פעולת הנקם של מאיר הר־ציון: מציאות וזיכרון
מס' מאמר
56
הערות
מתויק באישים על ב"ז"

 

פעולת הנקם של מאיר הר־ציון: מציאות וזיכרון

אפרת זקבך

"ישראל" מס' 21, 2013

 

מאמר זה הוא חלק מעבודת דוקטור בנושא 'מיתוס יחידה 101 ועיצוב הזיכרון הציבורי בחברה הישראלית', בהנחייתן המסורה של פרופ' מרגלית שילה ופרופ' אביבה חלמיש. תודתי נתונה להן על הערותיהן המחכימות והבלתי מתפשרות.

 

א. מבוא

בסוף דצמבר 1954 יצאו שושנה הר־ציון וחברהּ עודד וגמייסטר לטיול במדבר יהודה ובמהלכו חצו את גבול ישראל-ירדן [השניים יצאו מעין גדי במטרה להגיע לרמת רחל]. כשבוע אחר כך, משלא שבו במועד המתוכנן, הוחל בחיפושים נרחבים אחריהם.1 כחודש וחצי לאחר מכן, ב־15 בפברואר1955 , מצאו בדואים ישראלים את גופותיהם סמוך לאפיק נחל ערוגות בתוך שטח ירדן.2 התברר כי הם נרצחו בידי בדואים משבט ראשדיה. מאיר הר־ציון, אחיה של שושנה, בעבר לוחם ביחידה 101 ובצנחנים, החליט לצאת לפעולת תגמול פרטית במטרה לנקום ברוצחי אחותו ולהענישם. בלילה אור ל-5 במארס יצאו הר־ציון, שפרש זמנית מהצבא לאחר רצח אחותו, וחבריו, אזרחים אף הם – עמירם הירשפלד (בן קיבוץ דגניה ב' ובוגר גדוד הצנחנים [890], זאב סלוצקי ויורם נהרי (שניהם מכרים ותיקים של מאיר הר־ציון, בני קיבוץ עין חרוד ובוגרי יחידה 101) – לנקום את דמם. שני חברים נוספים, שככל הנראה היו עמם, נמלטו עם תום הפעולה וחמקו מעונש.3 הם פשטו על מאהל בדואי במדבר יהודה, כ-9 קילומטרים ממזרח לגבול ישראל-ירדן, באזור שבו נרצחו השניים, פרצו אל תוך האוהלים, שָבוּ ארבעה בדואים חפים מפשע והובילו אותם אל הוואדי הסמוך כדי להרגם. במרחק של כחצי קילומטר מהוואדי נתקלו הר־ציון וחבריו בשני אוהלים נוספים. במהלך ניסיון לפרוץ לתוכם ברחו שניים מיושביהם. אחד מהם נורה ונהרג ואילו השני הצליח להימלט. בדואי זקן ששהה באחד האוהלים נלקח בידי הר־ציון וחבריו. ארבעת הישראלים ניסו לתחקר, ללא הצלחה, את חמשת הבדואים שתפסו, רצחו ארבעה מהם ואת החמישי, הזקן, שחררו כדי שיספר לבני שבטו על מה נרצחו האחרים.4

מטרתי במאמר זה לבחון באמצעות סקירת השיח הציבורי בזרם המרכזי בעיתונות את התמורות בזיכרון הציבורי על פעולת התגמול הפרטית שביצע הר־ציון. מתוך כך אני מקווה לשפוך אור על תהליך עיצוב הזיכרון הציבורי בחברה הישראלית ולהאיר היבטים שונים הנוגעים לתפיסותיה של החברה הישראלית בשאלת הנקם והגמול במשך שלושה עשורים, מאמצע שנות החמישים ועד לאמצע שנות השמונים. התקופה הנבדקת מסתיימת עם תום מלחמת לבנון הראשונה ולפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה. מחד גיסא, ברצוני להציג בחינה מקיפה של הנושא הנדון על התמורות שחלו בו; מאידך גיסא, להתבונן בנושא מפרספקטיבה היסטורית ובלי לערב בדיון את התמודדותה של החברה הישראלית עם התפרצותו האלימה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כמחאה עממית רחבה של החברה הפלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה.

