מתינות בשלט-רחוק ובעירבון מוגבל
מס' מאמר
44

 

מתינות בשלט-רחוק ובעירבון מוגבל

ד"ר אביבה חלמיש

כיונים חדשים, אפריל 2001

 

מאסר עם נייר ועיפרון: תכתובת משה וצפורה שרת מן ״השבת השחורה״, 29 ביוני, עד נובמבר 1946, מחנה המעצר לטרון - ירושלים, עורכים: רנה ויעקב שרת, העמותה למורשת משה שרת, תל־אביב 2000.

 

קשה למתוח קו מפריד חד־משמעי בין האישי מצד אחד, לבין הכללי, הציבורי, המדיני, מצד שני, בכתיבתו של איש ציבור ומדינאי כמשה שרת, ומה לנו עדות טובה יותר מאשר כרכי היומן מהשנים 1957-1953 המכונה ״אישי״, אך הוא אוצר בלום של ידע ותובנות פוליטיות ומדיניות. הוא הדין בכרך שלפנינו, שהוא יותר מצרור מכתבים אישיים בין בני זוג - מעניינת ופיקנטית ככל שיכולה סוגה (ז׳אנר) זו להיות. מדובר במסמך היסטורי בעל איכויות ספרותיות, הנובעות מן העברית העשירה, עומק הרגשות ושפע האסוציאציות מספרות העולם ומארון הספרים היהודי לדורותיו ורבדיו הלשוניים. ערכו כמסמך היסטורי מועצם הודות לאפראט המדעי - ההערות, המפתחות והנספחים שהוסיפו העורכים רנה ויעקב שרת.

 

"שלוש קריאות"

אפשר לקרוא את הספר בכמה וכמה קריאות. אלה שחוו את התקופה ההיא בעצמם מוצאים בו בוודאי פרק מחייהם. הקריאה השנייה האפשרית היא על־פי הכלל ״כל היסטוריה היא בת־זמנה״. בעודנו קוראים על אירועי 1946 עולות במוחנו אנלוגיות לאירועים מאוחרים יותר ולקורות ימינו אנו. כאשר קוראים, למשל, דברים שכתב שרת מלטרון לחברי מפלגתו: ״החזות הפנימית קודרת לא פחות מהחיצונית. אם מפלגת פועלי א״י והתנועה לאחדות העבודה לא יצליחו להתאחד מחדש, תיגזר על תנועת הפועלים התפתחות הרת אסונות״[1], האם אפשר שלא להיזכר בסיסמא שטבע יצחק בן־אהרן כעשרים שנה לאחר מכן: "עוז לתמורה בטרם פורענות״?

וקרוב יותר לימינו אלה, קריאה מעיקה, משום שהצד שהיה אז מוכה ומושפל הוא היום ״הצבא״ ו״השלטונות״. בעקבות עוצר וחיפושים בתל־אביב, כותבת צפורה למשה:

נראה שהתנהגות הצבא בת״א לא היתה אחידה. לפי סיפורי עדים יש להאמין, שהיו תופעות מאוד מכוערות - מכות, האצת אנשים שנלקחו לחקירה, ניבול פה והעיקר השפלה. איני חושבת שתושבי ת״א, גם הקלים שבהם, ישכחו במהרה את ההשפלה שאנשי השלטון רצו להטיל עליהם. הלא התנהגות כזאת מתנקמת לבסוף באנשים עצמם. בוז ואי־אמון מובטחים להם לימים רבים[2].

העתקת קישור