מתוך: מולד 16, ספטמבר-אוקטובר 1970
א
ההיסטוריון החוקר את יחסה האוהד של ארצות-הברית לציונות ולשאיפות
היהודים לתחייה לאומית בארץ אבותיהם לא יתקשה לגלות במסורת העם האמריקני את שורשי-היחס
בצורות שונות - דתית, פילנתרופית ומדינית. עוד ג׳ון אדאמס, נשיאה השני של ארצות-הברית,
במכתבו למרדכי עמנואל נוח, בשנת 1818, מדבר על אהדתו לרעיון של שיבת היהודים להיות
לאומה עצמאית ביהודה. אכן יחסן של כיתות נוצריות בארצות-הברית לגאולת העם היהודי
מגלותו נבע אצל רבות מהן מציפייתן להופעתו השנייה של ישו, בעקבות שיבת היהודים. גם
היו אנשי דת נוצריים שלא הסתפקו בתפילה וציפייה, אלא עסקו בפעילות מדינית לקדם את
הרעיון. בשנת 1891 פנה כהן פרוטסטאנטי, ויליאס בלאקסטון, בשם קבוצה מראשי הציבור
הנוצרי האמריקני בימים ההם, לנשיא בנימין האריסון, בהצעה לכנס ועידה בינלאומית,
כדי לדון על
״החזרת ארץ-ישראל ליהודים״, הואיל ״ולפי חלוקת אלוהים של העמים זוהי
מולדתם, קניין ללא ערעור, שגורשו ממנה בזרוע״.
בייחוד חזקה הייתה הזיקה לרעיון זה בקרב כת המורמונים ובקרב כמה מפלגי
כת הבאפטיסטים הגדולה בארצות-הברית.
מבין היהודים האמריקנים יצא מרדכי עמנואל נוח בשנת 1844, חמישים שנה
לפני הופעת הרצל וספרו ״מדינת היהודים״, בקריאה על
״מאורעות (בסוריה, מצרים, תורכיה ורוסיה)... שעליהם ניבאו הנביאים...
המבשרים מהפכות עצומות... שיאפשרו את שיבת היהודים לירושלים ויסודה של ממלכה כבירה
ביהודה״. וכדי לקרב את הגאולה ״אשר לה כולנו מצפים, כולנו מייחלים, כולנו
מתפללים״, כדברי נוח, הציע, ש״אין ארץ שתהיה מוכשרת יותר להתחיל במאמץ הגדול של
שיבת ציון מאמריקה החופשית ובעלת ממשלה מתקדמת״.
אכן עוד בשלהי המאה השמונה-עשרה התעוררו יהודי ארצות-הברית לעזרת
מוסדות צדקה וחלוקה שונים בארץ הקודש. פעילותם הכתה שורשים וגדלה, ברבות הזמן, וב-1833
הוקמה למטרות אלה חברה יהודית אמריקנית בשם ״תרומת הקודש״. כעבור עשרים שנה, ב-1853,
נוסדה חברה אחרת בשם ״חברה באמריקה הצפונית לסיוע יהודים נצרכים בירושלים״, בעלת
אמצעים כספיים ניכרים יותר מן החברה הראשונה. יוזם החברה, שמואל מאיר אייזקס, ראה
לפניו לא רק את הציבור המסורתי של מקבלי החלוקה אלא גם אותם היהודים שיהיו מוכנים
להשתמש בסיוע שיקבלו מאחיהם באמריקה לשם מפעלים חקלאיים.
קשרי יהדות אמריקה עם ארץ-ישראל ועם הרעיון של תחיית העם היהודי בארצו
לא ניתנו להערכה נכונה, אלא על רקע לבטיה ומאבקיה הרוחניים בתהליך ההשתלבות בחברה
האמריקנית מזה ושמירת אופייה היהודי המיוחד מזה. בתוך התהליך הזה קמו ביהדות
אמריקה אנשים ומגמות שהתנגדו, בצורות שונות, לכל סימן של לאומיות יהודית וכן כפרו
ביסודות הדתיים של שיבת ציון, אבל לא עלה בידם למנוע את התהליך ההיסטורי של
התקרבות גוברת בין יהודי ארצות-הברית לאחיהם בשאר ארצות הגולה או לבלום את תמיכת
יהודי אמריקה להקמת מרכז יהודי לאומי בארץ-ישראל, שגברה והקיפה בהדרגה את כל
השכבות בקרב יהדות ארצות-הברית עד שהגיעה לשיאה עם המאבק על המדינה היהודית ולאחר
הקמתה.