על פי אומדנים שונים, כ־750,000 מערביי ארץ ישראל הפכו במהלך מלחמת העצמאות לפליטים בארצות ערב השכנות.5 תופעת ההסתננות של הפליטים ושל כנופיות מקרב תושבי הכפרים בגדה המערבית אל תוך שטח מדינת ישראל החלה כבר בימי ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות, בקיץ 1948. תחילה נבעה ההסתננות מטעמים של שיבה למקום המגורים ולרכוש שנעזב, לצורך מעבר ממדינה ערבית אחת לאחרת, לביקורי קרובים או ממניעים כלכליים כגון מירעה, עבודות חקלאיות, הברחות, שוד וגניבות. חלק קטן ממקרי ההסתננות עד1954 נעשו ממניעים פוליטיים: טרור, חבלה, איסוף מודיעין ונקם. אלה התרבו החל מ1954-, אז החלה הסתננות מאורגנת על ידי גופים ערביים ממסדיים.6 ההסתננות גרמה לפגיעות ברכוש ובנפש בשטח מדינת ישראל, לפגיעה במעמדם של כוחות הביטחון הישראליים, לערעור ריבונותה של מדינת ישראל ולהיעדר ביטחון ביישובי הספר הישראלים, שתושביהם התלוננו, בשל ההסתננויות, כי 'סיוט רודף אותם'.7 לא אחת גרמה ההסתננות נטישת יישובי ספר, למורת רוחם של המוסדות המיישבים ולמרות מאמציהם למנוע את נטישת יישובים.8

במענה על בעיית ההסתננות נערכו עוד בשלהי 1948 פעולות תגמול ראשונות, שהתאפיינו בפשיטת יחידות קטנות מעבר לגבול ובירי לעבר מטרות או במיקושן. רק בראשית 1951 הוחלט על תכנון מסודר של פעולות תגמול, שנועדו להשפיע על שלטונות ירדן ומצרים לפעול בתקיפוּת לריסון ההסתננויות. דא עקא, פעולות התגמול הללו לא היו יעילות ולא השיגו את מטרתן – להרתיע את הערבים מהמשך ההסתננות ולהשיב את הביטחון האישי לתושבי הספר. יתרה מזאת, במקרים רבים גילה הצבא אוזלת יד ונכשל בביצוע משימות תגמול וביטחון שוטף שהוטלו עליו. רמת הפיקוד והחיילוּת הוערכו כלא משביעות רצון, ונטען כי הדרגים השונים חיפו על ליקויים שנתגלו בפעילות המבצעית ומסרו דיווח כוזב בחלקו.9 שר הביטחון, פנחס לבון (ינואר -1954 פברואר 1955), ציין כי על פי רוב 'אפשר להגיד שהחיילים לא עמדו במבחן הביצוע'.10

כישלונן של יחידות צה"ל במשימות הביטחון השוטף הוליך להקמת יחידה 101 באוגוסט1953 לשם ביצוע פעולות תגמול והרתעה מעבר לגבול. היחידה, שמנתה בשיאה כ-50 לוחמים, פעלה במשך חמישה חודשים בלבד וחוללה מהפך מבצעי ותודעתי בצה"ל, כפי שהעיד לימים משה דיין: 'את השינוי המעשי חוללה יחידה 101 [...] הישגיה היו מופת לשאר יחידות צה"ל והוכחה כי אפשר להצליח במשימות שיחידות אחרות נכשלו בהן'.11 יחידה 101 התאפיינה ברמת ביצוע גבוהה, בתעוזה, בדבקות במשימה, בבחירה קפדנית של אנשיה, באימונים אינטנסיביים ובפעולה בחוליות קטנות )שישה עד שמונה לוחמים בכל אחת( מעבר לגבול ישראל. לוחמיה פעלו כאילו היו אזרחים, לבשו מדים לא-תקניים של צה"ל והשתמשו בנשק שלא סומן כצה"לי.12 מפקד היחידה היה רב סרן אריאל שרון, והלוחם המוכר ביותר שלה היה מאיר הר־ציון. בינואר 1954 אוחדה היחידה עם גדוד הצנחנים 890 ומפקד היחידה, שרון, התמנה למפקד הגדוד, שהפך לזרוע הביצועית המרכזית של מדיניות הגמול הישראלית.13

