אודה כי רפו ידי
מס' מאמר
37

 

אודה כי רפו ידי

בקורת על הספר "שוחר שלום"

יוסי גולדשטיין

הארץ, ספרים, 28.04.2009

ראו את תגובתו של יעקב שרת "מה רע בהלל מוצדק?"

 

מפעלם של יעקב שרת והעמותה שהוא עומד בראשה, "העמותה למורשת משה שרת", הוא מונומנטלי. ההוצאה לאור של כתבי אביו, משה שרת, היא מפעל עצום ורב ערך, שאותו הוא מטפח בהתמדה בארבעת העשורים האחרונים. אם בעבר יכול היה יוסי שריד לקונן על כך ש"הוא (משה שרת) נשכח מלב", הרי עתה יש להניח שהיה אומר אחרת. מאז שנות ה-70 פורסמו כרכי יומניו, זיכרונותיו ואיגרותיו של שרת ביותר מ-20 כרכים, ורק לאחרונה ראו אור שלושת כרכי איגרותיו בלונדון, ספר עב כרס על התנהלותו בפרשת השילומים - ועוד היד נטויה.

המבקשים להכיר את תולדות ישראל בעת החדשה ימצאו בספרים אוצר בלתי נדלה. ואולם אליה וקוץ בה: העובדה שלא היה ראש ממשלה בתולדות מדינת ישראל, כולל בן גוריון - החשוב והמשפיע שבהם - שאמירותיו וכתביו פורסמו באופן כל כך רחב, גורמת לדיספרופורציה בהבנת הנקרא. לוי אשכול, גולדה מאיר ואפילו מנחם בגין - ראשי ממשלה חשובים ביותר - לא זכו שיפורסמו ולו אפס קצה מכתביהם ואמירותיהם.

אין פה ביקורת על יעקב או משה שרת, אלא על העמותות שנועדו, על פי חוק, לשמר את זכרם של אותם ראשי הממשלה (וממומנות בעיקר על ידי ממשלת ישראל). עמותות אלה לא פעלו באופן נמרץ כעמותת שרת, בוודאי בכל הקשור להוצאתם לאור של כתבי אלה שאותם נועדו להנציח. העין כמובן לא צרה ביעקב שרת, אלא בחדלון פעילותם של ראשי העמותות האחרות, ויותר מזאת - על חוסר האיזון.

נדמה, לפחות על פי היבול העצום שראה אור על ידי עמותת שרת, ולו רק מכוח הכמות ובהשוואה לראשי ממשלה אחרים, כי לא היה כאיש הזה. האומנם? עמותת שרת לא הסתפקה בכתביו של ראש הממשלה השני, אלא הוסיפה לאחרונה ספר נוסף, "שוחר שלום", שבו ביקשו מלומדים ואנשי שם לפאר ולבחון את פועלו של שרת כאיש שלום. יש ספרים כאלה גם על גולדה, רבין וראשי ממשלה אחרים, אך הוצאתו לאור של ספר הלל על שרת מוסיפה נדבך לחוסר ההתאמה. לנוכח השבחים שזכה להם שרת בספר, אכן נדמה לרגע שלא היה כשרת בתולדות מדינת ישראל. "האיש הנכון במקום הנכון" (מוטי גולני); "הטרובדור הציוני האחרון" (זלמן ארן), הם רק שניים מעשרות הסופרלטיווים השזורים בין דפי הספר. אין ספק שמשה שרת היה בעל כישורים "מעולים", כאמירתו של אבי בראלי. הוא היה שר חוץ ראוי, הוא ידע עברית יותר מאחרים, שליטתו בשפות אחרות, ובעיקר בשפה האנגלית והערבית, היתה גדולה לאין שיעור מזו של סביבתו, הוא גם היה נוח מאוד לבריות ודעותיו הפוליטיות אכן ראויות להערכה ולציטוט.

ואולי יותר מכל אלה, האסכולה המדינית שפיתח, שתמציתה היא שלום כיעד מרכזי במדיניות הישראלית, תוך נקיטת מדיניות ביטחונית ומדינית מתונה, הוכחה בדיעבד כראויה. הוא היה, כדברי יחיעם ויץ, "משוחרר מאותו 'שיכרון כוח'" שפשה בשאר הפוליטיקאים ובראשם בן גוריון". אך האם הוא ראוי לכל השבחים הללו, גם כאשר כיהן כראש ממשלת ישראל, פסגת פעילותו המדינית והפוליטית?

למעשה בספר כמעט שאין זכר לתפקיד הרם ביותר שנשא משה שרת: ראש הממשלה השני של מדינת ישראל, מ-26 בינואר 1954 עד 3 בנובמבר 1955. למעט אמירות כמו זו של בני מוריס: "את ראשות הממשלה של שרת אפשר לראות כפעולת מאסף מתמשכת ונטולת הצלחה" - אין מדברים בספר כלל על תקופה דרמטית זו בחייו הציבוריים. לכל אורך הספר ניכרת השתאותם של רבים מהמלומדים מהאסכולה המדינית היונית שיצר שרת וחשיבותה לעילא. איש לא כופר בכך, אך ההמשך המעשי שלה, יישומה בשטח, או ההימנעות ממנה, מוסבר רק בכך שהפריעו לו. במלותיו של עמוס אלון: "הטרגדיה האמיתית של חייו היתה, שמעולם לא ניתנה הזדמנות לאלטרנטיוות שרת להוכיח עצמה"; ובמלותיו הבוטות יותר של יוסי שריד: "מה היה עולה בגורלנו אילו הועמדה תורתו המדינית של שרת למבחן ממשי של מציאות הימים ההם?"

במה נמדד ראש ממשלה

הצלחתו של ראש ממשלה במדינת ישראל נמדדת בדרך כלל בפרספקטיווה לאחור, בהצלחה של החלטות שיזם, ובמיוחד ביישומן הלכה למעשה; בכושר השליטה שלו בממשלה ובמנגנון הממשלתי (במיוחד במנגנונים הביטחוניים) ובדימויו בחברה. הבה נבחן על פי המדדים

העתקת קישור