ב
בתקופה שפתחה אופקים חדשים לציונות היה הנשיא וודרו וילסון האיש אשר
העניק את תמיכת ארצות-הברית להכרזת בלפור והעלה בכך את משמעותה ואת חשיבותה הבין-לאומית.
אחרי וילסון חזרו כל נשיאי ארצות-הברית והכריזו על תמיכתם בשאיפות הלאומיות של העם
היהודי בארץ-ישראל. החוזה משנת 1924 בין ארצות-הברית ובריטניה בדבר הזכויות שהקנתה
ממשלת המנדט לארצות-הברית בארץ-ישראל, כלל, בין השאר, את הנוסח המלא של המנדט על ארץ-ישראל.
כאן מקום להעיר, כי בשעת הדיון בחוזה בשני בתי הקונגרס בלטה האהדה הכללית לשאיפות
העם היהודי בעוד שהממונים על ענייני המזרח התיכון במחלקת המדינה התאמצו בכל שלבי
המשא-ומתן עם בריטניה למנוע הכללת הנוסח המלא של המנדט בגוף החוזה. באין נימוקים
משפטיים סבירים לכך, אין מנוס מן המסקנה שמחלקת המדינה נרתעה מהדגיש בחוזה את
הנאמר במנדט על זכויות העם היהודי ועל הבית הלאומי.
מאמץ זה נכשל בשעתו, אך יחסה העוין של מחלקת המדינה לציונות ולמפעל
היהודי בארץ-ישראל התמיד בכל תולדות המערכה הציונית בארצות-הברית והיה מכשול ואבן
נגף למדיניות יציבה של ארצות-הברית בתחום זה ולביטוי יחסה המסורתי של האומה
האמריקנית לרעיון שיבת-ציון. מאחורי היחס העוין מצד מחלקת המדינה, ולעתים גם מצד
הצבא, עמדו חוגים בעלי השפעה שהתנגדו לציונות מחשש למעמדה של אמריקה בארצות ערב
ולפעולות נתיניה בארצות אלו בתחום התרבותי והחברתי ובייחוד בעסקי הנפט. עם זאת,
כפי שמעיד טרומאן בזיכרונותיו, היו בין אנשי מחלקת המדינה אנטישמים, שהתנגדותם
נבעה מיחסם העוין לכל עניין יהודי ולא לציונות בלבד. אומנם היו בקרב עובדי מחלקת
המדינה גם בעלי הבנה ואהדה ליהודים ולמאבקם הלאומי, אך לא הם כי אם עמיתיהם האנטי-ציוניים
קבעו ברוב המקרים את עמדת מחלקת המדינה.
אחד המוקדים שבהם טופחה שנים רבות דרך שיטה הגישה האנטי-ציונית, היו
מוסדות הסעד והחינוך האמריקניים בארצות ערב, והחשוב שבהם - האוניברסיטה האמריקנית
בביירות. ב-1866 ייסדו מיסיונרים מן הכת הפרסביטריאנית בארצות-הברית את הקולג׳
הפרוטסטנטי בביירות שהיה במרוצת הזמן לאוניברסיטה. עשיתי שלוש שנים (1934-1931)
במוסד זה, וניתן לי להכיר מקרוב את אופיו הלאומני הלוחם של הסטודנט הערבי בביירות
ואת היחס האוהד להשקפות הלאומניות הערביות מצד רוב מורי המוסד, בין ערבים בין
אמריקנים. אכן התנועה הלאומית הערבית חייבת הרבה לאוניברסיטה זו על תרומתה הרבה
הן להשכלת רבים ממנהיגי התנועה הערבית ועסקניה בענפי מדע ומקצועות
שונים,
והן על הפצת האהדה ללאומיות הערבית וההתנגדות העזה לציונות בקרב
אמריקנים ששימשו באוניברסיטה כמורים ומדריכים.