בבסיסה של מדיניות הגמול של מדינת ישראל עמדו, לטענתו של בני מוריס, שלושה עקרונות שלובים זה בזה, שהיו מעוגנים עוד בתפיסת הביטחון של היישוב בשנות השלושים והארבעים: ענישת המְבצעים, הרתעתם והרתעת סביבתם מביצוע מעשים דומים בעתיד, ונקמה בהם או בסביבתם.14 על פי הגישה הביהייביוריסטית, ענישה היא תגמול שלילי על הפרת נהלים ונורמות ההתנהגות המקובלות בחברה נתונה, ומטרתה להפחית את תדירותן של הפרות אלה.15 ענישה נתפסה כאמצעי הרתעה, שמשמעותו הערכה כי שיקול רציונלי של חשבון רווח והפסד מניע את הצדדים להיענות לדרישות הצד השני. על פי עיקרון זה, צד אחד נמנע מפעולה מחשש שתגובת הצד השני תסב נזקים גדולים מיתרונות הפעולה שהוא מבקש לבצע, וכבדים מנזקים שייגרמו לו אם יימנע מביצועה.16 עיקרון נוסף במדיניות הגמול, הנקמה, משמעו פעולת תגובה הנתפסת כהתפרצות רגשית ולא רציונלית וכיצר פרימיטיבי שיש לרסן. משה שרת, ראש הממשלה ושר חוץ בתקופה הנדונה, ראה ברכיב הנקם 'גירוי פסול בתכלית'.17 ולכן, אף שעונש ונקמה היו ככל הנראה שלובים זה בזה ולא תמיד ניתן להבחין ולהפריד ביניהם, כשהציג דיין את מטרות מדיניות הגמול הוא הדגיש, כי פעולת תגמול 'אינה פעולת נקם. זו פעולת עונש ואתראה, כי אם אותה ארץ לא תשתלט על תושביה ולא תמנע את פגיעתם בישראל – יעשו הכוחות הישראליים שמות בארצה'.18

נוסף על כך, פעולות התגמול נועדו לחזק את המורל הלאומי ולהעניק ליישובי הספר תחושת ביטחון. מדיניות גמול ממוסדת נועדה גם למנוע פעולות תגמול עצמאיות, כפי שהזהיר חבר הכנסת אריה אלטמן מתנועת 'חרות' מעל בימת הכנסת: 'אם הממשלה לא תמלא את תפקידה בשטח הביטחון, אל תתפלאו אם ביום מן הימים תעמדו בפני הפתעות של גילוי יוזמה פרטית, ולא אחת אלא מסונפת מאוד. העם לא יוכל לסבול את ההפקרות הקיימת עד אין סוף'.19 חודשים ספורים לאחר מכן הביע גם שרת חשש, כי אם המדינה לא תבצע פעולות תגמול, יעשו זאת אנשים פרטיים.20 בן־גוריון, שחרד אף הוא מפני אפשרות של פעולות תגמול פרטיות, הצהיר בשלהי אותה שנה כי פעולות התגמול של צה"ל אכן ריסנו את יושבי הספר ומנעו מהם לבצע פעולות נקם פרטיות.21

מדיניות הגמול נועדה לא רק להרגיע את דעת הקהל הישראלית, אלא אף לספק את דרישות הצבא, שבין השנים 1954–1956 לחץ על הממשלה לאשר פעולות תגמול. הימנעות מהן נתפסה כהרסנית לאימון המבצעי של הצבא ולמורל יחידות הצבא, שציפו לפעולות בקוצר רוח.22 יש מי שסוברים, כי מדיניות הגמול נועדה גם לשמר את מעמדה הפוליטי של מפא"י, שהנהגתה חששה כי הימנעות מפעולות תגמול תגרום למעבר קולות לחרות, שתבעה מדיניות גמול תקיפה יותר.23

החל משלהי 1953, לאחר הקמת יחידה 101 וגילויי הצלחתה, צברה מדיניות הגמול הישראלית תאוצה וזכתה על פי רוב לאהדת הציבור על רקע אווירת הנכאים ותחושת חוסר האונים ששררה ביישובי הספר, שכן היא סייעה להעלאת המורל הלאומי ועודדה את התושבים.24 היא אף תאמה את אחד הנרטיבים המרכזיים של התרבות הלאומית הישראלית: נרטיב 'העברי החדש' שביקש לעצב אדם חדש, אנטיתזה ליהודי הגלותי הפגיע. משום כך שלטה בדעת הקהל הישראלית הגישה האקטיביסטית. הגישה המתונה נותרה נחלתם של חוגים מצומצמים בחברה, אף שקולם נשמע ברמה הן בישיבות הממשלה והכנסת והן בעיתונים שונים.25 בעוד שבקרב האינטלקטואלים נשמעה לעיתים ביקורת על מדיניות הגמול, הרי שבקרב הציבור הרחב היא הייתה נדירה.26 אחת הראיות לעליונות הגישה האקטיביסטית בציבור היא תוצאות הבחירות לכנסת השלישית ביולי1955 , שבהן התעצם כוחן של אחדות העבודה וחרות שדגלו באקטיביזם, ואילו כוחה של מפא"י, בהנהגת שרת, ירד.27 באווירה אקטיביסטית זו מצוי גם אחד ההסברים ליחסה האוהד של החברה הישראלית בשנות החמישים לפעולת התגמול הפרטית שביצעו הר־ציון וחבריו.

