האם עדיפה התפוצצות מבחוץ או עדיפה התפוצצות מבפנים?
מתוך דברים בוועדה המדינית של מפלגת פועלי ארץ-ישראל (מפא"י), 12.5.1954
דברי משה שרת המובאים כאן סיכמו שני דיונים קודמים בשאלות מדיניות, שקיימה הוועדה המדינית של מפא"י ב-15 וב-29 באפריל, 1954. הדברים הועתקו מן הפרוטוקול הגולמי של הדיון ונערכו קלות תוך השמטות על-ידי יעקב שרת.
(המקור שמור בארכיון מפלגת העבודה על-שם משה שרת, בית ברל)
אינני חושב שהבעיה "מלחמה או לא מלחמה" נפתרת בזה אם אומרים: "איננו רוצים במלחמה". קודם כל, אחרי כל האמירות הללו אינני בטוח אם כולנו איננו רוצים במלחמה. נדמה לי, שחבר אחד לפחות ניסה להציע כפתרון מלחמת מנע ובעוד מועד. ישנה אפוא אפשרות כזאת.
שנית, אלה שאומרים: "איננו רוצים במלחמה, אבל מבחינה צבאית יותר כדאי מלחמה עכשיו מאשר כעבור זמן", על-ידי עצם אמירה זאת מפיצים הלך רוח של מלחמה, ועל-ידי כך מטפחים רצון למלחמה.
שלישית, גם אלה שבהחלט אינם גורסים מלחמה כמטרה של מדיניות, חוששני שאינם נותנים במידה מספקת את דעתם על האפשרות, שאנו יכולים לגלוש לתוך מלחמה. אחת משתיים: אם לא איכפת להם לגלוש לתוך מלחמה, אזי הם לא צריכים לומר שאינם רוצים במלחמה. כי אם לא איכפת, סימן שאולי מסכימים למלחמה. ולעומת זאת, אם אינם רוצים במלחמה באמת ובתמים, הם צריכים לדאוג שלא נגלוש לתוך מלחמה.
אני סבור, כי רבים מאיתנו לוקים במום שהוא טבעי לבני-אדם, שהם דנים על העתיד לאור העבר. אנו יודעים איך גנרלים מתכוננים למלחמה עתידה על יסוד הניסיון של המלחמה הקודמת, ואחר-כך איך הם מתבדים. המחשבה הצבאית של ימינו עושה מאמצים נמרצים מאוד להשתחרר מהשיגרה הזאת ולהתכונן למלחמה כפי שהיא עתידה לבוא, ולא כפי שהמלחמה הקודמת היתה.
נדמה לי, שכאשר אצלנו מדברים על מלחמה עתידה, אנו רואים אותה כשלב נוסף ומשלים של מלחמת העצמאות – ולא היא. ולא היא לפחות משלוש בחינות: קודם כל, המלחמה הקודמת לא באה ביוזמתנו –יכול מישהו לטעון שהיא באה ביוזמתנו בגלל הצהרת בלפור, או כי היא באה בגלל עליית הביל"ויים, אבל אם נצמצם קצת את החשבון, הרי מבחינה מדינית אנו היינו מוכנים להגשים את החלטת נובמבר 1947 על קירבה ועל כרעיה, זאת אומרת להקים מדינה ב-55% של שטח הארץ עם 49% ערבים באוכלוסייתה.
ואנו לא זממנו ולא תיכננו ולא ביצענו אותה מלחמה כדי להרחיב את השטח ולהקטין את האוכלוסייה. היוזמה באה מצד אחר, וזה קבע את כל עמידתנו והתגוננותנו במלחמה ההיא, זה קבע את הד המלחמה ההיא בעולם כולו – העולם כולו ידע אז שאנו נלחמים מלחמה כפויה עלינו, שאנו נלחמים מלחמה צודקת, שאנו נלחמים מלחמה של הצלת עצמנו, מלחמה לחיים ולמוות, שאין לנו כל ברירה.
אני אומר: זה קבע את הרגשת היישוב במלחמה ההיא, הרגשה של עמידה עם הגב אל הקיר ללא כל ברירה. זה קבע את הרגשת העם היהודי, את עזרתו בממון ובאדם. זה קבע את יחס המעצמות. מבחינה זו לא הכריע שהאו"ם לא נקף אצבע – קודם כל אין זה מדוייק שהאו"ם לא נקף אצבע: באו שתי ההפוגות שלא רק בלמו אותנו, אלא הצילו אותנו. וכך גם לא הכריע הדבר שהיה אמברגו אמריקני. אהדת העולם במידה מכרעת היתה נתונה לנו.