רבים מהם, משחזרו לארצות-הברית, נקלטו כמומחים לענייני המזרח התיכון
במוסדות ציבור ומימשל, כולל מחלקת המדינה, ונתנו חלקם לקדם את מטרותיהם של
הלאומנים הערבים בארצותיהם, והשתמשו בהשפעתם כדי לקעקע את האהדה לבית הלאומי
היהודי בארץ-ישראל. אין צריך לומר, כי האווירה באוניברסיטה האמריקנית בביירות
השפיעה לא מעט על הקורפוס הדיפלומטי והקונסולרי של ארצות-הברית במזרח התיכון.
בוועידת האומות המאוחדות ב-1945 בסן-פרנסיסקו, למשל, ראיתי בעליל מה הדוק היה הקשר
בין רבים מחברי המשלחות הערביות בוועידה, מתלמידי האוניברסיטה האמריקנית בביירות
לשעבר, לבין אנשי מחלקת המדינה שהיו במשלחת האמריקנית, ובאיזו מידה שירת הקשר
האישי הזה את האינטרסים הערביים.
ג
השאלה, לאן פני ארצות-הברית מועדות עם גמר מלחמת העולם השנייה, לא לגבינו
שאלה עיונית סתם בימים ההם. כל מפנה בעמדת ארצות-הברית ביחסי חוץ שלה נודעה לו
השפעה לחיוב או לשלילה על גורל הבעיות העולמיות שעמדו להכרעה, ובעיית ארץ-ישראל
בתוכן. הנציגים היהודיים והציוניים בסן-פרנסיסקו הוצרכו לעקוב מקרוב אחר כל תנודה
בעמדת המשלחת האמריקנית, כדי ללמוד על מגמת מדיניותה של ארצות-הברית בשאלות
הנוגעות לאזורנו. אומנם בוועידת סן-פרנסיסקו, ובדיוני ועדת הנאמנות של הוועידה
שנגעו לעתידו של המנדט ולשמירת זכויות העם היהודי, הייתה עמדת המשלחת האמריקנית
אוהדת ומועילה. אך בעובדה זו לא היה עדיין כדי לקבוע מה יהיה יחסה של ממשלת ארצות-הברית
באם יעמיק הקרע בין התנועה הציונית וממשלת המנדט, וכאשר יחריפו היחסים בין היהודים
והערבים ותגבר התנגדותן של מדינות ערב לשאיפות הלאומיות של היהודים.
בוועידת האומות המאוחדות בסן-פרנסיסקו לא ניתנה תשובה חותכת לשאלות אלו.
אומנם התפתחות דיוני הוועידה ותמיכת דעת-הקהל האמריקנית, לרבות חברי הקונגרס משתי
המפלגות, ופרשני העיתונות והרדיו, במטרות או״ם העידו על מגמה נחרצת ללכת בדרכו של
רוזוולט, כשרוב האומה עומדת הפעם לימין מפנה היסטורי זה בתולדות יחסי החוץ של
ארצות-הברית משעת הקמתה[1]. ואולם שאלת חלקה האפשרי של
ארצות-הברית בענייני המזרח התיכון עדיין הייתה לוטה ערפל. עם זאת הזדקרו לנגד
עינינו עובדות אחדות, שהשפעתן האפשרית עוררה דאגה חמורה בלבנו.