 

ב. פעולת התגמול הפרטית של מאיר הר־ציון

מאיר הר־ציון נולד בהרצליה ב-1934. בהיותו בן שלוש עברה משפחתו לרישפון ועם פרוץ מלחמת העצמאות, בהיותו בן 13 נפרדו הוריו. אמו ושתי אחיותיו עברו לקיבוץ בית אלפא ואילו מאיר ואביו השתכנו בקיבוץ עין חרוד.28 ב־30 ביולי 1952 התגייס לנח"ל, וכשנה לאחר מכן, עם הקמת יחידה 101, עבר לשרת בה. עוד בהיותו בנח"ל נודע הר־ציון בסיוריו ברחבי הארץ ומחוץ לה וכחייל בעל כושר גופני מעל לממוצע ואופי חזק, אף כי לא תמיד ממושמע.29

זמן קצר לאחר שהגיע הר־ציון ליחידה 101 עמד רב סרן אריאל שרון, מפקד היחידה, על יכולותיו הגבוהות והוא מונה למפקד אחת החוליות ביחידה. שרון, שסמך על הר־ציון, הטיל עליו ועל חולייתו מבצעים שנתפסו כמורכבים, והר־ציון הפך באופן לא-רשמי לאדם השלישי בחשיבותו ביחידה לאחר אריאל שרון, מפקד היחידה, ושלמה באום, סגנו.30 בינואר1954 , עם איחוד יחידה 101 והצנחנים, התמנה הר־ציון למפקד פלוגה א' בגדוד הצנחנים890 , ובהמשך למפקד הסיירת החטיבתית. הוא אף ענד דרגות קצונה בלי שעבר קורס קצינים ועוטר בציון לשבח על חלקו בפעולת כנרת, בליל 12 בדצמבר1955 .31 במהלך שירותו נטל חלק בפעולות רבות שהקנו לו מוניטין של לוחם עז נפש, סייר מחונן ומפקד בעל כישורים יוצאי דופן. 'הוא היה אמיץ מאוד', כתב לימים רפאל איתן (רפול), 'מחושב מאוד, בעל תפיסה טקטית בלתי רגילה, שקט, מקובל מאוד על אנשיו. [...] הייתה בו מנהיגות טבעית [...] ואנשיו היו מוכנים ללכת אחריו לכל מקום בלי היסוס.32

בליל 11 בספטמבר 1956 נפצע הר־ציון בצווארו ובידו בפעולת א־רהווה, בדרום הר חברון, פעולה שבוצעה בתגובה על רצח שישה עתודאים באזור בית גוברין יום לפני כן. הפציעה הקשה שמה קץ לשירותו הצבאי הפעיל של הר־ציון, אך האגדות שנרקמו סביבו בשלוש השנים מאז גיוסו הוסיפו להתקיים ונפוצו אף ביתר שאת. דמותו הוסיפה להיות מודל לחיקוי, 'מושא פולחן גיבורים', ואבן שואבת לצעירים רבים.33 פעמים רבות הוצג הר־ציון, 'החייל הטוב ביותר שקם לצה"ל', כפי שאמר עליו הרמטכ"ל דאז, משה דיין,34 כמגלם דמותו של הלוחם העברי החדש: יליד הארץ, בן ההתיישבות העובדת, בעל חוסן גופני ויכולות צבאיות גבוהות, המפגין באמצעות סיוריו קירבה לאדמה ולטבע.35

הר־ציון, שהיה אחת הדמויות הבולטות ביותר בתקופת פעולות התגמול, נודע בציבור הרחב גם בגין פעולת התגמול הפרטית שביצע לאחר רצח אחותו. הדרך שבה נתפסה פעולת בציבור ממועד ביצועה במרס 1955 ועד אמצע שנות השמונים, ממחישה את התמורות שחלו ביחסה של החברה הישראלית לפעולה זו ולערכי המוסר הגלומים בה.