"עוד ניצחון כזה..."
אם אנו מדברים על המלחמה העתידה, היא מכל הבחינות הללו לא תהיה כזאת. אנו לא נוכל, איך שנסדר את העניין ואיך שנתחכם, להשתחרר מהאשמה שהמלחמה באה ביוזמתנו ובגללנו, וגם אם הדבר הזה לא יהיה כך, ולא בנו יהיה תלוי איך הדבר יוצג, כי זה לא יבוא כתוצאה של הכרזת מלחמה, כתוצאה של משלוח צבאות – משהו יסתבך ופתאום פרצה מלחמה – ויהיה מרחב בלתי-מוגבל לפירושים וגירסאות. זה יקבע את מעמד היישוב ואת יחס העם היהודי בעניין זה. אינני יודע אם יש תועלת רבה בבירור כל האפשרויות ההיפותטיות, אבל כשמדברים בקלות על מלחמה מונעת, מאלצים בירור כזה.
לא תהיה הרגשה לעם הזה, היושב בציון, כי לא היה מנוס, כי לא היתה ברירה. הוא לא יוכל לומר: "פה עניין נקי, בהחלט כפו עלינו", אלא יאמר: "הממשלה לא שיחקה את קלפיה נכון, והצבא סיבך, ומי יודע אם זה היה הכרחי". כל שכן נזכור, כי בינתיים אומנם הוכפל היישוב, יותר מאשר הוכפל, אבל נשתנה תכלית שינוי הרכבו [מבחינת חוסנו], ואחר יהיה אז יחסו של העם היהודי, זאת אומרת, הוא לא יפנה אלינו עורף, ואני מניח שגם אז יזרמו אלינו מתנדבים, אם רק יוכלו, אבל לב העם לא יהיה שקט, הוא ישאל אם הדבר הזה היה הכרחי או לא, וזה יתבטא ב-101 צורות. זה דבר אחד.
דבר שני: אז [ב-1948], מפני שלא היתה ברירה, לא היתה שאלה של מצב כלכלי. בעצם, בהתחלה [של המלחמה] מדינת ישראל לא היתה קיימת; כאשר היא נולדה היא כבר היתה אחוזה שלהבות. [ואילו] עכשיו, המדינה הזאת על הסבכים הכלכליים והכספיים הממאירים שלה, על הנטל השובר את גבה הרובץ עליה, אם תגלוש לתוך מלחמה, היא תימצא במצב לאין שיעור יותר מסובך משהיה [ב-1948].
ואחרון אחרון, אם אפשר רק לנחש, המלחמה לא תיגמר בשלב הבא כך כפי שנגמרה בשלב הקודם. מה אני רוצה לומר? אני מוכן להניח, שאנו ננצח ניצחון צבאי, אבל הניצחון יכול להיות ניצחון ש"עוד אחד כמוהו ואבדנו". מאיזו בחינה? מבחינת התוצאות הדמוגרפיות של המלחמה. אינני מניח שהמלחמה העתידה – נניח, אם נכבוש את שארית שטחה של ארץ-ישראל עד הירדן – שהיא תסתיים באותה יציאה המונית של הערבים כמו שנסתיימה המלחמה הקודמת. קודם כל, אם ניקח את המלחמה הקודמת, לא בכללותה אלא ננתח אותה שלש-שלב, נראה שבמידה שהמלחמה נמשכה, הלכה ופחתה מיכסת היציאה הערבית, ובשלבים האחרונים של המלחמה כמעט לא היתה יציאה ערבית, כי תוך כדי המלחמה הם למדו לקח מהניסיון.
ואינני יודע – אם להשוות את מעמדנו עכשיו עם הגבול הבלתי-אפשרי לחלוטין, נניח, שאנו צריכים להחזיק בו, ועם ההסתננויות וההתפרעויות הבלתי פוסקות והסיבוכים הבלתי פוסקים ומירוט העצבים ולפעמים גם התמוטטות הרוח של אנשי הספר מצד אחד, ומצד שני עמידתנו על הירדן, שזה מבחינת הגבול וכושר ההגנה, הקלה עצומה, אבל כאשר בתווך [נוספים] מיליון ערבים, או בערך – אינני יודע מה משני אלה עדיף: האם עדיפה התפוצצות מבחוץ או עדיפה התפוצצות מבפנים?