החשובה שבהן הייתה תקיעת יתד צבאית וכלכלית של ארצות-הברית בערב
הסעודית. הצבא האמריקני בחר בשלהי מלחמת העולם בערב הסעודית כאזור בעל חשיבות
אסטרטגית רבה לצורכי חיל האוויר שלו באוקיינוס ההודי והשקט. באותו פרק-זמן השלימו
חברות הנפט האמריקניות, מהגדולות והעשירות שבהן, את המשא-ומתן עם המלך אבן-סעוד
בדבר קבלת הזיכיונות לניצול מקורות הנפט בארצו. ממשלת ארצות-הברית ניצלה את כל
האמצעים שבידה, כולל הענקה סיוע כספי ניכר למלך, כדי להשיג את מבוקשם של הצבא
וחברות הנפט. ההסדר שהושג בין ממשלות ארצות-הברית וערב הסעודית פתח פרק חדש ביחסי
אמריקה עם העולם הערבי. הדברים שהשמיע רוזוולט לאחר פגישתו עם אבן-סעוד על סיפון אונייתו
בים התיכון, בתחילת 1945, על
״חמש הדקות שבהן ניתן לו ללמוד (מהמלך אבן-סעוד) על יחסי מוסלמים
ויהודים יותר מאשר משני תריסרי המכתבים שהחליף בנושא זה"
עוררו חרדה במנהיגות הציונית וחשדות בדבר קנוניה אנטי-ציונית. השיחות
שהיו לנציגינו עם אנשי מחלקת המדינה בסן-פרנסיסקו חיזקו אף הן את ההכרה, שמעתה, עם
כניסתה של ארצות-הברית לזירת המזרח התיכון והעולם הערבי, כבעלת אינטרסים חשובים לביטחונה
וכלכלתה, תורחב גם פעילותה המדינית באזור, וכל מאורע ובעיה ייבחנו לאורם של אותם
אינטרסים והדאגה לביסוסם.
ד
הודעת הנשיא רוזוולט, לאחר פגישתו עם המלך אבן-סעוד עוררה, כנאמר,
דאגה רבה במחנה הציוני שלא פוזרה גם לאחר שנעשה על ידי הנשיא המנוח מאמץ לתקן את
רושם הודעתו. מקורה של דאגה זו נמצא, בין השאר, במאזן הכללי השלילי מתקופת נשיאותו
של רוזוולט בעניינים יהודיים וציוניים. על המדיניות הציונית ושליחיה הוטל לקדם את
פני הסכנות שנסתמנו הן בעקבות הכרזתו זו של רוזוולט והן נוכח הספקות שהשתרשו
בנכונותו של מימשל רוזוולט לפעול פעולה ממשית שתעלה בקנה אחד עם הכרזותיו החגיגיות
של הנשיא בנושאים שנגעו למצב היהודים באירופה לאחר עליית היטלר, בייחוד אחר האכזבה
על רפיון-ידיו בימי השואה. אומנם יחסו של רוזוולט לספר הלבן של 1939 היה שלילי,
כעדות מכתבו אל מזכיר המדינה מ-17 במאי 1939.[2] רוזוולט נמנע מהעניק לממשלת
בריטניה את תמיכת ארצות-הברית ב״ספר הלבן״, ואף על פי כן דחה דרישות חוזרות מצד
ידידי היהודים והציונות בקונגרס האמריקני לנקוט קו של לחץ נמרץ על ממשלת בריטניה
לשנות את מדיניותה העוינת לבית הלאומי. בהשפעת אנשי הצבא ומחלקת המדינה מנע את
הוועדות לענייני חוץ, בשני בתי הקונגרס, מהמשיך בדיון בשאלת ארץ-ישראל, שמגמתו הייתה
לחזק את ידי הנאבקים על זכויות היהודים בארץ-ישראל ולהניע את ממשלת ארצות-הברית
להתערבות פעילה בלונדון. ידם של מזכירי המדינה קורדל הול ומזכיר המלחמה הנרי
סטימסון, ולימים גם של אדוארד סטטיניוס, שירש ב-1944 את הול כמזכיר המדינה, הייתה
בהחלטת הנשיא לבקש מיושבי-הראש של ועדות החוץ בבית-הנבחרים ובסנאט לדחות ״מטעמים
מדיניים וצבאיים״ את המשך הדיון. מאחוריהם עמדו כמובן יועציהם בענייני המזרח
התיכון - רובם עוינים לציונות. סומנר ולס, סגן מזכיר המדינה בימי כהונתו של קורדל
הול, היה מן היחידים, ואולי היחיד, שעמד לימין המאבק הציוני. אגב, הנשיא עצמו היה
קרוב למשפחת ולס וקשור בקשרי ידידות הדוקים עם סומנר ולס משחר נעוריהם, אך סכסוכיו
עם הול גרמו לפרישתו של ולס ממחלקת המדינה ולקרע ביחסיו עם הנשיא רוזוולט. עם
פרישתו של ולס אבד לציונות ידיד נאמן במחלקת המדינה ובמחיצתו של הנשיא. מעתה הוקל
למדור המזרח התיכון שבמחלקת המדינה לרקום ולהעלות תוכניות אנטי-ציוניות.
