מה רע בהלל מוצדק?
מס' מאמר
35

מה רע בהלל מוצדק?

יעקב שרת

"הארץ, ספרים" 6/5/09.

בתגובה לרשימתו של הפרופ' יוסי גולדשטיין "אודה כי רפו ידי" ("הארץ, ספרים" 29/4/09).

 

קשה להניח כי קוראי רשימתו של הפרופ' גולדשטיין על הספר "שוחר שלום: היבטים ומבטים על משה שרת" לא חשו כי המבקר מעל בתפקידו. שהרי תחת לעסוק בתוכן הספר, המבנה שלו ואיכות 80 פרקיו, ניצל הכותב הזדמנות שנקרתה לפניו והתמקד בשטיחת משנתו משכבר, בדבר היותו של משה שרת "הכושל מבין ראשי הממשלה שכיהנו במדינת ישראל".

 

גולדשטיין, מחבר הביוגרפיה על לוי אשכול (האיש אשר הוא ויורשתו גולדה מאיר עמדו לימינו של דוד בן גוריון, יריבו והיפוכו של משה שרת, כאשר קם עליו להדיחו מכהונתו כשר החוץ בממשלתו) זכאי כמובן, כאזרח וכהיסטוריון, לראות את משה שרת כראש ממשלה כושל ולהעניק לו ציון שלילי. אולם מה לתפישה זו של 21 חודשי כהונתו של משה שרת כראש ממשלה ולספר שנועד להאיר 45 שנות פעילות? פעילות של מי שבין השנים 1925-1965 היה חמש שנים יד ימינו של ברל כצנלסון בעריכת יומון "דבר" מיומו הראשון; שלוש שנים יד ימינו של חיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית; 15 שנה ראש המחלקה המדינית, שמונה שנים שר החוץ מאז 1948; ארבע שנים ראש הוצאת "עם עובד" וחמש שנים יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית?

 

קוראי הרשימה לא יכלו ללמוד מפי ההיסטוריון גולדשטיין דבר וחצי-דבר על מהות הספר "שוחר שלום", הערכת דבריהם של עשרות הכותבים רבי הגוונים (מאבא אבן, אורי אבנרי ונתן אלתרמן דרך דוד בן גוריון ועד אורי קיסרי, הרצל רוזנבלום, זלמן שזר ואליהו ששון), וחלוקתו לחמישה מדורים (היבטים ומבטים; הדחה מן הממשלה; בעיני שבעה היסטוריונים; "היומן האישי"; שישה ראיונות עיתונאים). רק זאת למדו: כי "שוחר שלום" הוא ספר הלל "שבו ביקשו מלומדים ואנשי שם לפאר ולבחון את פועלו של שרת כאיש שלום".

 

קודם כל, קוראי הספר ייווכחו במו עיניהם, כי בצד "הלל" יש בספר דברי ביקורת בוטים על משה שרת, ובראשם ה"אני מאשים" של דוד בן גוריון, המונה אחד-אחד את כל חטאי משה שרת. אך יש מקום לשאול: מה רע בהלל כל עוד הוא מוצדק?

 

האומנם מקרה הוא שאנשים ראו במשה שרת מופת של יושרה, הוגנות, שכל ישר ורדיפת שלום - ובזכות כל אלה היללוהו? אני קובע - בניגוד גמור לדברי הפרופ' גולדשטיין - כי שום ראש ממשלה בישראל, זולת משה שרת, לא זכה (ואולי לא יכול לזכות) לאוסף מרוכז ומגוון של הערכות על אישיותו ופועלו במרוצת שנות חייו כמובא ב"שוחר שלום". ומדובר לא בדברי עדת חנפים וחסידים - למשה שרת לא היו חסידים שוטים, עושי דברו בידיעתו-ושלא-בידיעתו (אילו היו, לא היה לאל ידו של בן גוריון להדיחו).

 

הפרופ' גולדשטיין מתרעם על "דיספרופורציה בהבנת הנקרא" - "אליה וקוץ בה" כדבריו - הנובעת מזה מן "האוצר ההיסטורי הבלתי נדלה" של כתבי משה שרת, ומזה מן העובדה ש"לוי אשכול, גולדה מאיר ואפילו מנחם בגין... לא זכו שיפורסמו ולו אפס קצה מכתביהם ואמירותיהם". אני טוען חד וחלק, כי הפרופ' גולדשטיין טועה בתליית אשמת ה"דיספרופורציה" ב"חידלון פעילותם" של ראשי העמותות המטפלות במורשתם של הללו. האמת העירומה והאכזרית היא כי מורשת "כתביהם ואמירותיהם" של אשכול ומאיר שואפת לאפס - היא פשוט אינה קיימת כמעט, ומכאן שאין שחר להאשמת אותם ראשי עמותות. ואשר למורשתו של מנחם בגין, הדעת נותנת כי העוסקים במורשת כתביו ואמירותיו אינם ממהרים להוציאה לאור, מן הסתם עקב דהייתם במרוצת השנים ואולי אף בשל אי-עמידותם במבחן ההווה; מה שאין כן לגבי כתביו ואמירותיו של משה שרת, אף אלה שנכתבו ב-1916, שלא נס ליחם ולא קהתה חריפותם ולא פגה הרלוונטיות שלהם עד עצם היום הזה.