אני מציע באמת לחברים, כאשר הם אומרים שמבחינה צבאית יותר כדאי להילחם עכשיו מאשר בזמן אחר – אני מציע להם ברצינות לזכור את כל ההסתבכויות החמורות העלולות להביא למלחמה חדשה בשלב זה, בטרם התחזקנו יותר מבפנים, בטרם עשינו צעדים יותר נמרצים ומוצלחים לאיזון המשק, בטרם חינכנו קצת אחרת את היישוב, בטרם הכינונו אפשרויות של פתרונות אחרים לאוכלוסייה ערבית נוספת גדולה.
מדינה הסבורה כי לה מותר הכל
אני רוצה להזכיר, כי מלחמה חדשה כזאת תהיה אחרי מלחמת קוריאה ולא לפניה. ו"אחרי קוריאה" זאת אומרת אחרי הוכחה שאו"ם יכול גם להתערב התערבות צבאית. אפשר כמובן לומר על כך, שבקוריאה בעצם לא התערב או"ם, שהתערבות האו"ם בקוריאה היתה פיקציה – בקוריאה התערבה אמריקה ועוד מדינות אחדות, שראו לעצמן חובה או אינטרס בינלאומי להשתתף יחד עם ארה"ב במלחמה זו. אם אנו אפילו נגרוס כך, מניין שארצות-הברית ואנגליה לא תתערבנה במלחמה זו ותסתייענה באו"ם רק כמסווה? על יסוד מה אנו יכולים להניח הנחה כזאת, שהם לא יתערבו?
יתר על כן, אין כלל צורך בהתערבות על ידי משלוח צבא. קשה, למשל, להניח שאמריקה תשלח צבא יבשה כמו ששלחה לקוריאה. זה לא כל כך פשוט. אבל אין כלל צורך שהדברים יגיעו למשלוח צבא יבשתי הנה, ואפילו חיל אוויר, כדי שאנו ניחנק. די שהציים של ארצות-הברית ושל אנגליה במזרח התיכון יסגרו לנו את נמלי הארץ, כדי שאנו ניחנק. ואפשרויות כאלה נשקלו, אפשרויות כאלה נשקלות, הן אינן קלוטות מהדמיון.
אני חושב שאנו רחוקים מאוד מאוד ממצב שאמריקה תתחיל לזיין את מדינות ערב על מנת שהן ישמידו את מדינת ישראל. יכול להיות, כמובן, שבמהלך המסע של הזיון, אם באמת [הערבים] יקבלו [נשק ב]ממדים גדולים וזה יהיה נשק כבד, במשך הזמן הדברים יכולים להגיע בשבילנו למצבים חמורים מאוד. אבל לכתחילה אנו רחוקים מזה. העובדה שאנו רחוקים מזה אינה אומרת בשבילי שלא יכול להיווצר מצב, שבו גם אמריקה וגם אנגליה תהיינה מעוניינות ללמד אותנו לקח יסודי מאוד, ובפועל ממש, לא רק בדיבורים.
מפני שלנו הולך ויוצא שם של מדינה הסבורה כי לה מותר הכל, על כל פנים, לה מותר מה שלא מותר לאחרים – היא איזה "בן יחיד בינלאומי", יש לה מסורת גדולה בהיסטוריה, יש לה קשרים עולמיים עִם עַם המפוזר ברחבי תבל, היא עוסקת בכל מיני אקספרימנטים סוציאליים מעניינים מאוד, יש לה יומרות רוחניות גבוהות מאוד והיא מגייסת לצידה תמיכה ואהדה, ולכן היא חושבת שמתוך כל ההסתייעות בדברים אלה, בינתיים היא יכולה לעשות כל דבר אסור, ולא יבולע לה, ואומה כזאת צריך פעם אחת ללמד לקח, צריך פעם אחת לתמיד לשים קץ להנחה הרווחת אצל הערבים, שבסופו של חשבון [מעצמות המערב] לא יעיזו לפעול נגדנו פעולה נמרצת.
לפי דעתי, באש זאת לנו אסור לשחק.
