משה שרת, אריק שרון ומאיר
הר-ציון
דברי משה שרת בישיבת מזכירות מפא"י,
11.1.61
היה פעם מעשה שחיילי צה"ל רצחו מספר ערבים
מתוך נקמה עיוורת [פרשת הנקמה של מאיר הר-ציון, אחר רצח אחותו שושנה וחברה במדבר
יהודה] אני אומר נקמה עיוורת בכוונה, מפני שאפשר לאמור שכל נקמה היא עיוורת, אבל
דבר אחד הוא אם ראובן הורג את שמעון ואז אחיו של שמעון הורג את ראובן - זו נקמה,
אבל זו לא נקמה עיוורת. אבל במקרה ההוא נרצחו סתם אנשים - מתוך נקמה עיוורת
לחלוטין. והנה לא הוסקה מזה שום מסקנה, לא הורדו אנשים מדרגה, לא הוצאו מתפקיד.
אחר כך היה עניין כפר קאסם. אז אינני יכול מראש לשלול את הזיקה בין שני הדברים
האלה. מי שהיו ממונים על כך לא הסיקו מסקנות. זה לא אומר כי בציבור שמסביב - בצבא,
במשטרה - לא הוסקו מסקנות. המסקנה הייתה כי דם ערבי הפקר. ואחר כך באה החנינה
לנדונים בכפר קאסם - ושוב יש מזה מסקנות, ויכולתי להמשיך בשרשרת הזאת.
דברי משה שרת ביומן האישי
יום ו', 14.1.1955
מוסיק [סגן אלוף (לימים אלוף) משה גדרון, בעלה
של תמר, אחיינית משה שרת] מפציר בי כי אקבל לשיחה את אריק [רס"ן אריאל שרון]
המפורסם, מפקד הצנחנים. הוא חבר נאמן למפלגה אך הוא מלא חרדה להידרדרות הקצונה
הצעירה במדרון לזרועות סיעה ב' [בשל קיצוניותה המדינית-צבאית].
יום ו', 28.1.1955
שוחחתי קצרות עם מוסיק על פגישות שברצונו לסדר
לי עם קצינים במטכ"ל המבקשים להשיח את לבם: אסף שמחוני ממיבצעים - עוזרו של
[אלוף יוסף] אבידר [ראש אג"ם] שיבוא עכשיו במקומו – ואריק [שרון] המהולל,
מפקד גדוד הצנחנים שידו בכל מעשי התגמול.
שבת,
5.3.1955
מה שהגדיש את סאת הצרות של שבת זו הייתה תקרית
חדשה שאירעה מצדנו, מהמין החמור ביותר. מהצבא מסרו כי אמש בוצע מעשה נקם
"פרטי" בעד הריגת הבחור והבחורה [עודד וגמייסטר ושושנה הר-ציון, שטיילו]
בסביבות עין גדי [בפברואר]. לפי גירסה זו עברה חבורת בחורים את הגבול, בכללם [מאיר
הר-ציון] אחי הנערה (בת בית אלפא), התנפלה על קבוצת בדואים והרגה חמישה מהם. הצבא
ידע כאילו כי הולך וניזום מעשה כזה והתכונן למנוע אותו, אלא לפי ידיעותיו נקבע
הביצוע להערב, ולכן הייתה הנחה כי יש עוד שהות לפעולת מנע, אבל הבחורים הקדימו את
המעשה ויצא מה שיצא. במשך היום פירסמו ירדנים גירסה אחרת לגמרי! עשרים חיילי
צה"ל הם שביצעו את הרצח - פגעו בשישה בדואים, הרגו חמישה, הניחו אחד בחיים
ואמרו לו כי זהו מעשה נקם בעד השניים שרצחו בני אותו שבט, למען יספר זאת לאחרים.
בערב פירסם דובר צה"ל, נוכח תלונה שהגישו הירדנים, כי נערכה חקירה, הוכח כי
לא הייתה במעשה זה ידה של שום יחידה של צה"ל ועדיין חוקרים אם עשו זאת
אזרחים.
