סיכוים כבירים וסכנות חמורות: שעתו היפה של משה שרת
מס' מאמר
51
הערות
הכותרת וכותרת המשנה לקוחות מאתר הארץ 26/11/2013 ומהמוסף המודפס 26/11/2013

 

סיכוים כבירים וסכנות חמורות:

שעתו היפה של משה שרת

יחיעם ויץ, הארץ – ספרים 26/11/2013

משה שרת, "דבר דבור: דברים שבעל פה בזירות פנים וחוץ - 1948"

הוצאת העמותה למורשת משה שרת, 669 עמ'


כתביו של משה שרת שופכים אור על הציונות, הפרגמטיות והממלכתיות של ראש הממשלה לשעבר, שמורשתו מוזנחת למרות מקומו ההיסטורי החשוב

משה שרת היה שר החוץ הראשון של מדינת ישראל וראש ממשלתה השני - אחרי דוד בן־גוריון ולפניו. הוא כיהן כראש הממשלה תקופה קצרה (פחות משנתיים) אבל היה שר החוץ שנות דור - 8 שנים בתקופת המדינה ו–15 שנים עוד קודם לכן. בתקופת היישוב שימש כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, הגוף שהיה למעשה משרד החוץ של התנועה הציונית. שרת מזוהה עם שורה ארוכה של מפעלים היסטוריים. כשר החוץ הקים את שירות החוץ הישראלי וגיבש את דפוסיו הממלכתיים (השגרירים הראשונים נקראו "מלאכי שרת"), והיה האדריכל העיקרי בתהליך הצטרפותה של ישראל לאו"ם ב-1949. כבר קודם היה שרת (בשמו המקורי, שרתוק) הדמות המרכזית בהקמת היישובים במסגרת "חומה ומגדל" ובגיוס בני היישוב לצבא הבריטי בימי מלחמת העולם השנייה. הוא גם עמד בראש המאבק הדיפלומטי שהביא להחלטת החלוקה של עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר, 1947.

למרות מקומו ההיסטורי החשוב, אין היום מערכת קבועה ומסודרת שתנציח את דמותו ותזכיר לדורות הבאים את תרומתו הגדולה למדינת ישראל. אין מוסד שעוסק בפעולותיו, אין מסגרת שאמורה לממן את פרסום כתביו ואין "חוק משה שרת", המחייב את המדינה לטפל במורשתו. מצב זה מעורר שאלות על האפליה ביחס להנצחת ראשי המדינה .מצד אחד יש מוסדות מיוחדים שמטרתם הפצת המורשת של מנהיגים, כמו מכון בן־גוריון בשדה בוקר, מרכז מורשת מנחם בגין בירושלים ומרכז יצחק רבין בתל אביב. כן חוקקו חוקים כדי להנציח אישים דגולים, כמו חוק רחבעם זאבי, שמטרתו להפיץ ולהאדיר את מורשת הטרנספר שהגה. מהצד האחר, המדינה לא דואגת להנציח אישים מרכזיים כמו לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי שכיהן בימי מלחמת ששת הימים. ותרומתו לעיצוב החברה הישראלית היתה אדירה. גם המורשת של משה שרת מוזנחת.

מי שדואג להנצחת משה שרת הוא בנו הבכור יעקב (קובי) שרת, שהוא בן 85. בשנות ה-70 ערך את היומן האישי שאביו רשם בשנים 1953–1957. היומן, שיצא לאור ב-1978 בשמונה כרכים ועורר הדים רבים, הוא מסמך היסטורי שקשה להגזים בחשיבותו. הוא מתאר את התהליכים הפנימיים בצמרת השלטון באופן גלוי ומרתק. מאז מקדיש יעקב שרת שנים רבות להנצחת אביו. הוא הקים את העמותה למורשת משה שרת – מפעל של אדם אחד - והצליח להוציא לאור ספרים רבים שקשורים לאביו ולתולדותיו. הבולטים הם 3 כרכי המכתבים שאביו כתב בתקופת לימודיו בלונדון בשנות ה-20; 2 כרכי המכתבים ששלח ממחנה המעצר בלטרון ("מאסר עם נייר ועיפרון" ו"ירחים בעמק איילון") והספר "פולמוס השילומים" - עיקרי הוויכוח המר בעקבות הסכם השילומים עם גרמניה המערבית, ב-1952. כל הכרכים נערכו באופן קפדני ומדויק והמפעל כולו מעורר כבוד – כיבוד אב במלוא מובן המלה.

עתה הוציאה העמותה לאור כרך חדש - הראשון בסדרה שמוקדשת לדברים שנשא שרת בנושאי מדיניות החוץ, ביטחון וחברה בתקופת השיא בחייו: כשכיהן כשר החוץ (1956-1948) וראש הממשלה (1955-1954), בעת "שהגורל מינהו לעמוד בראש חזית החוץ של המדינה בתשע שנותיה הראשונות". כרך זה מתמקד בתקופה קצרה, אבל גורלית: החודשים הראשונים אחרי הקמת המדינה, שבהם קיבלו קברניטי המדינה הצעירה החלטות ענקיות, כאשר הם התמודדו עם נושאים כמו עצם הקמת המדינה, שאלת ירושלים ובינאומה, רצח מתווך האו"ם הרוזן פולקה ברנדוט, הצורך לפזר את מחתרות הפורשים ושאלת אוניית הנשק של האצ"ל, אלטלנה. עמדות שרת בנוגע לסוגיות אלה היו ברורות. הוא לא ניסה כלל לטשטשן ולערפלן והן נבעו מהשקפת עולם מסודרת ומגובשת ולא מראייה פוליטית זמנית וחולפת. עלו מדבריו שלושה קווים מרכזיים ומאפיינים: הקו הציוני, הקו הפרגמטי והקו הממלכתי.

