תיעוד ארכיוני חדש מתוך ארכיון משרד החוץ הסובייטי על פעולת המכניזמים של המוסדות הממלכתיים הסובייטיים בקבלת החלטות לגבי...
מק"ט
4049/1
מחבר/עורך
אלכסנדר וייסברג
title
תיעוד ארכיוני חדש מתוך ארכיון משרד החוץ הסובייטי על פעולת המכניזמים של המוסדות הממלכתיים הסובייטיים בקבלת החלטות לגבי מדינת ישראל ב-1953-1948
שנת הוצאה
1993
נושאים
מתוך: עיונים בתקומת ישראל, כרך 3
מילות מפתח
תיעוד, מכניזמים
תוכן


 

מואר ומלווה בהערות בידי אלכסנדר וייסברג

  

מתוך עבודת הדוקטור הנעשית בהדרכתם של פרופ׳ ש׳ רדליך ופרופ׳ ב׳ פינקוס. אני מודה לפרופ׳ ב׳ פינקוס ולגב׳ לאנה פלדמן מהמרכז למורשת בן-גוריון על עזרתם בחיבור זה - א״ו.

  

היסטוריונים רבים מצביעים על שורה של גורמים שהשפיעו, לדעתם, על מדיניות ברית-המועצות כלפי ישראל בתקופה הנדונה.

״ניתן להצביע על הקשר בין מדיניות ברית-המועצות כלפי יהודיה לבין יחסה לציונות ולמדינת ישראל, וזאת על רקע של מדיניות מזרח תיכונית כוללת. אך מהו הקשר? ״[1]

על שאלה שקספירית זו של ההיסטוריונים לא ניתן גם כיום להשיב תשובה מוחלטת. תהליך של איסוף אטי והדרגתי של העובדות עדיין נמשך. הגישות הכלליות ביותר מציינות כמה גורמים:

שינוי מעמדה של ברית-המועצות בעולם לאחר המלחמה והתעניינות הולכת וגוברת במזרח התיכון;

עמידה כנגד ״האימפריאליזם הבריטי״;

הרצון להביא את ישראל תחת ההשפעה הסובייטית;

אכזבה מהירה מישראל לקראת חורף 1949-1948;

צורכי הפנים;

קסנופוביה;

״המאבק בקוסמופוליטיזם״ ובלאומיות היהודית;

התחלת היווצרות גושי מדינות,

וההכנה המשוערת לקראת מלחמת עולם שלישית.[2]

ניתן להניח, במידה מסוימת של ודאות, שחלק מן הגורמים שצוינו לעיל השפיעו מאוד על קבלת ההחלטות בברית-המועצות. יחד עם זאת, יש עניין רב להתייחס גם לגורמים, אומנם משניים אך לא מבוטלים, כגון המכניזמים הקונקרטיים בעבודת המערכות המדיניות, קשרי הגומלין ביניהן והניסיון בקבלת ההחלטות השוטפות. ידוע שמוסד ממלכתי זה או אחר, שהוקם בידי השלטון, רוכש בהדרגה פונקציות ייחודיות לו ויכולת להתפתח באורח עצמאי, שמקימיו לא תמיד הביאוה בחשבון, ומקיים מגע שוטף ומורכב עם מוסדות אחרים. כיוון פעילותו הוא תוצאה של מקבילית הכוחות

שבין הדרישות הפוליטיות של הממסד

לבין הצרכים האובייקטיביים, רמתם האינטלקטואלית של האנשים וכן כוח האדם, תקציבים וכו׳ על משקל ההשוואה הישנה של אוגוסט קוֹנט: אם המדינה (במקרה זה, ברית-המועצות) היא אורגניזם, הרי שהבנת המבנה שלה ותפקודה דומה ללימוד האנטומיה והפיזיולוגיה.

לאחרונה מתאפשר הדבר כתוצאה מאפשרות הגישה לארכיונים של ברית-המועצות לשעבר.

 

בחינת קבלת ההחלטות על אישור אָגְרֶמָנים (הסכמה לקבלת תפקיד) לצירי ישראל במוסקבה

 

ניתן לבחון את תהליך קבלת ההחלטות בסיוע דוגמאות מתועדות, הקשורות למינוי צירי ישראל בברית-המועצות: מרדכי נמיר, זלמן שזר ושמואל אלישיב.

ברגע שממשלת ישראל הייתה מודיעה לברית-המועצות על כוונתה למנות ציר, היה נפתח תיק במחלקת המזרח הקרוב והתיכון (OBSV) שבמשרד החוץ הסובייטי.[3] את העבודה להכנת התיק כיוון סגן שר. במשרד החוץ של ברית-המועצות הייתה קיימת מחלקה מיוחדת לאינפורמציה, שאספה את כל הפרטים על המועמד לציר. מתון מִזכרו של בקוּלין, מנהל מחלקת המזרח הקרוב והתיכון, לשר החוץ וישינסקי מה-7 במאי 1949 מתברר, שהמג״ב (המשרד לביטחון הפנים), לא תמיד השתתף באיסוף נתונים אלה.[4] על סמך הנתונים שנאספו במחלקת האינפורמציה היו מכינים את הצעת ההחלטה כפנייה של השר לסטלין עצמו לקבלת הסכמתו ואישורו הסופי. אם סטלין הסכים, הייתה ההחלטה מתקבלת בישיבת מזכירות הוועד המרכזי של המפלגה.