ברור כי רק מעשה כזה היה חסר לנו. הוא עלול
לשמש הוכחה ניצחת כי אצלנו הוחלט לעבור להתקפת דמים כוללת, בכל החזיתות. תמול עזה,
היום משהו בגבול ירדן, מחר ב"מפורז" הסורי וכן הלאה. אמרתי לעצמי כי
בישיבת הממשלה מחר אדרוש משפט פלילי נגד קבוצת הבחורים - אחרת לא נינקה בעיני דעת
הקהל, גם לא נהיה זכאים לדרוש מהמדינות השכנות כי יענשו רוצחים.
יום א', 6.3.1955
הנושא היחיד שהעסיק את הישיבה נוסף על קרב-עזה
היה עניין הריגת חמשת הבדואים. ב"ג מסר גם על זה דוח מפורט ולא כיחד את פרטי
הרצח האכזרי - איך תפסו ארבעת הבחורים שלנו נערים בדואים, אחד אחד, ואיך הובילום
לוואדי ואיך רצחום בתקיעת סכינים, זה אחרי זה, ואיך ניסו לחקור כל אחד לפני מותו
בדבר מיהות רוצחי הנער והנערה ונבצר מהם להבין את התשובות על שאלותיהם כי לא ידעו
כלל ערבית. ראש חבורת הארבעה היה אחי הנרצחת, [מאיר] הר ציון מעין חרוד [ראה
"פרקי יומן" מאת מ' הר-ציון, 1969, הוצאת לוין אפשטיין]. ב"ג עצמו
דרש מסירת הארבעה למשפט - הם הסגירו עצמם לצבא והודו בפה מלא במה שעשו - והציע
להטיל על ועדה של שלושה שרים - רה"מ, משפטים וביטחון - לקבוע את הנוהל.
...אחריה ישיבת ועדת השרים לעניין רוצחי
הבדואים. גם אני גם ב"ג ראינו יתרון במסירתם למשפט צבאי, אך התברר כי יש ספק
אם יוכל להיות בסיס חוקי לנוהל זה. מבחינה חינוכית רצוי כי עונש המאסר הממושך, אשר
לו צפויים הארבעה יוטל דווקא על ידי בית דין צבאי, שכן עונש שיבוא מידי בית דין
אזרחי לא יהיה אליו יחס של דרך ארץ מצד הצבא .
בערב באו לביתי שר המשפטים והיועץ המשפטי
להודיעני כי לא מצאו כל אפשרות חוקית להזקיק את העניין לבית דין צבאי. התקשרתי עם
ב"ג וסידרתי כי ייתן הוראה לצבא להעביר את הארבעה לידי המשטרה למען נוכל
לפרסם עוד הערב כי נעצרו ארבעה חשודים וחקירתם החלה.
אגב, התברר כי אותו הר-ציון, שיזם את מעשה הנקם
ושהזעיק לכך שלושה מחבריו, כולם צנחנים לשעבר, כיום במילואים, שניים מהם חבריו
מעין חרוד [זאב סלוצקי-עמית, (צ"ל נהלל) ויורם נהרי] ואחד מדגניה ב' [עמירם
הירשפלד], הוא עצמו השתחרר מהצבא לאחר שנרצחה אחותה כדי לעמוד לימין הוריו באבלם.
נקל לשער מה יהא על ההורים כשיידון בנם, היחיד שנותר להם, למאסר עקב נקמת דם
אחותו. וכל הטרגדיה המשתלשלת הזאת אינה אלא פרי מעשה נערות פרוע - יציאת בחור
ובחורה על דעת עצמם לטיול בארץ אויב, וזה לאחר שכבר נפלו קורבנות יקרים כתוצאה
מהרפתקאות כאלו.
כל הערב עסקתי בהעברת הארבעה מרשות הצבא לרשות
המשטרה. ההעברה נתעכבה משום שהרמטכ"ל נעלם - ודאי הוזמן לאיזו מסיבת פורים -
וכך לא נתפרסם דבר המעצר הערב, למגינת לבי.