אנחנו איננו יושבים פה להחליט לעשות מלחמה או לא, ואני באמת ובתמים בטוח, שגם [חבר הכנסת] חיים בן-אשר אינו עומד להציע לנו היום להכריז מלחמת מנע. אנו פה, לפי דעתי, מטכסים עצה באיזה שבילים לנהל את המחשבה המדינית שלנו. החברים היושבים פה אחר-כך מרצים הרצאות או מדריכים מרצים, כותבים מאמרים ומשפיעים על החברים שכותבים מאמרים, מנהלים בירורים שונים. אני ממליץ לפניהם לצרף הלך מחשבות זה ברצינות רבה לחשבון עולמם, לשקלה ולטריה שהם עורכים עצמם ועם אחרים לגבי אפשרויות, סיכויים וסכנות. ואני מניח, שהם יגיעו למסקנה שעל זה [על מלחמת מנע] אין מה לדבר.
כמובן, אם הדבר יפרוץ, ואם למרות כל הזהירות או גם בלי כל הזהירות – בגלל איזה יוזמה – אנו נגלוש לתוך מלחמה, אין כל שאלה שאז אנו חייבים להילחם כשדים ורוחות, לא רק להציל אלא גם לכבוש ולהחזיר מלחמה שערה ולהכריח את כל העולם להכיר לא רק בעובדת קיומנו, אלא בכוחנו. לא על כך מדובר. מדובר על מדיניות כיצד לנהל את הדברים: למה להתכוון, ממה להישמר. מבחינה זו. זהו השיקול שאני מציע,
דבר שני, אני מציע שוב, גם לאחר הבירור שהיה פה, שאנו לא נדבר בקלות על ביטול משטר שביתת הנשק, ולא נקל על עצמנו את הדיבור על זה על-ידי כך שנוכיח, כי ביטול משטר שביתת הנשק אין פירושו מלחמה, כי ממילא אנו במצב של "לא מלחמה ולא שלום", וממילא משטר שביתת הנשק אינו טריז בין כל הפורענויות המתרחשות, ובין קיומו הפורמלי או האי-פורמלי של משטר שביתת הנשק בעצם אין הבדל, ולעומת זאת, הכרזה שלנו, שאנו רואים את משטר שביתת הנשק כמחוסל, יכול להיות לה יַעַל מדיני חזק מאוד, ודווקא זה יכול להניע את אומות העולם קצת להתרגש ולחרוד ואולי לעשות משהו.
אני מזהיר גם מפני זה. הכל תלוי בסגנון. אפשר לצאת ולומר: "במצב כזה – משטר שביתת הנשק אינו קיים!", ואפשר לומר: "האומנם מעוניינות המדינות השכנות להביא לידי כך, שמשטר זה יתבטל? הן עשו הרבה כדי לחסל אותו למעשה; האומנם מעוניינות הן להעבירו לגמרי מן העולם?"
יש הבדל בין שתי הנוסחאות. כי אני סבור, שאיננו מעוניינים להופיע כיוזמי חיסולו, מבחינה פורמלית, של משטר שביתת הנשק. כי, קודם כל, שוב, על-ידי כך אנו מעלים על עצמנו את החשד כי זה מה שרצוי לנו, ובמידה שחשד כזה קיים, אנו מחזקים אותו, וזה במערכה הבינלאומית שלנו אינו דרוש, וגם במערכה הצבאית אינו דרוש.
כי אם ישנו חשד שאנו מעוניינים בזה, פירושו כדי לפנות את הדרך לקראת מלחמה, ואז מראש אנו מיועדים להיות יוזמי המלחמה, אז יהיה יותר נוח להאשים אותנו מאשר להאשים אחרים. יהיה אפשר לומר [עלינו] על פי תורה זו: "הרי הם בעצמם הכריזו – סימן שהם מעוניינים. לשם מה? לשם מלחמה!" ואם איננו חיים בחלל ריק, הרי שבכל מקרה, גם של הישענות מקסימלית על כוחנו, אנו נמצה את האפשרויות בעולם שאנו משולבים בו, וקיימת רשת שלמה של זיקות בינלאומיות, מדיניות, כלכליות וכספיות, ובתוך זה משולב גם העם היהודי שלנו, ואיננו יכולים להיות אדישים מראש לתגובה בינלאומית להכרזה כזאת מצידנו.
צריך לחשוב: מה הלאה?
יש גם שאלה פשוטה: הכרזנו על ביטול משטר שביתת הנשק – מה הלאה?