הקו הראשון, הציוני, בא לידי ביטוי בדברי שרת, שהיה שותף מלא ובכיר לבן־גוריון בהחלטה הדרמטית להכריז על הקמת המדינה, בפורומים סגורים ופומביים בימים שלקראת הכרזתה ומיד אחריה. בישיבת מרכז מפא"י, ב–11 במאי 1948, תיאר שרת תמונה קודרת. הוא עצמו ועמיתיו בהנהלת הסוכנות בארצות הברית התקשו לעמוד מול הלחץ שהפעיל המימשל האמריקאי כדי לעצור את התהליך שאמור להביא להקמת המדינה. שרת שאל אם יש ליישוב סיכוי לעמוד בפלישת הצבאות של מדינות ערב בלי סיוע אמריקאי, והביא את דברי הגנרל ומזכיר המדינה ג'ורג מרשל, שהזהיר אותו: "אתם לוקחים על עצמכם אחריות חמורה מאוד. המלחמה שלכם רק התחילה, מי יודע מה יהיה בסופה? תשקלו היטב את העניין... אל תבוא לדרוש עזרה מאיתנו, מפני שהזהרנו אתכם".

שרת סיים את דבריו במשפט הרואי: "החזות שאנחנו עומדים בפניה היא חזות קשה מאוד, חמורה מאוד, אבל כנראה שאין לנו ברירה, ואנחנו מוכרחים ללכת קדימה". באסיפת עם שנערכה ב-15 במאי 1948, יום אחרי הכרזת המדינה, ביטא באופן חד, דתי כמעט, את הרגשתו: "המלאכה מרובה והזמן קצר. לפנינו סיכויים כבירים, אך נשקפות לנו גם סכנות חמורות. עוברת עלינו תקופה מהפכנית, לא על פי בחירתנו, אלא גזירת הגורל. לא היתה לנו ברירה אלא לדחוק את הקץ. שואת יהודי אירופה, מלחמת העולם ושידוד המערכות שבא בתוצאותיה, חיסולו הבלתי נמנע של המנדט הבריטי, התבגרותו המדינית, המשקית והצבאית של היישוב, התעצמות הארצות שמסביבנו – כל אלה בהצטרפותם יחד הביאונו עד הלום וכפו עלינו את דחיקת הקץ".

הקו השני, הפרגמטי, עלה בדיון בנקודה רגישה ביותר - חלוקת ירושלים. בישיבת הממשלה הזמנית, ב-12 בספטמבר 1948, שרת אמר באופן חד־משמעי: "אינני נרתע מחלוקת ירושלים כשם שלא נרתעתי מחלוקת ארץ־ישראל". הוא הסביר, שבעבר נטען כי "לא ייתכן לתבוע מדינה יהודית משום שפירוש הדבר ארץ־ישראל מחולקת" (דבריו התייחסו למעשה לאישי השמאל הציוני, כמו יצחק טבנקין). אם קו זה היה מנצח, לא היתה מדינה יהודית, ו"מכיוון שקו זה לא ניצח – זה הביא לחלוקה ולמדינה יהודית". כלל זה תקף גם לירושלים ודבריו רלוונטיים גם בימינו: "לדרוש את ירושלים כולה – זאת תפיסת מרובה". אפשר להשלים עם שלטון ערבי בחלק ידוע בעיר; זה לא משמח, "אך זהו הפתרון היחיד".

הקו השלישי, הממלכתי, עלה מדבריו על שאלת אלטלנה. במסיבת עיתונאים שנערכה בתל אביב ב-23 ביוני 1948, יום אחרי הפצצת האונייה והטבעתה, שרת ציין כי פרשה זו מאיימת על עצם המרות של מוסדות המדינה, שהוקמה כחודש קודם לכן: "החלטתה הנמרצת של הממשלה הזמנית היא לקיים את ריבונותה של מדינת ישראל... פעולת האצ"ל העמידה את יכולתנו בניסיון ואנו פגשנו את ההתנקשות של האצ"ל ללא רתיעה, ויינתן תוקף גמור ומוחלט למרוּת ממשלת ישראל. הממשלה הזמנית לא תסבול ולא תישא אנרכיה מדינית וצבאית, הנובעת מהמשך קיומן של קבוצות מזוינות ופורקות עול".

שרת הדגיש, כי נעשו מאמצים גדולים כדי למנוע את התנגשות אנשי האצ"ל עם האונייה, אבל "לא תוכל שלא תהיה כל פשרה בשאלות היסודיות של סמכות המדינה והמשמעת הצבאית".

תמונה כפולה של משה שרת עולה מכרך זה. מצד אחד, דיפלומט שקול וזהיר שמכיר את כל פרטי הפרטים של הזירה הבינלאומית שבה ישראל נאבקת. מצד שני זה מדינאי שחש כי הוא נוגע במשק כנפי ההיסטוריה. כרך זה מתאר את שעתו היפה הגדולה של משה שרת.

העתקת קישור