שרת ואשכול
מס' מאמר
1

שרת ואשכול

יוסי שריד

"הארץ", 19/5/06

 

 

 

 

יש ראשי ממשלה נשכחים, שהם המתים הכי מתים.

 

כשנכנס אהוד אולמרט בשבוע שעבר ללשכת ראש הממשלה, הוא ביקש לבטא את ה"בדחילו ורחימו" שתקף אותו. אין זה עניין של מה בכך להיכנס בזוגות הנעליים שהשאירו שם קודמיו ויראת המקום נפלה עליו. הוא הזכיר את בן-גוריון ואת גולדה ואת בגין ורבין ושמיר וגם את פרס ושרון. ומי נשכח?

מטעמים ברורים הוא התעלם מנתניהו ומברק, אף כי ראוי היה לנקוב גם בשמם, הנימוס הממלכתי מחייב. אולמרט העדיף מן הסתם את השמות שהיו לו למזל ולברכה, שמות שהם קמיעות, לדעתו, ונתניהו וברק הם ההוכחה שלא תמיד התפקיד עושה את האדם.

ברשימת הלשעברים ניתן למצוא ראשי ממשלה משכמם ומעלה ואחרים- משכמם ומטה. ברשימת אולמרט מופיעים גם אנשים כושלים ומכשילים, שהמיטו עלינו אסונות כבדים.

דווקא משום כך מתעוררת התמיהה: מה ראה אולמרט להשמיט מרשימתו את משה שרת ולוי אשכול? האם רק יד המקרה היתה בשיכחה?

שרת ואשכול זכורים משום מה כראשי ממשלה אפורים, אם הם זכורים בכלל. אבל באפרוריות שלהם היה הרבה צבע, רק שעמיתיהם להנהגה סירבו להבחין באדום ולעצור. אלה, השועטים תמיד, רצו לתפוס מרובה ועל כן לא תפסו. שרת ואשכול ידעו שלפעמים המועט הוא שמחזיק את המרובה, ותפסת מועט, תפסת.

אולמרט לא שם לב שבחודשים האחרונים הוא מדבר יותר ויותר כשרת וכאשכול – הראשון ברהיטותו והשני בגימגומו – ופחות ופחות כגודלה וכשמיר.

לו שמעו כאן בקולם של שרת ואשכול, ולא שמעו בקולם של גולדה ושמיר וגם של פרס ושרון (שניהם בגלגולם המוקדם והממושך), לא היינו מגיעים למצבו של החבוש שאיננו מתיר עצמו מבית האסורים. ידינו לא היו אסורות כל כך הרבה שנים במדיניות תוקפנית ועקרה – מעצימת סכנות ועוצמת עין לסיכויים – ורגלינו לא היו בנחושתיים של התפשטות מתנחלת. גם כאשר נפלנו לפני בני עוולה, לא תמיד היינו חייבים ליפול. חיים רבים יכלו להיחסך, לו רק חיינו, ולא "ציוו לנו חיים" בתיווכם של המתים.

אף אם במקרה שכח אולמרט את שרת ואשכול, זה לא היה מקרה בלבד. דוחקים אותם כי מדחיקים את קול התבונה, שאז לא רצו לשמוע ועכשיו מכאיב לזכור.

העתקת קישור