יום ג',
8.3.1955
הרדיו לא חדל לפלוט שירים ומנגינות של פורים
וניגוני ריקודים מרנינים. בקעה ממנו שמחה עממית כנה ונשמעו מפיו כמה עיבודי שירים
וחרוזי בידוח שהבהיקו מהם כישרון רב, חן רוחני וכיסופים ליופי מקורי. תהיתי על
מהותו וגורלו של עם זה, המסוגל לעדינות נפש כה דקה, לאהבה עמוקה כזו של הבריות,
לשאיפה כה כנה לנאה ולנאצל - ועם זה הוא מוציא מתוך שורות טובי הנוער שלו בחורים
המסוגלים לרצוח נפש, בדעה צלולה ובדם קר על ידי תקיעת סכינים בגופותיהם של בדואים
צעירים חסרי מגן. איזו משתי הנשמות המתרוצצות בין דפי התנ"ך תנצח את יריבתה
בקרב העם הזה?
יום ו',
11.3.1955
[מפכ"ל המשטרה] יחזקאל סהר בא למסור על
מצב עניין הארבעה. כאמור, סירבו הללו להודות או בכלל להעיד. מסרו רק זהותם -
שמותיהם ומקומות מגוריהם. המפכ"ל פנה לרמטכ"ל ושאל אם מוכן הצבא לסייע
בחקירה המשטרתית - זאת אומרת אם תוכל המשטרה לשלוח חוקריה לברר מה ידוע על הפרשה
למקורות צבאיים. הרמטכ"ל אמר כי ישאל את פי שר הביטחון ואחר כך ענה בשמו כי
אינו מסכים לחקירה בצבא. המפכ"ל בא אלי אובד עצות. ברור כי הצבא מחפה על
האנשים. אין לו שום אפשרות לחקור את העניין - נוכח סירוב החשודים לפתוח פיהם - בלי
שיתוף פעולה יעיל מצד הצבא. אם שיתוף פעולה זה איננו - ושום ראיה או עדות ממקור
אחר לא תושג - לא תהיה ברירה אלא לשחרר את החשודים ולסגור את התיק. הוא מבקש עצה.
לדעתו אין לשאת התנהגות זו מצד הצבא, שפירושה התייצבותו נגד השלטון הממלכתי
המוסמך.
הודאגתי. הרואה ב"ג כיצד הוא עלול להסתבך?
הוא עצמו הביא את העניין לידיעת הממשלה, סיפר את עיקר תוכנו של הדוח הצבאי והציע
למסור את האנשים למשפט. הוועדה שנקבעה לפי הצעתו לא הייתה מיועדת אלא לקבוע את
אופן המסירה למשפט - אם לבית דין צבאי או אזרחי ולפי איזה אישום. עתה הוא מאשר,
למעשה, חבלה בפעולת המשטרה וסיכול החלטת הממשלה על עשיית דין באשמים.
...הספקתי לחטוף שיחה עם איסר [הראל, ראש
הש"ב]העומד לצאת לחו"ל בענייניו. לפי התרשמותו, אין כמעט איש בארץ הדן
לכף חובה את הבחורים רוצחי הבדואים. דעת הקהל בהחלט לצדם. מסירתם למשטרה לשם חקירה
נראית כצעד של יציאת ידי חובה כלפי חוץ ולא כמעשה חינוכי כלפי פנים.
