היינו פה: צה"ל תוקף בעזה, 1955

ינאי ישראלי

וואלה! חדשות, 7/3/2008

בדיוק 53 שנה לפני "חורף חם" ערך צה"ל את "חץ שחור": מבצע שהוליד פיגועים, הפסקת מו"מ והקצנה.

ההתקפה הרצחנית של מחבל אשר שוגר מעזה, גבתה את חייו אזרח ישראלי. זה היה הטריגר לפעולה נרחבת של צה"ל ברצועה כעבור שבועות מספר. ראש הממשלה, שהצליח עד אז למנוע במספר הזדמנויות מקצינים ופוליטיקאים ששי קרב לממש תוכניות מגירה שאפתניות בנוגע לעזה, אישר הפעם את המבצע, שהוצג בפניו כמוגבל יותר ממה שתוכנן בפועל. פוליטית, לא היו לו הרבה ברירות. מצד אחד היה לחץ ציבורי עז לגבות מחיר מהערבים ולא להצטייר כ"חלשים". מצד שני דחק בו פוליטיקאי פופולארי, ראש הממשלה לשעבר ו"מר ביטחון", שזמן קצר קודם התמנה לתפקיד שר הביטחון בממשלה (במקום קודמו שהודח).

לימים הוא הצטער. עשרת ההרוגים הצפויים לאויב, עליהם דיבר הרמטכ"ל, הפכו לעשרות רבות; ישראל ספגה גינויים בינלאומיים; ערוץ השיחות השברירי גם כך נסתם. התוצאה המרכזית של אותו מבצע צבאי נרחב וכואב היתה פתיחתו של עוד סיבוב דמים והתחמשות.

כוחות צה"ל נכנסו לרצועה בליל ה-28 בפברואר 1955. בדיוק חמישים ושלוש שנים לפני מבצע "חורף חם", וכבר אז העניקו לפעולות שכאלו שמות פואטים. "חץ שחור" קראו לפעולת התגמול ההיא, במהלכה פשטו שתי מחלקות צנחנים בפיקודו של אריאל שרון, מהקצינים המוערכים של צה"ל באותה העת, על מפקדה מצרית סמוך לעיר עזה, בתגובה לשורת רציחות שביצעו מסתננים, כולל רצח בעיר רחובות המרוחקת מהגבול. 37 חיילים מצרים נהרגו בפעולה ו-31 נפצעו. צה"ל ספג 8 הרוגים ו-9 פצועים.

לימים יגדיר שרון את הפעולה כ"שיא הגבורה האנושית". זאת הייתה ההתנגשות החמורה ביותר בין ישראל למצרים מאז 48'. אחרי הפעולה הכחיש דובר צה"ל את תכנונה של הפעולה מראש, וטען כי כוחות מצרים הם שתקפו את חיילי צה"ל בשטח ישראל.

מהפדאיון ועד השאהידים

ראש הממשלה משה שרת זעם על התוצאות הקשות של מבצע "חץ שחור". הוא הבין כי שר הביטחון שלו דוד בן גוריון, והרמטכ"ל משה דיין הוציאו הביאו למערכה נרחבת בהרבה מזו שאישר. ככלל, שרת תפס את עצמו כקורבן של הניצים בהנהגה הפוליטית, במיוחד בן גוריון ומקורביו. מערכת הביטחון הוציאה לפועל פעולות צבאיות מרחיקות לכת מבלי לתבוע כלל את אישורו.

מאחר שהפעם היה חתום על אישור המבצע, נאלץ שרת להסתפק בנזיפה בדובר צה"ל, על נוסח ההודעה השקרית שפרסם. לטענת היסטוריונים, "חץ שחור", שהיה פעולת תגמול ראוותנית של בן גוריון כשבוע לאחר חזרתו מהפרישה בשדה בוקר לחיים הפוליטים, היווה נקודת מפנה ביחסי ישראל ומצרים. שליט מצרים נאצר טען כמה פעמים מאז כי פעולת תגמול זו היא שגרמה לו להבין שלא ניתן להגיע להסכם שלום עם ישראל, ודחפה אותו למירוץ החימוש.

בן גוריון וחסידי הקו המיליטנטי טענו שנאצר השתמש ב"חץ שחור" כתירוץ, להגברת מדיניות לוחמנית מתוכננת מראש. מה שבטוח הוא שהפעולה בעזה תקעה את המסמר האחרון בארון הקבורה של ערוץ השיחות החשאי שניהלו שרת ונאצר באותה תקופה באמצעות דיפלומטים שנפגשו באירופה. שיחות אלו, שהתערערו אך הצליחו לשרוד לאחר פרשת "עסק הביש" חודשים ספורים קודם לכן, הופסקו באחת על ידי המצרים מיד לאחר "חץ שחור".

תוצאה נוספת היתה הקמת יחידות הפדאיון (בערבית: "מקריבי עצמם"), שהורכבו בעיקר מפליטים פלסטינים בעזה, שאומנו על ידי המצרים ונשלחו לפעולות חבלה בישראל. בניגוד לטענות ישראל באותם ימים, מסמכים צבאיים שנפלו בידי צה"ל במערכות של 1956 ו-1967 הראו כי עד מבצע "חץ שחור" ניסתה מצרים למנוע הסתננות של פלסטינים משטח עזה לישראל. מאז חל שינוי בולט בעמדתה. נדמה כי בדרגים המדיניים והצבאיים בישראל לא השתנה הרבה מאז הימים ההם, ואותה פרדיגמה מחשבתית עדיין מושלת בכיפה.

לקריאה נוספת: אבי שליים, קיר הברזל (הוצאת ידיעות אחרונות, 2005).