בין שני הרים: משה שרת ביחסיו עם דוד בן־גוריון וחיים וייצמן
מס' מאמר
33
הערות
להוסיף סעיף הערות
התאריך משוער

"בין שני הרים": משה שרת ביחסיו עם דוד בן־גוריון וחיים וייצמן

יוסף גורני

מאמר זה מבוסס על הרצאה בכנס ׳׳משה שרת, האיש ומדיניותו״, תל־אביב, דצמבר 1999. עשיתי בו שימוש רחב במובאות מפיו של שרת, הן כדי להבליט את שפתו העברית, שהיתה אחד ממרכיבי הכוח הציבורי שלו, והן כעדות עצמית על אישיותו.

בשנת 1945 כתב משה שרת אל משה סנה על מקומו בין בן-גוריון ווייצמן, כאשר אלה היו בשיא המחלוקת שביניהם, בזו הלשון: ״מצבי ׳בין שני הרים׳ מורכב כשהיה, אך דומני שמעולם לא סבלתי מקשיי הידברות עם דב״ג כהפעם״1. הכותרת למאמרי, הלקוחה מקטע זה, משקפת את המורכבות במעמדו של משה שרת בין שני המנהיגים ההיסטוריים ואת יחסו הדו־משמעי כלפי דוד בן־גוריון במיוחד.

 

דברי מתמקדים במשולש האישי בן־גוריון, וייצמן, שרת בשנים 1948-1933, בין כניסת תנועת העבודה להנהגה הפוליטית של התנועה הציונית לבין הקמת המדינה. לתקופה זו היה אופי מיוחד ביחס לשתי תקופות שקדמו לה. בראשונה - 1914-1882 - הונחו היסודות לחברה היהודית הלאומית בארץ־ישראל, על־ידי ההתיישבות החקלאית על שתי צורותיה, זו של האיכרים וזו של הפועלים; בניין העיר העברית הראשונה - תל־אביב; מיסוד החינוך העברי והקמת כוח מגן יהודי.

 

בתקופה השנייה, בין השנים 1928-1917, נבנתה האוטונומיה הלאומית היהודית בארץ־ישראל על כל רבדיה: הפוליטיים־דמוקרטיים; הכלכליים, בעיקר האוטרקיים, והתרבותיים־לאומיים. ראוי לציין את העובדה כי בזירה הבינלאומית, אחרי מלחמת העולם הראשונה, במיוחד בשנות העשרים, היה היישוב היהודי בארץ־ישראל ההצלחה הגדולה ביותר וכמעט היחידה של רעיון מתן האוטונומיה הלאומית למיעוטים לאומיים, כפי שחזה אותה הנשיא האמריקני וודרו וילסון וכפי שנקבע בחוזי השלום בפריס. וזאת לא רק מפני תבונתם הפוליטית ונחישות רצונם הלאומי של היהודים, אלא גם מפני מדיניותה של ממשלת המנדט, אשר הניחה ליהודים, מטעמי האינטרס הבריטי העצמי, לארגן ולבנות את חייהם הציבוריים על־פי השקפתם הלאומית.

 

התקופה השלישית 1948-1929

העתקת קישור