אני רוצה לתת דוגמה. אנו, בזעיר אנפין, באופן קמעונאי, בעצם עשינו צעד כזה לגבי שביתת הנשק בינינו ובין ירדן. אומנם, כאשר יצאנו מוועדת שביתת הנשק הישראלית-ירדנית, אמרנו כי אין פירוש הדבר שאנו מתכחשים להסכם שביתת הנשק. אנו גם הצבענו – לא חשוב אם בהודעה רשמית או בתשובה לשאלה של מישהו, או במאמר בעיתון, אבל דאגנו שיהיה ברור כי איננו עוזבים את הוועדות הסורית, המצרית והלבנונית, אבל עשינו צעד כזה. השאלה היא – מה הלאה?
אילו יכולנו על-ידי יציאתנו מהוועדה הזאת להשיג מייד איזה שינוי מכריע לטובה, היה הדבר כדאי. אילו יכולנו על-ידי הצעד הזה לשתק את הוועדה הזאת, להוכיח שיציאתנו משתקת אותה, גם אז כדאיות הדבר ברורה. אבל עבר זמן ומה מתקבל עכשיו? התקריות נמשכות, הוועדה מתאספת, הוועדה מחליטה, היא מחליטה דברים שמקוממים אותנו, היא קובעת כל מיני סילופי עובדות, היא הופכת את הקערה על פיה. אנו איננו שם, אנו איננו יכולים לא להתגונן שם ולא להתקיף. פסקי דין אלה נרשמים. בשביל העולם הבינלאומי זהו פסק הלכה של האו"ם. אנו על זה מפרסמים הודעות לעיתונות, אנו שולחים את הדו"חות שלנו למועצת הביטחון ואנו מתריעים על הסילופים ועל העוול. ואז השאלה הראשונה שמוכרחה להיות מופנית אלינו היא כזאת: "אחת משתיים: אם אתם אדישים לעניין, אם לא איכפת לכם, מדוע אתם צועקים חמס? מדוע אתם מתריעים, מדוע אתם מוחים, מדוע אתם פונים למועצת הביטחון? אם לא איכפת לכם – נגמר העניין; אם זה איכפת לכם, אם אתם נבהלים מזה ומגיבים על זה – מדוע אתם לא עומדים שם בשער? מדוע אתם טוענים את טענותיכם?" פירוש הדברים: מדוע אינכם חוזרים לוועדה?
השאלה הזאת מופנית, עוד ביתר חומרה, אם אנו מדברים על אפשרות של הכרזה על ביטול משטר שביתת הנשק. הכרזנו. מה למחרת? מה הלאה? הקווים האלה [של שביתת הנשק – "הקו הירוק"] קיימים או לא? אנו מעוניינים שיהיו קיימים או לא? אם לא, נכריז שהם לא קיימים ונתחיל לתקן על דעת עצמנו? האם זה אין פירושו מלחמה? או שמא נשמור על הקווים האלה ונטען נגד הערבים, כאשר הם עוברים [אותם], שהם עוברים על הקווים המוסכמים? אם זה כך, הרי שאנו מקיימים את הסכם שביתת הנשק, ואז למה לנו להכריז שהוא נתחסל? מוטב להכריז שהוא קיים ואחרים מפירים אותו. במה אנו מועילים על-ידי הכרזה זו של ביטול? נניח שעל ידי זה, בשעת ההכרזה, אנו משיגים איזה אפקט מדיני – לכמה זמן זה? ומה אחר כך?
אנו משחקים שחמט פרימיטיבי
אנו לעיתים יותר מדי קרובות נוקטים איזה תכסיס שמחושב אך ורק לטווח קצר מאוד, שאינו מחושב לטווח ארוך. אנו עושים צעד בלוח השחמט מבלי להתחשב מה יהיה הצעד של הצד שכנגד, ומה יהיה הצעד הבא שלנו. אנו משחקים משחק שחמט פרימיטיבי. אני יודע שלא תמיד ניתן הלוקסוס הזה במשחק השחמט, אבל אני סבור שעלינו לעשות מאמץ להיות יותר מחושבים ולעשות צעדים מחושבים לטווח יותר ארוך בחיים שלנו.
