר סיכום ומתיחת קו אחרון, אך זה
סופו של פרק שאינו חוזר, זו פרשת דרכים של פרשת חיים. זו פרשת דרכים אשר כיום עליה
עומדים דברים רבים שלא נדע טיבם (ימים יגידו וימלאו את החסר), אך את כוחו וכישרונו
אשר נסך הוא בתקופה שמור תשמור היא גם בהתחלף מעגליה.
נתן אלתרמן
