הצבועים והסכלים בוויכוח השילומים
מס' מאמר
3

הצבועים והסכלים בוויכוח השילומים

יוסי שריד

ביקורת במוסף "ספרים" של הארץ, 1/8/2007

 

 

זהו הספר המשעמם הכי מעניין שקראתי בשנים האחרונות. לכאורה, מה כבר יכול לעניין בספר שאינו אלא אסופת פרוטוקולים מדיוני הממשלה, הכנסת, ועדת החוץ והביטחון, מוסדות מפא"י, ושל מסמכים מקוריים, חליפת מכתבים ויומנים אישיים. אני מטיל ספק אם "פולמוס השילומים" ייחטף מהדוכנים כרב-מכר, אך אין לי ספק שבלעדיו לא יתוודע הקורא המשכיל לוויכוח היותר דרמטי, נוקב וכואב שהתנהל כאן מאז קום המדינה עד היום.

 

הסכם השילומים עדיין מעורר שאלות של סקרנות לאומית ואישית: ראשית, איך היתה ישראל מתקיימת, מתנהלת ומתפתחת בלי כספי השילומים שאיפשרו לה בין השאר לקלוט בבת אחת מיליוני עולים חסרי-כל. האם היתה מחזיקה מעמד או שהיתה קורסת תחת עומס התחייבויותיה הבסיסיות לאזרחים ותיקים ובעיקר לחדשים. שנית, לו הממשלה היום היתה הממשלה של אז, האם היתה מסוגלת לחתום על ההסכם הזה? לאו דווקא בשל עמדה מוסרית אחרת אלא בשל איכות אחרת של מנהיגות שהולכת ופוחתת. לדוד בן-גוריון ולמשה שרת היו תעצומות נפש שאינן מאפיינות את יורשיהם. שלישית, איפה היה כל אחד מאתנו עומד בוויכוח ההוא? איש אינו יכול להישבע, גם לא אני.

 

בן-גוריון ושרת עמדו באותו צד במבחן השילומים חרף כל חילוקי הדעות והבדלי ההשקפות המהותייים ביניהם בענייני ביטחון וחוץ: המשא ומתן עם הגרמנים לא היה נפתח וההסכם בוודאי לא היה נחתם בלי שיתוף הפעולה ההדוק בין שניהם. אבל שרת היה האיש ששכב על הגדר והוביל את המאבק בלא לגלגל עיניים לשמים, מתוך הכרת ערך השילומים למדינה צעירה שאך בקושי נשמה, והכרת ערך השליחות שההיסטוריה העמיסה על שכמו.

 

ב-1956 הדיח בן-גוריון את שרת מתפקידו כשר החוץ הראשון של ישראל; נתפרדה החבילה. מורשתו המדינית של שרת נראתה אז כמורשת מיותמת שאין לה ממשיכים. הבן-גוריוניסטים רבו ומילאו את הארץ ואילו לשרת לא קמו יורשים, גם לא תלמידים. למקרא "פולמוס השילומים" הירהרתי שוב במשפט ההיסטוריה שלעתים מתמהמה. על-פי מצב הדברים הנוכחי, נדמה שמספר תלמידי שרת וממשיכי דרכו רב כעת ממספרם של תלמידי בן-גוריון. אמנם לאב הרוחני, לשרת, עדיין מתייחסים כאל אב חורג, כאילו לא מכובד ולא נעים להכיר בו כאב הביולוגי-האידיאולוגי, ואף על פי כן יש למשנתו חיים מחודשים לאחר מוות ממושך. אפילו תלמידו המובהק של בן-גוריון, שמעון פרס, הוא יותר שרתיסט בשנים האחרונות ופחות בן-גוריוניסט, גם אם יתקשה להודות בכך מטעמים סנטימנטליים ותדמיתיים.

 

אפשר היה לתמוך בהסכם השילומים ואפשר היה להתנגד. לא חסרו נימוקים כבדי משקל לכאן ולכאן. אך כרגיל בוויכוחים הרי עולם וגורל היו אלה הצבועים שקוממו יותר מכולם, ולאו דווקא הצדוקים או הפרושים; ויותר מהצבועים מקוממים הסכלים, שרק ביטחונם העצמי גבר על סכלותם.

 

אינני מתכוון לקומוניסטים נציגי מק"י. למאיר וילנר, לשמואל מיקוניס, לאסתר וילנסקה ולחבריהם היה מה לומר בגנות ההסכם עם מערב גרמניה, ולא מצאו מלה אחת בגנות מזרח-גרמניה, שתהליך הדה-נאציפיקציה בקרבה היה בהשוואה עוד יותר מזוגזג ויגע. גם אינני מתכוון למנחם בגין ולחבריו, שכמעט קיעקעו כאן את מוסדות הדמוקרטיה ורק ברגע האחרון התעשתו ועצרו. אני מתכוון לאנשי השמאל הציוני ולכמה מפא"יניקים שראו צל הרים כהרים, ציירו שדים על הקיר וכל תחזיותיהם הופרכו אחת לאחת. לו הסתמכו גם הם על נימוקים מוסריים-ערכיים עוד ניתן היה לשפטם לקולא. אבל הם ביקשו לשוות לטיעוניהם אופי של ניתוח מפוכח, מעוגן בקרקע המציאות הבינלאומית. אך הם נתבדו לחלוטין, על כן יישפטו לחומרה.

 

יעקב חזן ממפ"ם אמר בכנסת ב-5 בנובמבר 1951: "בגרמניה הולך וקם הנאציזם לתחייה, ו'ידידינו' המערביים הם המטפחים את הנאציזם הזה, הם המקימים מחדש את גרמניה הנאצית (...) הצבא שלנו, צבא ההגנה לישראל, יהיה במחנה אחד עם הצבא הנאצי, והנאצים יתחילו לחדור הנה לא כאויבינו הנוראים ביותר, אלא כשותפינו..." גם מפ"ם הוכתה אז בסנוורי שמש העמים.

 

יצחק בן אהרון הגדיל לחזות ולהזות בישיבה

העתקת קישור