ה
הייכנע, בשאלות המזרח התיכון, הארי טרומאן, יורשו של רוזוולט, האיש
הבלתי מנוסה ביחסי חוץ של ארצות-הברית, ללחצם והדרכתם של יועציו במחלקת המדינה
ובצבא, או ישמור אמונים להכרזותיו שמסר בעבר, בכתב ובעל-פה, בזכות המאבק הציוני
ובגנות המדיניות הבריטית? היתמוך בהקמת קהילייה יהודית חופשית ודמוקרטית בארץ-ישראל,
כפי שהוגדר הדבר ב״תוכנית בילטמור״, שנתקבלה בוועידה הציונית המאוחדת שבניו-יורק ב-1944?
אלה היו השאלות שהטרידו את שליחי הסוכנות היהודית ושאר הארגונים היהודים בוועידת סן
פרנסיסקו.
לתנועה הציונית בארצות-הברית היה מקום לצפות מטרומאן לצעדים של ממש
לטובת המאבק הציוני, לא רק על סמך הכרזותיו בימי כהונתו כחבר הסנאט וכסגן-נשיא,
אלא על יסוד מסמך רב חשיבות בחתימת-ידו שנמצא ברשותה.
ב-2 במאי, 1944, פנתה ההסתדרות הציונית באמריקה לסנאטור הרי ס. טרומאן
בבקשה לתמוך בדרישות היהודים בארץ-ישראל לבטל את הגבלות העלייה ולהקים קהילייה יהודית
בארץ-ישראל ברוח ״תוכנית בילטמור״. בתשובתו כתב טרומאן, שבהיותו חבר בוועדת משנה
שנתמנתה להכין את המצע לקראת ועידת המפלגה הדמוקרטית בשיקאגו, הוא השתתף בעריכת
הסעיף שבו הוסברה עמדת המפלגה בשאלת ארץ-ישראל. באותה שעה, כתב טרומאן, עמד לנגד
עיניו גורלם המר של יהודי אירופה, ודבר זה שכנע אותו שיש לכלל בסעיף על ארץ-ישראל
שבמצע את הדברים הבאים:
״אנו תומכים בעלייה חופשית ובלתי מוגבלת של יהודים לארץ-ישראל ובמדיניות
שתביא לידי הקמת קהילייה יהודית חופשית ודמוקרטית שם״.
וטרומאן סיים את מכתבו בפסוק בעל חשיבות אישית ומדינית רבה:
״בבוא השעה הנכונה, הנני מוכן לסייע במאבק למען מולדת יהודית בארץ-ישראל״.
והנה הגיעה השעה הנכונה.
המלחמה נסתיימה בניצחון על היטלר;
גורל יהודי אירופה נתגלה בכל אימתו;
הצורך בפעולה מהירה וקונסטרוקטיבית לפתרון שאלת ארץ-ישראל נעשה חיוני
לשרידי השואה שרוכזו במחנות פליטים באירופה המשוחררת;
והאיש שהבטיח לסייע במאבק למען מולדת יהודית בארץ-ישראל, נהפך מסנאטור
וסגן נשיא למחזיק ברסן השלטון בבית הלבן.
מכריו וידידיו של טרומאן, ובתוכם יהודים מבני עירו אינדיפנדנס שבמדינת
מיסורי, העריכוהו כבעל סגולות אנושיות נעלות, רודף צדק, תקיף בקיום החלטותיו ונאמן
להבטחותיו, כיחיד וכאיש ציבור. אם יעמדו לו סגולותיו אלו, אמרו, ויימָצא לו הכוח
לעמוד בפני המומחים לענייני המזרח התיכון במחלקת המדינה ובצבא, יכול יוכל לתרום תרומה
מכרעת לפתרון בעיה גורלית ולמילוי שאיפותיו ההיסטוריות של עם ישראל. אלו היו
הרהורינו בימים ההם.