עוד דבר: מה זאת אומרת "אנו נכריז!"? בעניין זה של שביתת הנשק ישנם שלושה גורמים: אנו, הצד שכנגד בכל הסכם, ויש גורם שלישי – האו"ם. אנו בכלל אדישים לגורם הזה? אמר פה אחד החברים: "איננו צריכים להיות יותר מדי דבקים בו". אני מסכים שהאו"ם בשבילנו היום זה לא מה שהיה ב-1947. אבל אני מניח הנחה שנייה: זאת לא אומרת שהוא חדל להיות, זאת לא אומרת שאנו יכולים להתקיים כאילו הוא אינו קיים. יתר על כן, אי-אפשר בכלל לדבר על הזירה הבינלאומית ועל תלות בינלאומית מבלי להביא בחשבון את האו"ם.
אני מסכים בהחלט שצריך לחנך את הציבור שלנו לא למין אמונה עיוורת באו"ם ככל יכול. אבל אני סבור, יחד עם זאת, שיש לחנך את הציבור שלנו לרגישות בינלאומית. לא ייתכן שבציבור שלנו תתפתח איזו קהות, קשיחות גמורה, לשיקולים בינלאומיים – לא מפני שאנו צריכים לשאת חן בעיני מישהו, אלא מפני שזו המציאות, והתעלמות מסיבוכים בינלאומיים עלולה להיות בעוכרינו באופן ממשי ביותר. ואם אנו דואגים לעצמנו, עלינו לפתח בקרבנו רגישות בינלאומית כמו שלאדם יש רגישות ששומרת עליו מפני נגיעה באש, כי האש צורבת.
ואותו דבר חל על הציבור שלנו בכללותו. זה ציבור שמאוד מאוד מסוגל להסתגר בתוך עצמו, להתבודד ולאבד את תחושת הזיקות הבינלאומית, אך הוא גם יכול לעבור לקצה השני של התבטלות גמורה, של חיים בפחד של "מי יודע מה האו"ם יעשה איתנו?" הפעולה החינוכית שלנו מוכרחה להתנהל בעת ובעונה אחת בשני כיוונים: יחד עם הגברת רגש הביטחון העצמי, יחד עם הגברת רגש הכוח שלנו, וקודם כל הערכת הכוח הזה, מאמצים לטיפוחו והגברתו – בעת ובעונה אחת גם הגברת הרגישות הבינלאומית, גם חיזוק ההכרה כי אין אנו "עם לבדד ישכון", כי אנו קשורים בעולם, כי אנו תלויים בעולם, והתלות שלנו בעולם יכולה להיות לרועץ וגם לברכה, ותפקידנו לדאוג שתהיה לברכה ולא לרועץ.
דבר שלישי שאני רוצה להעיר הוא שעלינו להבחין בין חשבון הנצח שלנו ובין חשבון השעה, והשעה לא מוכרחה להיות ממש שעה, היא יכולה להיות שנים אחדות.
מבחינת החזות שלנו לאורך ימים, המצב הוא איום ונורא: האומות הערביות בהחלט מסוגלות להעמיד במלחמה מיליון חיילים, ולא שחפנים, שיכולים לבלוע אותנו ולהכחיד אותנו, ואז המסקנה היא שעלינו לדאוג שיהיה ברור לעולם, כי אז המזרח התיכון כולו יהיה למאכולת אש וכולו ייחרב. אינני מציע שניכנס בבירור איזה תפקידים צריך להטיל על חמ"ד [חיל מדע], חזקה על חמ"ד שהוא מטפל בכל מיני בעיות, וטוב שיטפל, ואנו צריכים להיות מוכנים, אולי, במקרים אחרונים, למאמצים אחרונים.
אבל, בדרך כלל, אם לגשת כך לעניין – שהמזרח יכול לגייס נגדנו מיליון חיילים – אזי באמת השאלה היא אם הציונות זה לא איזה חזיון תעתועים שמשך את העם היהודי לפינה זו כדי להכניס אותו למלכודת מוות. אלא שלמעשה לא כל כך מהר מתגייסים מיליון חיילים, והחשבון אינו רק בינינו ובין מיליון החיילים. יש בכל זאת עולם וגם אנו שייכים לו, וגם הם שייכים לו, ולעת עתה מדינות ערב עסוקות לא רק בזיון ובשכלול צבאותיהן; הן עסוקות גם במריבות פנימיות בלתי פוסקות ובזעזועים פנימיים בלתי פוסקים ובמהפכות והתמוטטות כסאות מלוכה, ולנו יש אפשרות של גידול והתבצרות הרבה יותר משיש להן. ואינני סבור, כי חיצים כאלה שהמחשבה שלנו יורה למרחקים יכולים להתוות בשבילנו את כיוון הפעולה הממשית שעליה אנו מצווים היום או מחר.