בשנות החמישים חצו את גבול ישראל-ירדן כמה קבוצות מטיילים. המפורסמות שבהן הן חמש שחבריהן הסתננו אל שטח ירדן במטרה להגיע לפטרה (סלע אדום). שנים-עשר מחברי קבוצות אלה קיפחו את חייהם מעבר לגבול, אולם היו גם חציות גבול אחרות, קצרות יותר וידועות פחות, לשטחי ירדן, מצרים, לבנון וסוריה.36 חציית הגבולות התקבלה באותן שנים בציבור הישראלי, על פי רוב, בסלחנות ואף באהדה: חוצי הגבול לא נתפסו כעבריינים חסרי אחריות, אלא כצעירים אידיאליסטים המחזקים, יותר מאחרים, את הקשר לארץ ולנופיה.37

בתגובה על רצח שושנה הר־ציון וחברהּ לא בוצעה פעולת תגמול ממוסדת, כפי שלא בוצעה גם לאחר רציחת המטיילים לפטרה. ככל הנראה, לשיקולים שלא לפעול נגד ירדן נוספה העובדה שההרוגים הצעירים, לא זו בלבד שחצו את הגבול והסתננו לשטח מדינה שכנה – ירדן – למטרת טיול, אלא שמותם לא היה תוצאה של פעולת מסתננים. אולם הר־ציון לא מצא מנוח: 'מחשבה אחת הציקה לי כל הימים – אתה דואג כל הזמן לזה שרוצחים יבואו על עונשם – ולרצח אחותך אין גמול'.37 משום כך יצאו הר־ציון וחבריו לפעולת תגמול פרטית.39 על מה שאירע במהלכה סיפר שרת ביומנו: 'איך תפסו ארבעת הבחורים שלנו נערים בדואים, אחד אחד, ואיך הובילום לוואדי ואיך רצחום בתקיעת סכינים, זה אחרי זה, ואיך ניסו לחקור כל אחד לפני מותו בדבר מיהוּת רוצחי הנער והנערה ונבצר מהם להבין את התשובות על שאלותיהם, כי לא ידעו כלל ערבית.40 בתום הפעולה חזרו הר־ציון וחבריו לגבול, נאספו על ידי חבריהם מגדוד הצנחנים  890שיצאו לחפשם ולסייע להם במידת הצורך, הועברו למחנה הגדוד, שם 'האכילום והשקום "כיד המלך"' והובלו למעצר.41

פעולת התגמול הפרטית של הר־ציון עלתה בקנה אחד עם מדיניות הגמול הצבאית, ובייחוד עם זו של גדוד הצנחנים שאליו השתייך, אשר ביקשה לגמול על רצח יהודים.42 אולם רכיבי הנקם שבפעולת תגמול פרטית זו, חוסר המשמעת והחריגה מסמכות שביטאה, והעובדה שבוצעה בגין רצח מטיילים ששהו מחוץ לתחומי מדינת ישראל, במקום שבו לא היו אמורים להיות, נתפסו בהנהגת הצבא כפסולים.

 

הדי הפרשה במערכת הצבאית והפוליטית

כבר למחרת פעולת הנקם, ב־ 5במרס1955 , החל צה"ל בסדרת חקירות פנימיות. התחקיר הראשון נערך בידי קצין אג"ם של פיקוד מרכז, סא"ל שמואל גלינקא, בשיתוף עם מפקד גדוד 890 סא"ל אריאל שרון. בעקבות הערכתו של גלינקא, כי המְבצעים קיבלו נשק וסיוע מהגדוד, וכי הוא אינו בטוח 'שאנשים נוספים כולל במשקיהם של הנזכרים לעיל לא ידעו על כוונתם,43 הורה הרמטכ"ל דיין לאלוף פיקוד המרכז, צבי איילון, למנות ועדה שתקבע 'האם עזר גדוד 890 לרציחה זו בביצוע "פרטי" זה, ואם כן – להביא את האשמים על עונשם.45 כל זה לא מנע מדיין להצהיר בישיבת ועדת החוץ והביטחון ב־ 6במרס: 'אני בדקתי את הדבר, ומתברר שלא עשתה זאת יחידה צבאית והאנשים שעשו זאת אף לא קיבלו כל עזרה מיחידה צבאית'.45 אף שידע היטב מי ביצע את הרצח, העדיף דיין לחפות על גדוד הצנחנים, להגן על הצבא ולהכחיש את המידע שהיה מצוי בידיו.46 בישיבת ממשלה, שהתקיימה באותו יום, קבע גם בן־גוריון כי רצח הבדואים הוא פעולה פרטית ו'אין לזאת שום שייכות לצבא', למרות החשד ש�

העתקת קישור