 

לבן גוריון היו מעריצים - כי הוא היה עריץ. למשה שרת היו אוהבים - כי הוא היה איש רעים להתרועע, שלא הטיל אימה סביבו. משה שרת לא היה מנהיג מצווה. הוא היה מנהיג משכנע. אבל הכמיהה למנהיג כריזמטי, כל-יכול וכל-יודע, שמתייעץ רק עם עצמו, היא המקננת בלב הרוב בישראל, וכבר עמד על כך יותם ב"הלוך הלכו העצים".

 

לא ייפלא, כי כאשר ירש משה שרת, חסיד שיקול הדעת, את דוד בן גוריון האימפולסיווי, האץ להכריע - שהמליץ לשווא לפני מפלגתו להמליך תחתיו את אשכול ולא את שרת - קמו מתנכלים לראש הממשלה המתון ובראשם בן גוריון המתוסכל עצמו, שכדברי הפרופ' גולדשטיין "הלך והתגבש בהדרכתו כוח שלטוני מקביל, המנסה לנקוט יוזמות עצמאיות". השומע גולדשטיין את שפיו סח? מה פירוש "יוזמות עצמאיות" אם לא פרשת ה"עסק ביש" במצרים, שלכל מי שעיניו בראשו נהירה מעורבותו החמקמקה של הרמטכ"ל משה דיין בתכנונה - ספק רב אם בלא שיתוף ואישור מורו ורבו בצריף שבשדה בוקר?

 

ואכן אנו למדים מפי גולדשטיין, ש"הנהגת צה"ל (קרי: הרמטכ"ל אלוף המזימות משה דיין) מקיימת קשרים ישירים עם בן גוריון" ו"בצריף בשדה בוקר הצטרפו אל בן גוריון אנשי ביטחון וכמה אישים בכירים מההתיישבות העובדת ומפא"י", ו"אין פלא שכחצי שנה בלבד מתחילת כהונת ממשלת שרת, נדונה בשדה בוקר ברצינות רבה האפשרות שבן גוריון ידיח את ראש הממשלה".

 

האם לא ידוע לו, להיסטוריון הפרופ' גולדשטיין, מה רב ומכריע היה כוחו של הממסד הביטחוני בישראל באותם ימים, בראשות משולש ה"נצים" שר הביטחון פנחס לבון, הרמטכ"ל משה דיין ומנכ"ל משרד הביטחון עתיר התקציבים שמעון פרס, ועמם כל הקצונה הבכירה שוחרת דם ואש ותמרות מלחמה, מול אי-כוחו של שרת? הן הוא עצמו אומר, כי לפיכך "מן היום הראשון לכניסתו של שרת לתפקידו הוא נמצא במצב כמעט בלי אפשרי". כיצד מעז אפוא ההיסטוריון המבקר, אחרי כל הדברים האלה, לדבר על כישלונו של משה שרת? שהרי לא בכישלון שרת מדובר, אלא בניצחון הבלתי נמנע של יריביו החזקים ממנו, שפעלו מן הרגע הראשון להכשלת מדיניותו המתונה, השוללת יזימת מלחמת מנע.

 

שרת לא נכשל אלא הוכשל. מדינת ישראל, בניגוד לשלילה המושכלת והעקרונית ששלל מלחמת מנע, ולא כל שכן מלחמת כיבוש שטחים, יצאה באוקטובר 1956, חודשים ספורים אחרי הדחת שרת, בדיוק למלחמה כפולת יעדים שכזו. מלחמת 1956, מלחמת הברירה הראשונה של בן גוריון, הולידה את מלחמת 1967 של אשכול, שהולידה את מלחמת 1973 של מאיר. לחלופה שגילם משה שרת, ראש ממשלה בישראל ששמו - אויה! - לא נקשר בשום מלחמה, לא ניתן להתממש ואילו בתי הקברות הצבאיים התרחבו והלכו.

 

העתקת קישור