לפתח צה"ל חטאת רובץ
אני אומר: עלינו להזדיין באורך רוח. אורך רוח אין פירושו בינתיים החמצת איזו הזדמנות של קשר עם המערב, אי-רגישות, טשטוש איזו סכנה, הקלת ראש בחומרת המצב. אורך רוח פירושו לא להניח כי גורלה ההיסטורי של המערכה נחתך בכל שלב ושלב, אלא שיש שלבים במערכה, ויכולות להיות כל מיני תנודות ומעלות ומורדות וכל מיני שינויים, ויש שכר למערכה זו, ואין זה כך שאם אנו מפסידים קרב אחד, אז הפסדנו את המלחמה, או אם תוצאותיו של קרב אחד אינן בדיוק כמו שהיה רצוי לנו, אז אבוד הכל. בשום פנים ואופן אין הדבר כך.
הנושא הרביעי שאני רוצה לדבר עליו, זה עוד פעם עניין התגובות [פעולות התגמול]. באמת, חברים, אינני חושב שפה יש ויכוח בין אגף האומר: "בשום אופן לא תגובות", ובין אגף האומר: "אך ורק תגובות ובכל עת ובכל שעה תגובות". אף על פי כן, ברור שפה באו לידי ביטוי הבדלי דגש אולי רציניים. ובכן, כאשר אני גורס שעלינו להיות זהירים בעניין התגובות, זה לא כדי לשאת חן בעיני מישהו, אלא כדי להשיג יעילות יותר כוללת של המערכת הכוללת שלנו, ובראש וראשונה של המערכת הביטחונית.
נניח שאין חילוקי דעות בינינו, נניח שכולנו גורסים תגובות, שכולנו מסכימים שלא ניצור [לצורך ביצוע פעולות תגמול], מעשה יש מאין, אצ"ל ולח"י חדשים ונפקיר אותם [כלומר, נניח להם לפעול ללא פיקוח], ניצור "גולם" וניתן לו ללכת ולהשחית. מטבע הדברים, בין שזה יהיה צבא, משמר הגבולות, ובין חטיבה מיוחדת ובין שאלה יהיו מתיישבים שאנו נדריך ונזיין – אינני פוסל את התפיסה הזאת – זה יהיה משהו שהחוטים ממנו הולכים בכל מיני טרנסמיסיות למרכז. אני אומר: זה כשלעצמו מטיל חובת זהירות, כי כנופיות פורשים ומשתוללים, מטבע ברייתן, פוגעות ללא רסן. כוח מאורגן לא יכול להתפרץ, לא יכול להשתולל. זה מחייב זהירות.
אבל אני רוצה לומר – ואני אומר זאת בתוך ארבעה כתלים אלה – העובדה שאנו משתמשים ומוכרחים להשתמש בצבא לעניינים אלה, יוצרת מצב שלפתח חטאת רובץ, ועלינו לתת את דעתנו על כך. אני סבור שפה דרושה משמעת יותר חמורה מאשר בתמרונים סתם. פה מתחייבת זהירות יותר גדולה, פה יש עניין של הקפדה על הפיקוד וסמכויות הביצוע לאין שיעור חמורה יותר – דווקא משום שפה קשה יותר לבדוק אחר-כך. כאשר שולחים יחידה בלילה לבצע מבצע קשה ומסוכן, אתה לא יכול לשלוח איתה אותם אנשים שנוכחים [כמשקיפים] בתמרונים, ואתה מוכרה לסמוך ולבטוח במה שאחר-כך מודיעים, ולפיכך פה דרוש חינוך חמור מאוד.
וצריך שיהיה מצב כזה. שאחר-כך [אחרי המבצע] יש אמון גמור בדיווח, שכל מילה הנאמרת היא אמת והאמת כולה. ופה [בצה"ל] יש אנשים חדשים [עולים חדשים], ובחורים צעירים עם יצרים מובנים, ויש הידוק רב, לפעמים יש הידוק הרבה יותר גדול בין המפקד [על הפעולה בשטח] ויחידתו מאשר בין המפקד [הזה] והפיקוד המרכזי שלו. פה מוכרחה להיות הקפדה חמורה ואכזרית.
