מתינות בשלט-רחוק ובעירבון מוגבל

ד"ר אביבה חלמיש

כיונים חדשים, אפריל 2001

 

מאסר עם נייר ועיפרון: תכתובת משה וצפורה שרת מן ״השבת השחורה״, 29 ביוני, עד נובמבר 1946, מחנה המעצר לטרון - ירושלים, עורכים: רנה ויעקב שרת, העמותה למורשת משה שרת, תל־אביב 2000.

 

קשה למתוח קו מפריד חד־משמעי בין האישי מצד אחד, לבין הכללי, הציבורי, המדיני, מצד שני, בכתיבתו של איש ציבור ומדינאי כמשה שרת, ומה לנו עדות טובה יותר מאשר כרכי היומן מהשנים 1957-1953 המכונה ״אישי״, אך הוא אוצר בלום של ידע ותובנות פוליטיות ומדיניות. הוא הדין בכרך שלפנינו, שהוא יותר מצרור מכתבים אישיים בין בני זוג - מעניינת ופיקנטית ככל שיכולה סוגה (ז׳אנר) זו להיות. מדובר במסמך היסטורי בעל איכויות ספרותיות, הנובעות מן העברית העשירה, עומק הרגשות ושפע האסוציאציות מספרות העולם ומארון הספרים היהודי לדורותיו ורבדיו הלשוניים. ערכו כמסמך היסטורי מועצם הודות לאפראט המדעי - ההערות, המפתחות והנספחים שהוסיפו העורכים רנה ויעקב שרת.

 

"שלוש קריאות"

אפשר לקרוא את הספר בכמה וכמה קריאות. אלה שחוו את התקופה ההיא בעצמם מוצאים בו בוודאי פרק מחייהם. הקריאה השנייה האפשרית היא על־פי הכלל ״כל היסטוריה היא בת־זמנה״. בעודנו קוראים על אירועי 1946 עולות במוחנו אנלוגיות לאירועים מאוחרים יותר ולקורות ימינו אנו. כאשר קוראים, למשל, דברים שכתב שרת מלטרון לחברי מפלגתו: ״החזות הפנימית קודרת לא פחות מהחיצונית. אם מפלגת פועלי א״י והתנועה לאחדות העבודה לא יצליחו להתאחד מחדש, תיגזר על תנועת הפועלים התפתחות הרת אסונות״[1], האם אפשר שלא להיזכר בסיסמא שטבע יצחק בן־אהרן כעשרים שנה לאחר מכן: "עוז לתמורה בטרם פורענות״?

וקרוב יותר לימינו אלה, קריאה מעיקה, משום שהצד שהיה אז מוכה ומושפל הוא היום ״הצבא״ ו״השלטונות״. בעקבות עוצר וחיפושים בתל־אביב, כותבת צפורה למשה:

נראה שהתנהגות הצבא בת״א לא היתה אחידה. לפי סיפורי עדים יש להאמין, שהיו תופעות מאוד מכוערות - מכות, האצת אנשים שנלקחו לחקירה, ניבול פה והעיקר השפלה. איני חושבת שתושבי ת״א, גם הקלים שבהם, ישכחו במהרה את ההשפלה שאנשי השלטון רצו להטיל עליהם. הלא התנהגות כזאת מתנקמת לבסוף באנשים עצמם. בוז ואי־אמון מובטחים להם לימים רבים[2].

קריאה אפשרית נוספת, השלישית במספר, היא של מי שיש לו היכרות עם התקופה ההיא, כלומד או כחוקר, והוא מפענח את המכתבים בעזרת ידע קודם, ובה בעת שואב מהם מידע נוסף, הסתכלות אחרת. מבחינה זו יש לקובץ המכתבים ערך כפול. האחד: במובלע, בין השיטין, כבדרך אגב, הספר הוא אוצר בלום של ״היסטוריה מלמטה״ (history from below) - חיי יום-יום בארץ ישראל של שלהי תקופת המנדט. מנהגי האירוח והביקורים - בלי תיאום טלפוני מראש, פשוט מקישים על הדלת ונכנסים; מה אכלו; המתח בו היו מצויים בני הנוער בין חובת הלימודים (והנגינה) לבין המחויבות לתנועת הנוער: מה קראו (ואז קראו ספרים!). ומן המכתבים ששיגר שרת (אז - שרתוק) מלטרון, ובהם שטח אין־ספור בקשות לדברי מאכל, פרטי לבוש וחפצים להקלת חיי העצירים, אפשר ללמוד למה הזדקק אדם מן היישוב באותם ימים.

 

מ״מאבק רצוף" ל״מאבק צמוד"

התרומה השנייה של הכרך היא ל״היסטוריה הגבוהה״. היו אלה ימים הרי גורל, ובעוד שרת עצור בלטרון קיבלה ההנהגה הציונית שורה של החלטות אסטרטגיות וטקטיות לגבי המשך המאבק הציוני על הקמת מדינה. לכאורה, עמדו אז בראש סדר היום ההתלבטות האם להשתתף בוועידת השולחן העגול בלונדון והדרישה לשחרר את עצורי ״השבת השחורה״ ועצירים אחרים. על עניינים אלה נשפך דיו רב במכתבים מלטרון ואליה, אך אלה הם נושאים החשובים לשעתם, וכשעבר זמנם קשה להבין את עומק טעמם. שתי ההחלטות החשובות באמת שקיבלה ההנהגה הציונית בכנס המיוחד שקיימה בפריס באוגוסט 1946 הן: ברמה האסטרטגית - נטישת תכנית בילטמור והתביעה לריבונות יהודית על כל ארץ ישראל והמרתה בהסכמה להקמת מדינה יהודית בת־קיימא בשטח גדול דיו של ארץ ישראל (A viable Jewish state in an adequate area of Palestine.)

לסוגיה קרדינלית זו אין המכתבים שלפנינו מתייחסים כלל, ויש לקוות שהיא תואר בקובץ המכתבים המדיניים של שרת מלטרון העומד לראות אור בקרוב. וברמה הטקטית: החלטה על שינוי דרכי המאבק בבריטים. היא היתה חשובה לזמנה, יש לה גם משמעות על־זמנית, והיא מאוד מרכזית בהגותו ובפעילותו של שרת לאורך זמן.

ממחנה המעצר בלטרון ניסה שרת להשפיע, ב״שלט־רחוק״, בכיוון של מתינות. הוא התייצב באופן ברור בעד ריסון המאבק, ותמך במעבר מ״מאבק רצוף״ ל״מאבק צמוד״. לדעתו צריך היה לגלות התאפקות, וההיגיון המדיני חייב הפוגה במרי[3]. היריב הבולט שלו היה משה סנה, שהצליח לחמוק ממעצר, ובסופו של דבר, בניגוד לדעתו של שרת (שסבר שעל סנה להסגיר עצמו לשלטונות), אף חמק מן הארץ. המתח בין השניים משוך על דפי הספר, וביקורתה של צפורה נוקבת לא פחות מזו של בעלה, לו היא כתבה בלשון מוצפנת, שהיא פוחדת ״מזה הבוער באש המעיז יותר מדי, בקלות יתרה״[4].

זכינו, ושר ההיסטוריוגרפיה דאג להעשיר את הספרות על התקופה ההיא, והיום אנו יכולים להתבונן בפרשה גם בעיניו של סנה, בעזרת הביוגרפיה מאת אלי שאלתיאל. שם מובעת הטרוניה שכמה מחברי הנהלת הסוכנות היהודית שהיו כלואים בלטרון

לא הראו כל נכונות להסמיך את חבריהם שנותרו בחוץ לפעול על דעתם בשעת החירום, לוואקום זה בסדרי השלטון הפנימי של היישוב חדר וייצמן, ולדעת סנה, הוא פעל בו באורח דיקטטורי. מה שלא עלה ביד׳ שרתוק לחולל במכתביו מן הכלא בלטרון הצליח וייצמן לחולל בשיטותיו החריגות, הוא הטיל את מלוא כובד משקלו וסמכותו וכפה על האקטיביסטים הפוגה[5].

אי אפשר שלא לחוש כאן בתסכולו של סנה נוכח האירוניה, שדווקא דעותיו של מי שהיה במעצר הן אלה שהתקבלו, וזה שנותר חופשי, ועד לפריס הגיע - קצרה ידו מלהשפיע על מהלך האירועים ואופי ההחלטות.

 

שורשי מתינותו של שרת: יבנה מול מצדה

מתי נולדה המתינות של שרת בעניין דרכי המאבק ומה היו גבולותיה? ערב מלחמת העולם השנייה, בקונגרס הציוני הכ״א, הילל שרת את קו הפעולה המיליטנטי של רבי עקיבא, והציג את אישיותו כזו שנתנה כוח ליהודי כל הדורות למות על קידוש השם, מהאינקוויזיציה הספרדית ועד גיבורי תל־חי ואנשי ההגנה בארץ בשלוש השנים האחרונות (שנות המאורעות, המרד הערבי). שרת שיבח את מורדי בית שני: ״מי ינחש מה היה גורלנו אלמלא המרד נגד רומא? היש ביטחון שהיינו ניצלים?״ והמשיך:

אם נגזר על מדינתנו להיחרב על־ידי רומא, טוב שהיא נחרבה אחרי מרד. תבורך ההיסטוריה שלנו שנתנה לנו את הכבוד הזה, את הגאון הזה, את זכרון האומץ והעוז של מלחמת היהודים - לעדות שאנו עם אשר לא ייכנע ללא מלחמה, עם המוכן לשפוך דם על עצמאותו[6].

שרת דיבר אז, ממש ערב המלחמה, ברוח ״הציונות הלוחמת״, ומדבריו כמעט נשבה רוחם של הרוויזיויניסטים.

שבע שנים מאוחר יותר, לאחר מלחמת העולם השנייה, השואה ושנה של מאבק אלים נגד הבריטים בארץ ישראל, הוא מציג עמדה שונה, וחוזר לעמדותיו ברוח ״ההבלגה״ מתקופת המרד הערבי. ממחנה המעצר בלטרון, לאחר המכה שהנחיתו הבריטים על היישוב במהלך ״השבת השחורה״, לאחר ״הזוועה״ (כך כתב משה)[7] ו״הסיוט״ (בלשונה של צפורה )[8] של פיצוץ מלון ״המלך דוד״, שרת תובע להשליט את התבונה על היצרים. ״חייבים התאפקות״. הוא חושש שהמשך הפעילות האלימה יביא לתגובה בריטית שעלולה:

להמיט שואה רבתי. לא כליה, חלילה, אך תבוסה כזו שהציבור לא יעמוד בה וחבלה שלא במהרה תירפא. תהילת ההיסטוריה העברית על קנאי ירושלים, אך גבורתם לא מנעה חורבן הבית. דורנו, אם יבואנו חורבן שלישי, לא יתנחם בתהילתו לעתיד[9].

בקודים הברורים כל־כך לציבור אז, דובר על ״מצדה״ מול מדיניות ריאלית, ושרת אימץ את רוח ״יבנה״ ודרכו של רבן יוחנן בן זכאי[10].⁾

 

עיקר המאבק: ההעפלה

נחזור להחלטות כנס פריס של ההנהגה הציונית. שרת גרס שההחלטה על השעיית המרי המזוין לא חלה על ההעפלה, ואף הודיע לחברי מפלגתו, כי ליבו שלם בתכלית עם ״עלילות שקמונה״, הלוא הן ההפגנה הגדולה בחיפה והחבלה באניית גירוש בריטית עם הפעלת אמצעי חדש במאבק הבריטי נגד ההעפלה - גירוש המעפילים לקפריסין. לא זו בלבד שהוא היה שלם עם המעשים, ״אלא נשמתי לרווחה וזקפתי קומתי למשמע הבשורות על אף הקורבנות שנפלו במקרה הראשון, ושרק בדרך נס נמנעו בשני. ולדידי זה הקו גם להבא.״

ולא היו אלה רק דברי מנהיג לחבריו למפלגה. דברים דומים הוא כתב לאשתו:

זה עתה שמענו ברדיו ירושלים על ההתפרצות וההרוגים בחיפה. תגובתי הראשונה: טוב שהיה לפחות זה, גם אם עלה בקורבנות; צר שלא היה יותר מזה - במספר המתפרצים ־ גם אילו עלה בקורבנות נוספים[11].

שרת התנגד לפעולות נוסח פיצוץ "המלך דוד", ראה בפעילות הפורשים סכנה קיומית, אבל לא בחל במאבק דמים - במידה, תחת פיקוח ההנהגה הנבחרת. והזירה הטובה ביותר לניהול מאבק שכזה היתה בעיניו ההעפלה. וכל כך למה?

המשך המעפל והגברתו אף הם הכרח מדיני ומוסרי - להעצמת הלחץ על שערי הארץ, לחידוד הבעיה כלפי העולם כולו, להפגנת אי־כניעתנו, להרמת הרוח ביישוב ובשארית הפליטה [...].[12]

הרי לנו תמצית מטרותיה של ההעפלה במילים ספורות. שרת, שהתווה קו של מתינות בע״מ - לא טרור, לא אלימות לשמה, אבל גם לא הינזרות מוחלטת ממאבק הכרוך בקורבנות, הבחין כבר אז, ללא החכמה־היודעת־כל־בדיעבד של ההיסטוריון, בפוטנציאל האדיר של ההעפלה דווקא בחזית הפנימית. שהרי ההעפלה, כנושא שהיתה לגביו הסכמה ציבורית רחבה, ליכדה את היישוב סביב ההנהגה הנבחרת, סביב המטרות שהיא הציבה ודרכי הפעולה שהיא התוותה. תפקידיה אלה של ההעפלה קיבלו משנה תוקף לאחר קיץ 1946, לאחר התפרקות "תנועת המרי העברי" ולאחר ההחלטה בפריס על מיתון המאבק הצבאי והעברת כובד המשקל לזירה המדינית. לא כל הציבור היה מסוגל להבין ולא הכל היו מוכנים לקבל את האיפוק הטקטי שנדרש באותו שלב של המערכה להקמת מדינה יהודית, את התביעה שהתבונה תשתלט על היצרים.[13] ייתכן שהיום, מאז 1993, קל לנו יותר להבין מצב שבו ההנהגה משנה כיוון בבת אחת, והציבור אינו מעכל זאת בקצב הנדרש. במצב זה, ב־1946, ההעפלה סייעה להנהגת היישוב המאורגן לכבוש את נפש הנוער ולשכנע את הציבור לקבל עליו את עול המרות של ההנהגה. בימים שבהם הפורשים המשיכו לפגוע בבריטים והיו מתגאים בהצלחותיהם, ההעפלה הוכיחה שעוד ״בחורנו חי״ - היישוב המאורגן, ההגנה, הפלמ״ח.

 

מדוע עזבו הבריטים?

ההעפלה גם אפשרה להנהגה לרכז את מאמציה בזירה המדינית, ובסתר - לבנות את הכוח לקראת המערכה המכרעת, המלחמה עם הערבים, שבוא תבוא. ואף כי יש כיום הסכמה כמעט כללית במחקר שלא ההעפלה, ולא הסוגים האחרים של המאבק, הם ש״גירשו את הבריטים מן הארץ״ או שכנעו שני שלישים מחברות האו״ם להצביע בעד הקמת מדינה יהודית בחלק מארץ ישראל, ברצוני לטעון, שלהעפלה היה חלק חשוב בשכנוע גורמים בינלאומיים שהיישוב בשל לעצמאות כציבור הסר למרות הנהגתו הנבחרת. לזכותו של שרת יש לציין שהוא עמד - תרתי משמע - על תפקידה זה של ההעפלה כבר אז, בזמן אמת.

כרך התכתובת בין משה וצפורה שרת מצטרף לכרכי היומן המדיני של שרת מן השנים 1942-1936 ולכרכי יומנו האישי (1957-1953). בקרוב עומד לראות אור הכרך המקביל לזה שנסקר כאן - התכתובת המדינית של שרת מתקופת המעצר.

בכך לא תמה המלאכה, ויש לקוות שתימצא הדרך להשלים את מפעל הוצאתם לאור של כרכי היומן המדיני של שרת מיוני 1942 עד מאי 1948. תקופה זו היא כמעט ״חור שחור״ בשל חסרונם של מקורות ממין זה, והכרכים הבאים של ״היומן המדיני״ עשויים להאירו במקצת. יש לקוות שגורמים המודאגים מחוסר הידע של הדור הצעיר בתולדות עמו וארצו ומדחיקת הנרטיב הציוני על־ידי הכתיבה של ״היסטוריונים חדשים״ ו״פוסט־ציונים״ למיניהם, ידאגו לספק את התבן ההכרחי להעמדת הסיפור על כנו, להוראת תולדות עם ישראל וארץ־ ישראל באוניברסיטאות ולהקנייתן לציבור הרחב.

 

 

הערות