... מוסיק טילפן כי לו למסור לי משהו. תפסתי כי
זה בעניין המעשה שבין ים המלח ובין חברון וחשבתי כי כוונתו להזהירני על ההסתה
המתנהלת נגדי בעניין פרסום השמות. התברר כי זהו רק פרט מהכלל ואינו העיקר. מוסיק
בא לספר לי כי כל מיבצע הנקמה נערך בעזרתו הפעילה של אריק [שרון], מפקד גדוד
הצנחנים. הוא צייד את הארבעה בנשק ובמזון ובשאר ציוד, הסיע אותם כיברת דרך ברכב
הגדוד, גם שלח חוליות לקראתם להבטיח את דרכם חזרה. לא ברור אם גם משה דיין ידע על
המיבצע מראש, אך הבינותי כי אין הוא מוציא אפשרות זו. יתר על כן, הבחורים שותקים
עכשיו לפי הוראתו המפורשת של אריק - ושוב לא ברור אם לא על דעת הרמטכ"ל. ונכון
כי מתנהלת נגדי הסתה בשל פירסום השמות. אריק משתולל וצועק כי זו הייתה הפקרת
האנשים לרצח-נקם, וכי אם יילחמו פעם בשורות הצבא ויפלו בשבי - אחת דתם להיות
מוצאים להורג.
בהיות שמוסיק שומע את כל אלה כדיבורים המתהלכים
בקרב קציני המטכ"ל ראיתי לספר לו דברים כהווייתם, למען ידע מה להשיב. הוא
הופתע לשמוע כי על מסירת הארבעה לדין הוחלט בממשלה לפי הצעת שר הביטחון. הסברתי לו
את נימוקי פירסום השמות:
א) בלי שמו של הר-ציון היה עלול להיווצר
רושם כי זהו מעשה רצח לשמו - לאור השמות היה ברור, לפחות, כי זהו מעשה נקם;
ב) השמות היו נודעים ממילא לעיתונות
ופרסומם הבלתי מוסמך היה גורר אחריו האשמות בהעלמה מדעת. הן בין כה וכה נשמעו
בעיתונות תמיהות ותרעומות על אופן הטיפול הבלתי סדיר של המשטרה בעניינם של ארבעת
אלה. אבל למשטרה לא ניתנה פקודה לפרסם את השמות. הוגד לה כי הדבר רצוי אבל עליה לתאם
את נוסח הפרסום עם הרמטכ"ל. אם אירעה תקלה והוראה זו לא נתמלאה - הרי זו
תקלה, וחיי הצבא מלאים תקלות כאלו כרימון. יתר על כן, אם היה בפרסום משום סיכון
חיילים - לשעבר ולעתיד - מדוע לא הופעלה הצנזורה למונעו? מדוע לא פנה איש אלי
להעיר אוזני על הסכנה, כשם שנעשה הדבר בכמה מקרים אחרים? אך למעשה עניין הסיכון
הוא בעיני טענת שווא. הבחורים ביקשו לבצע מעשה נקמה, אבל על מנת שידיעת העניין
תישאר סגורה ומסוגרת בחוג אנשי שלומם. אין הם מוכנים להתפאר במעשה רצח כלפי הרבים.
אריק וחבריו מסתייעים עכשיו בטענת הסיכון כדי להצדיק חיפוי על מעשה פשע. הנימוק כי
אם יילחמו פעם ויפלו בשבי - יוצאו להורג, מוציאני מן הכלים. היעלה על הדעת כי הצבא
יסתייע פעם באנשים כאלה שביצעו מעשה פשע נגד המדינה, ועוד מתוך שימוש בכלים
צבאיים? לפחות זה צריך להיות עונשם, כי לעולם לא יוכלו להיות חיילים עוד. יכולה
להיות עוד טענה, הגיונית מהקודמות: מדוע נתפרסמו מקומות מוצאם של הארבעה -
חפצי-בה, עין חרוד, דגניה ב'? הן על ידי כך הוצבו יישובים אלה כמטרה למעשי נקם של
רצח וחבלה! אבל האמת היא, כי ההודעה שנתפרסמה על ידי המשטרה לא פירשה כלל בשמות
המקומות האלה. היא הכילה רק את שמות האנשים ללא כל פירוט מניין באו. פרסום המקומות
נעשה על ידי העיתונים על דעת עצמם. אם יש בזה סכנה לביטחון, מדוע לא מנעה הצנזורה
את הפרסום? ואם העיתונים עשו זאת לגבי שמות המקומות מבלי להגיש את הידיעה לאישור
הצנזורה, מניין שלא היו נוהגים כך לגבי שמות האנשים, במקרה שהמשטרה לא הייתה
מפרסמת אותם בעצמה?