ו
והנה לא עבר זמן רב לאחר כניסתו של הנשיא טרומאן לבית הלבן וכבר ניתן
אות על רצינות כוונותיו. ב-22 ביוני, 1945, הודיע הבית הלבן על מינויו של ארל ג׳.
האריסון, דיקן בית-הספר למשפטים באוניברסיטה של פנסילבניה בפילדלפיה וחבר בוועדה
בין-משרדית אמריקנית לענייני פליטים, לחקור את התנאים והצרכים של הפליטים במערב
אירופה המשוחררת ובאזור הכיבוש בגרמניה שבידי צבא מעצמות המערב, מתוך תשומת לב
מיוחדת למצב הפליטים היהודים, החסרים נתינות ואפשרות לחזור למקומות מוצאם.
אכן צעד זה, כפי שהסביר לי פעם הנשיא טרומאן עצמו, נבע מנימוקים
אנושיים ולא היו לו באותה השעה כוונות לקשור את בעיית הפליטים היהודים במחנות
אירופה בשאלת ארץ-ישראל. אך בפרספקטיבה היסטורית יש מקום לראות את מינויו של
האריסון כפתיחת המערכה המדינית למען המטרות שהגדיר טרומאן במכתבו הנזכר להסתדרות
הציונית באמריקה. ב-22 ביוני 1945 עבר הנשיא טרומאן בלי משים את הרוּביקוֹן,
שהכניסו כעבור שלוש שנים לדברי ימי העם היהודי כראשון בין ראשי מדינות תבל שהכיר
במדינת ישראל.
כאן מקום לציין, שהנשיא קיבל את החלטתו למנות את האריסון בניגוד לעצת
מחלקת המדינה ומזכיר המדינה בפועל באותו הזמן, ג׳וזף גריו. גריו ראה את הנולד וחשש
שמא מסקנותיו של האריסון יהיו קשורות בצורה זו או אחרת בשאלת העלייה לארץ-ישראל,
דבר שיהיה בו כדי לסבך את יחסי ארצות-הברית עם בריטניה ועם מדינות ערב. לא נעלם
מאנשי מחלקת המדינה שחוקי ההגירה לארצות-הברית מונעים פתרון בעיית הפליטים היהודים
על ידי כניסתם במספר רב לארצות-הברית, דבר שהבליט עוד יותר את חשיבותה של ארץ-ישראל
כמקום קליטתם. אולם הנשיא טרומאן דחה את שיקולי יועציו ממחלקת המדינה כאשר מינה את
האריסון, ובמבט לאחור יש לראות מינוי זה כצעד בעל חשיבות חיונית בתהליך שהביא לידי
תמיכת ארצות-הברית בחלוקת ארץ-ישראל ובהקמת מדינה יהודית בחלקה ולהכרת המדינה
הצעירה מייד עם הכרזת עצמאותה.
למינויו של האריסון היו גם תוצאות רבות-משמעות במחנה הציוני בארצות-הברית.
המינוי הזה עורר תקוות חדשות וקבע אתגרים נועזים לפני התנועה. גדלו סיכויי המאבק
הציוני בארצות-הברית להתגבר על הכוחות האדירים ורבי האמצעים שחתרו תחת השאיפה
למדינה יהודית בארץ-ישראל. אך לשם כך היה מן ההכרח להעמיד גם לרשות המאבק הציוני
כוח יעיל ומאורגן היטב, שיוכל לסכל את התוכניות הנרקמות
במחלקת המדינה,
בחוגי הצבא
ובחברות הנפט.
ליהדות אמריקה וארגוניה נודע מעתה ערך מכריע במאבק ההיסטורי. היה
עליהם לגייס את
מלוא היכולת המוסרית,
הכושר הארגוני
וההשפעה המדינית הציבורית הגנוזה בהם,
כדי לעורר מחדש ולהעמיק את המסורת רבת-השנים של אהדה אמריקנית לחזון
שיבת ציון, ולרכוש את דעת-הקהל האמריקנית ברוב בניינה למען פתרון ציוני של מצוקת
היהודים שנתגלתה בכל מוראה באירופה לאחר הניצחון על הנאציזם.
הערות:
