ישראל וערב - מלחמה ושלום
מס' מאמר
38
הערות
לפתור בעיית גודל תיבה - לא מציג את כל ההרצאה

ישראל וערב – מלחמה ושלום

 הרהורים על השנים 1947-1957

משה שרת

 (הרצאה בבית ברל, אוקטובר 1957, פורסמה בירחון המערך "אות", ספטמבר 1966)

 

רציתי להקדיש שיחתי, הפעם, לבעיית הבעיות של מדיניות החוץ הישראלית: בעיית היחסים בינינו ובין העולם הערבי הסובב אותנו.

 

הבעיה הזאת ותיקה מהמדינה. ימיה כימי הניסיון שלנו לשוב לארץ ולהכות בה שורש מחדש. אי אפשר לומר, כי התנועה הציונית לא נתנה דעתה עליה. אבל נדמה לי שאפשר לומר בביטחה מסוימת, כי העם הציוני, התנועה בכללותה, המוני העולים והמתיישבים בארץ, לא הגיעו זמן רב (ואינני יודע אם הגיעו כבר עכשיו) להבנת הבעיה הזאת בכל סבכיה וקשייה. אין זה קיטרוג או כתב האשמה כלפי מישהו. אני מציין מצב הכרתי ונפשי שיש לו סיבות. אבל כשם שיש לעובדה מסוימת סיבות, כן גם נובעות ממנה תוצאות מסוימות.

 

הזכרתי כבר, שהתנועה הציונית נתנה דעתה על הבעיה. מזמן לזמן צצו והתגבשו תפיסות מסוימות במדיניות הציונית כיצד לפתור את הבעיה, כיצד להביא לידי מודוס-ויוונדי בינינו ובין העולם הערבי. תפיסות אלה, אף שהיה בהן מן היסוד של מחשבה מרחיקה לכת ונועזת, לקו, חוששני, בחדירה בלתי-מספקת לצד הפסיכולוגי של הבעיה. אנו היינו כה חדורים הכרת צידקתנו ההיסטורית, שלא נתנו את דעתנו על יחסיותו של צדק זה שלנו מנקודת ראותו של הצד השני. ועוד לקינו בהבנה הפסיכולוגית של הבעיה, שלא נתנו דעתנו במידה מספקת על עומק התודעה והתחושה הלאומית של העולם הערבי.

 

רואה אני את עצמי פטור מלהסביר את הגורמים להכרת צידקתנו: ההיסטוריה שלנו, מצוקת הגולה, הזכות לריכוז ועצמאות. כיוון שנוכחנו לדעת שאת הדברים האלה אפשר להסביר גם ללא-יהודים, נראה היה לנו שניתן להסבירם גם לערבים. בין השאר, אמרנו כי העולם הערבי גדול ורחב ידיים; יש בו הרבה עשרות מיליונים באוכלוסייה; הרבה מאות אלפי מילין מרובעים בשטח - מה ייגרע מחלקו של העולם הערבי, כחטיבה שלמה, אם פיסה זעירה ממנו, פינה אחת, תאבד את אופיה הערבי המוחלט ותקבל אופי יהודי מוחלט? מה משקל גריעה זה על מאזני ההיסטוריה לעתידו של העולם הערבי? אך הטיעון הזה לא היה קולע. קשה לשער שיבוא מישהו לארץ כצרפת או כאנגליה, או כארצות סקנדינביה, ויאמר לעמיהם שלמען פתרון בעיה בינלאומית הם צריכים להקריב חלק קטנטן משטחם; שאיזה מחוז קטן בדרום צרפת יחדל להיות צרפתי ויהיה ספרדי; כי זה דרוש לפתרון בעיה בינלאומית; כי יש בזה צדק שצרפת תוותר. איך היו הצרפתים מגיבים? קשה לשער שמישהו היה רואה את סירובה של צרפת כגילוי חשוך, ריאקציוני, בלתי מתקבל על הדעת.

 

דבר שני שלא נתנו את דעתנו עליו זו התחושה וההכרה הלאומית. כאן התקבלה תמונה משונה. הציונות בנויה כולה על התודעה הלאומית. היא אינה מבססת את עצמה על טובת ההנאה הכלכלית של העם היהודי. היא אינה מבססת את עצמה על שאיפת העם היהודי לשידוד מערכות חברתי בתוכו. אלה הן תוצאות לוואי. אם יקום דבר הציונות, אם תיפתר הבעיה הלאומית של העם היהודי, ממילא זה גם יבריא את כלכלתו; ממילא, זה גם ישמש רקע לשידוד מערכות חברתי בתוכו. אבל לא הבראת הכלכלה שלנו ולא שידוד המערכות החברתי הם שורשי המפעל. לא הם האתנע. לא הם הכוח המניע העיקרי.

 

לעומת זאת, כאשר ניגשה הציונות אל הערבים בארץ, משום-מה ציפתה מהם שהם יתנו דעתם על טובת ההנאה הכלכלית שלהם ועל הסיכוי להתקדמות חברתית – בהשמטה גמורה של הבעיה

העתקת קישור