מוסיק הקצין טען וחזר וטען: הנה זוהי הרוח השוררת בגדוד הזה
- מעשים אלה וכל ההסתה הזאת הם פרי חינוכו!
יום ד', 16.3.1955
חזרתי למשרד רה"מ לפגישה מיוחדת במינה.
שרה הר-ציון מבית אלפא, אמו של מאיר הר-ציון, לוחם נועז,
מפקד דגול בגדוד הצנחנים, אשר פרש מצבא הקבע כשנרצחה אחותו על מנת להיות עם אביו
בעין חרוד (הזוג נפרד) ועשה דין לעצמו עם שלושת חבריו על ידי הריגת חמישה ערבים
לשם נקמה, באה לתבוע עלבון בנה מידי ממשלת ישראל. נתקלתי בעולם של מושגים והרגלי
מחשבה שהיה מוכרח להדהימני. ידעתי מראש כי תהיה זו שיחה קשה ומסוגפת וקראתי ליעל
ורד [לשכת שר החוץ] לנכוח בה. היא אמרה אחר כך: "האנשים האלה טרם הכירו
בקיומה של המדינה!"
האישה שרה הר-ציון, טיפוס נאה ומעולה של חלוצה
מתיישבת, פנים דקי-שרטוטים, שרידי חן עם ארשת סבל רב, שיבה בלא עת, עיניים נבונות
וחלוּמות במקצת, כאילו לא מהעולם הזה - פתחה ודיברה הרבה ובלי הפוגה, כנראה ערכה
בראשה את כל טענותיה והשמיעה אותן ברציפות וברהיטות, כמעיין קולח. הקשבתי לה מתוח
וכבוש ולא שיסעתיה אף במילה אחת.
יום ה',
24.3.1955
קיבלתי מכתב משר המשטרה שטרית בעניין הארבעה:
כיוון שהצבא מסרב לשתף פעולה לא יהיה מנוס מלשלחם לחופשי ובזה יתחסל למעשה העניין
כולו. טילפנתי לרוזן ומצאתי כי עודנו מקווה להגיע לאיזה פיתרון חיובי. לא
נשתכנעתי. הפגנה זו של אוזלת יד השלטון המשפטי מול הצבא אין לשער תוצאותיה
הממאירות.
בבואי הביתה לארוחת הצהריים מצאתי את דודיק
[דוד גולומב, בן אליהו גולומב], מירה [אשת דודיק] ונבות [בן יהודה שרת] סועדים בכל
פה. תפסתי את עצמי נתון במצוקה בחברתו של הנער היקר הזה, סמל בגדוד הצנחנים, אשר
אני יודע כי ידו הייתה במתן עזרה לארבעה לשם ביצוע פשעם המתועב - אכן לפי פקודה
שקיבל מקצינו. לא עברו רגעים מועטים ונבות ניסה להציל מפי דבר על גורל הארבעה אבל
השתמטתי מלענות.
... רוח תזזית משתוללת בראשו של משה דיין ואין
הוא עוצר כוח לשבת בשלווה - הוא מוכרח להמציא בכל פעם איזה משבר חדש. שאלתי את
מוסיק אם יחיד הוא בתגובותיו אלו, או יש עוד קצינים החושבים כמוהו. אמר כי בהחלט
יש ויש, אלא רובם פוחדים לגלות דעתם פן יבולע להם. חזר ואישר לי כי אריק [שרון]
אירגן את כל העזרה לארבעה, ומשנעצרו הוא שפקד עליהם להחריש והוא שהזמין את הכפתור-ופרח
שמואל תמיר לשמש להם פרקליט.
יום א',
17.4.1955
העמדתי לבירור את עניין הארבעה - רוצחי חמשת
הבדואים. היה דיון כאוב. סיפרתי את הפרשה כפי שידעתיה, לרבות עזרת הצבא - גדוד
הצנחנים - למיבצע הנקם העיוור והאכזרי. ב"ג ניסה לכפור באמיתות ידיעותי.
גולדה אמרה כי בעצמה שמעה מפי בתה וחבריה, אנשי רביבים, כדבר הידוע לכל, כי יד
הצבא הייתה בדבר. דיברתי על שני הנגעים שפשו בנוער:
הראשון - הזלזול בחיים,
שהתפתח בעקבות מלחמת הקוממיות וגילויי חירוף הנפש העילאים שהיו בה - זלזול המביא
לידי הפקרת אנשים את חיי עצמם, ע"י "טיולים" נועזים עד לטירוף בלב
ארץ האויב וזלזול המתיר לאנשים לקפח על לא דבר חיי זולתם,
השני - יצר הנקם שנתעלה
לדרגת עיקרון מוסרי עליון. נשמתו האפלה של התנ"ך שבה לתחייה בקרב בני נהלל
ועין חרוד והיא מאיימת להכריע את נשמתו הנאצלת.
ב"ג דיבר ארוכות, תמך יתדותיו בשפינוזה
ובמקיאוולי, יותר נכון הסתמך על הערצת שפינוזה את מקיאוולי, וביקש להוכיח כי מוסר
אישי ומוסר ממלכתי אינם היינו הך. הוא עצמו מדוכא ומאוכזב מחוסר היכולת להביא את
הבחורים בפלילים, אך אין לעשות זאת מבלי שיופיעו אנשי צבא כעדים מרשיעים ואילו את
הופעתם אין הוא יכול לאשר מטעמי ביטחון. לא יכולתי להבין את העניין אחרת מאשר
כביטוי לחשש כי במשפט עלולים להתגלות צפונות גדוד הצנחנים שיפליצו את הציבור. גם
גולדה הייתה נבוכה ואומללה וכל המחזה של ארבעה רבי מלוכה בישראל נמקים יחדיו בחוסר
אונים להבטיח שלטון החוק והצדק והמוסר בתוך עמם היה מדכא ומשפיל.
יום ב',
16.5.1955
בבוקר במשרד רה"מ עם ב"ג ו[שבתאי] רוזן
[היועץ המשפטי של משרד החוץ] בעניינם המסובך של אותם ארבעת בחורי עין חרוד ודגניה
ב' שרצחו חמישה בדואים ולעת עתה יצאו נקיים. רוזן דרש את הפגישה. תבע קיומו של
משפט וטען כי אם יעידו אנשי הצבא שנהירים להם פרטי המעשה יש סיכוי להרשעה. הציע
קיום המשפט בדלתיים סגורות. ב"ג בשלו: מטעמי ביטחון אינו מוכן להורות לחיילים
להעיד, אפילו לא במשפט סגור. כשנתבקש לפרש מדוע מסוכן הדבר מטעמי ביטחון, לא נתן
תשובה ברורה. לעומת זה סיפר כי הוא מוטרד בעניין חמור ביותר לרגל אותו מעשה. מסתבר
כי הבחורים עשו מה שעשו לא על דעת עצמם, אלא בעזרת מפקד גדוד הצנחנים, אריק
המפורסם (אמרתי לב"ג זה מכבר כי כך היה הדבר - אני יודע כי נבות שלנו היה אחד
החיילים שנצטוו להושיט את העזרה בתובלה ובליווי). אריק זה נמצא עכשיו בחו"ל
וב"ג מחכה לשובו כדי לחקור אותו, להוציא אמת מפיו ולהסיק מזה מסקנות בכל חומר
הדין. כדרכו, ניסה ב"ג להשקיע גם אותנו בעניין המעסיק אותו ולהימנע מלדון
בנושא שעמד על הפרק - עניין המשפט - שאין הדיון בו נוח לו. טען כלפי רוזן שאלמלא