את התהליך הזה בדיוק עברו, בלא ידיעתם כמובן, כל שלושת המועמדים לצירים: נמיר, שזר ואלישיב, בשלהי תקופתו של סטלין.

מועמדותו של נמיר התקבלה ללא סיבוכים מיוחדים. תחילה התעניין וישינסקי בעובדה, שנמיר עזב את ברית המועצות בשנת 1923, וביקש לדעת האם ההגירה הייתה חוקית. באינפורמציה נוספת שהוכנה לוישינסקי נמסר, שנמיר היגר באופן חוקי, בוויזה מטעם הגפ״או האזורי של פלך אודסה.[5] מחלקת האינפורמציה של משרד החוץ התעניינה

״כיצד מתנהג נמיר בקשר למשימה האישית שהוטלה עליו מטעם מפא״י, לקשור קשרים עם היהודים בברית-המועצות ולמצוא דרכים לשיתופם בפעילות חברתית״.

שאלה זו הופנתה גם לפיטוברנוב, סגן השר במג״ב, והוא הודיע:

״... נמיר מתנהג בזהירות רבה ואין נתונים לגבי פעילות עוינת כלשהי מצדו כלפי ברית-המועצות״.[6]

מעניין שבמקרה של נמיר, העובדה שקרובי משפחה רבים שלו חיו בברית-המועצות לא העלתה סימני שאלה אצל וישינסקי, למרות שלטווח ארוך הדבר היה עלול להוות בעיה לסובייטים, אם וכאשר קרובי משפחתו יביעו את רצונם להגר לישראל. מעניינת גם הטרמינולוגיה הביורוקרטית בהתכתבות הפנימית הזו. כך, למשל, סטלין נקרא ״אינסטנציה עליונה״, ואילו המג״ב נקרא ״השכנים״.

אחרי מרדכי נמיר, זלמן שזר היה מיועד להיות ציר ישראל בברית-המועצות. הסיבה לסירובה של ברית-המועצות לאשר את האגרמן לשזר הייתה תעלומה זמן רב (ראה למשל את זיכרונותיו של מרדכי נמיר).[7] תחילה נטה משרד החוץ לאשר את מינויו של שזר ואף הוכנה הצעת החלטה של מזכירות הוועד המרכזי.[8] מחבר המסמך היה עובד משרד החוץ א׳ לברנטייב. הצעת ההחלטה הוכנה למרות שבמִזכר מה-10 באוקטובר 1950 ציין עובד מחלקת האינפורמציה של משרד החוץ א׳ אוטרושצ׳נקו פעמים מספר את ״עוינותו״ של שזר כלפי ברית-המועצות.[9] ארבעה ימים לפני כן, ב-6 באוקטובר 1950, פנה סגן שר החוץ אנדריי גרומיקו, אל סגן השר ס׳ אוגולצוב במג״ב.[10] ב-14 באוקטובר הוכן המִזכר הדרוש לסטלין מאת גרומיקו ובו כל הפרטים על זלמן שזר, כולל פרטים על אחיו (ראה להלן). עם זאת, המִזכר המליץ להיענות בחיוב להצעת מועמדותו.[11] בראש המסמך ישנה תוספת בכתב יד: ״הצעה ראשונה״. מכאן, שכבר ב-14 באוקטובר הייתה קיימת דעה אחרת בנושא. לא ברור לגמרי האם ההצעה הראשונה, החתומה בידי גרומיקו מה-14 באוקטובר, הובאה לידיעתו של סטלין. מתוך מסמך מאוחר יותר, הקשור לאלישיב, ברור שה-14 באוקטובר היה התאריך המכריע לגבי מינויו של זלמן שזר.[12] יש להניח שמועמדותו של שזר נפסלה מפני שאחיו נאסר באותו זמן, ב-21 באוקטובר, בלנינגרד בעוון פעילות ציונית.