נוקשותו היה המשפט מתקיים בזמן. נוקשות רוזן פירושה סירובו להבטיח מראש המלצה
לנשיא על חנינה, שתמורתה היה אולי ראש החבורה ניאות להודות באשמה. באין הוכחות
וכשהצבא אינו מופיע לעדות, אין שום סיכוי להשיג הרשעה אלא בכוח הודאה, וזו הייתה
תלויה בהבטחת חנינה מראש. רוזן טען כי בשום פנים לא יכול לתת הבטחה כזו מבלי לעשות
את משפט הצדק בארץ לצחוק. לבסוף הציע להעביר את סמכות ההחלטה אם להבטיח חנינה מראש
- לממשלה כולה. אז אמרתי כי במצב זה אקבל על עצמי לתת הבטחה והצעתי כי אברר
באמצעות שלמה לביא [ח"כ, חבר עין-חרוד] אם יהיה אותו בחור מוכן להודות. אבל
רוזן יעץ לשאול קודם בדעת הממשלה. איזה סבך משפיל! ברור כי ב"ג אינו עוצר כוח
לעמוד בפני הרמטכ"ל, המעוניין לא להוקיע את קציניו לגנאי כלפי כל שואפי הנקם
בישראל על ידי הצגתם בבית המשפט כעדי קטגוריה נגד חבריהם לשעבר.
יום א',
10.7.1955
הייתה בישיבה עוד פרשה קשה. רוזן עורר מחדש
לאחר הפסקה ארוכה את שאלת רצח ארבעת הבדואים על ידי חמשת בחורים שלנו, תוך מעשה
נקם עיוור ואכזרי, וביקש אישור הממשלה להעמדתם לדין. ב"ג הסביר כי משפט עלול
לגרור גילויים מזיקים לצבא ולכן יהיה אנוס מטעמי ביטחון למנוע הופעת קצינים יודעי
דבר כעדים. המשיך וגילה דבר אשר לא ידענוהו. הוא חקר את מפקד גדוד הצנחנים והתברר
לו - מה שידעתי כל הזמן מפי מוסיק ואף אמרתי לו - כי היה לרוצחי הבדואים יסוד
להניח כי המעשה שהם זממו אינו למורת רוח לצבא. הייתה זו הגדרה מתונה מאוד לעזרה
הפעילה שנתן אריק על ידי אנשיו למיבצע הנקמה. ובכן על כך נענש אריק קשה: הובעה לו
נזיפה חריפה ביותר בנוכחות כל בני דרגתו שבצבא (סא"ל) והקצונה הגבוהה יותר.
החלפתי מבטים עם גולדה ובעינינו הסכמנו כי איננו מתפעלים מחומרת העונש. הבעתי אז
דעתי נגד המשפט, אשר ממילא סיכוי ההרשעה בו קלוש ביותר, מחוסר הוכחות של ממש ונוכח
החשש כי בית הדין לא יתחשב בדוח הקצין החוקר, שכן בגביית עדותו לא הזהיר את האנשים
כדת. לעומת זה פניתי לב"ג והצעתי לו לגזור בעצמו עונש על הבחורים מבצעי
התועבה על ידי הכרזה פומבית כי הם נמחקים משורת אנשי המילואים לצה"ל. אם נטלו
לעצמם רשות לרצוח נפשות על דעת עצמם - שוב אין צה"ל זקוק להם כחיילים או
קצינים. נידוי כזה יפגע בהם קשה וישמש אות ומופת לרבים על עמדת צה"ל כלפי
מעשים כאלה. ב"ג התרשם מאוד מההצעה; ראיתיו נרגש ביותר וברור היה לי מדוע:
הוא בלבו מסכים לה אך הוא חושש כי לא יוכל לשכנע את הרמטכ"ל והנוהים אחריו
בצידקתה והריהו מבין כי הדבר עתיד להכניסו במצוקה. בכל זאת התאושש והודיע כי הוא
מוכן לעיין בהצעה, שהוא מבין היטב את נימוקיה.