א׳ לברנטייב הגיש לסטלין הצעת החלטה מתוקנת ושלילית, חתומה בידי גרומיקו. על גבי הצעה זו ישנה החלטה: ״לדחות״. מסיבות לא ברורות, הצעה זו הועברה לוישינסקי רק ב-27 בדצמבר, זאת מתברר מחותמת הדואר הנכנס של לשכת וישינסקי.[13] כפי שמציין יעקב רואי, בתקופה שבין אוקטובר לדצמבר 1950 ישראל הצטיירה בתקשורת הסובייטית כבסיס צבאי של ארצות-הברית.[14] ב-29 בדצמבר הוכנה ההצעה הסופית לסטלין, בחתימת וישינסקי. בראש המסמך, בכתב ידו של וישינסקי, ישנה הערה: ״אושר״, והתאריך: 11 בינואר 1951. סביר להניח, שזהו תאריך קבלת תשובתו של סטלין להצעה, שהייתה: הסכמתו למתן הסירוב לאָגְרֶמָן של שזר.[15]

ומכאן, למרות שעבודת ההכנה במשרד החוץ בוצעה בתוך עשרה ימים מיום פנייתה של ממשלת ישראל מה-4 ועד ל-14 באוקטובר), עד ההחלטה הסופית עברו בדיוק שלושה חודשים. ב-14 בינואר 1951 פנה משרד החוץ הסובייטי באופן רשמי למשרד החוץ הישראלי והציע לו לבחון מועמד אחר לתפקיד ציר.[16]

ב-19 בינואר הודיעה ממשלת ישראל על כוונתה למנות את שמואל אלישיב לציר בברית-המועצות. כבר ב-20 בינואר 1951 הכין איש משרד האינפורמציה של משרד החוץ הסובייטי פוליאקוב מידע על אלישיב ובאותו יום נשלחה למג״ב בקשה דומה לאיסוף פרטים עליו. בתשובת המג״ב מה-29 בינואר 1951 (ראה תעודה 3), כמוה כתשובת משרד החוץ, צוין כי אלישיב

״קשור עם שירותי הביטחון של מדינת ישראל״, ו״מתייחס בעוינות לברית-המועצות״. [17]

ב-29 בינואר שלח סגן שר החוץ של ברית-המועצות זורין לוישינסקי את הצעת המזכר, אשר יועד ל״אינסטנציה״, ובו הצעה להעניק, בכל זאת, אָגְרֶמָן לאלישיב.[18] מעניינת במיוחד העובדה, שוישינסקי כנראה נטה תחילה לדחות את מועמדותו של אלישיב. אם אכן כך, הדבר מעיד על נכונותו של וישינסקי לגרום להרעה משמעותית ביחסים בין ישראל לברית-המועצות כבר בתחילת 1951. עדות עקיפה להתנגדותו של וישינסקי להצעתו של זורין אנו מוצאים במִזכר נוסף, בכתב ידו של זורין מה-31 בינואר 1951, ובו הוא עומד בתוקף על מתן תשובה חיובית.[19] בסיומו של דבר הסכים וישינסקי להצעתו של זורין. בעקבות קבלת מִזכרו של פיטוברנוב (ראה תעודה 3) יש הערה בשולי המסמך, בכתב יד של גרומיקו מה-30 בינואר 1951, האומרת: ״להראות לוישינסקי״. ניתן להניח שוישינסקי התחיל להתלבט דווקא לאחר שגרומיקו ״העביר״ לו את תשובתו השלילית של פיטוברנוב. כמו כן, ניתן לשער, שהיו חילוקי דעות בין זורין לגרומיקו ביחס לאלישיב. במכתב ששלח וישינסקי לסטלין מעניין ההיעדר המוחלט של ההערות השליליות של פיטוברנוב ופוליאקוב (ראה תעודה 4 באוסף התעודות), ולפי המלצת זורין לוישינסקי נאמר בו:

״אלישיב לא נקט פעולות או מעשים גלויים העוינים את ברית המועצות״.

בכך הסתיימה תקופת היעדרותו רבת החודשים של ציר ישראל במוסקבה.

המסמכים הארכיוניים החדשים מעידים, שלמרות ההתייעצות עם המג״ב שמר משרד החוץ בכל זאת על עצמאותו ונקט עמדה משלו. כן מסתבר, שאנדריי גרומיקו היה בעל מעמד מיוחד במשרד החוץ. למרות היותו סגן שר היה לו קשר ישיר עם סטלין, דבר המנוגד להירארכיה הביורוקרטית המקובלת בעת ההיא בברית-המועצות. עצם ההערה ״להראות לוישינסקי״ מוכיחה, שגרומיקו יכול היה, אילו רצה בכך, לא להראות לוישינסקי את המִזכר של המג״ב. כמו כן, ברור שאת ההחלטה הסופית גם בענייני החוץ קיבלה בסופו של דבר ״האינסטנציה״, כלומר סטלין לבדו.

  

תעודות

 

תעודה מס׳ 1

 

מזכר אינפורמטיבי של סגן השר במג״ב,[20] של בריה״מ, ס׳ אוגולצוב, לסגן שר החוץ של בריה״מ, א״א גרומיקו, המתייחס לשזר.

 

14 באוקטובר 1950[21] [בראש נייר המכתבים הסמל הרשמי ושם המוסד: המשרד לביטחון הפנים של בריה״מ. בכתב מכונה].

החלטה: ח׳ לברנטייב, ח׳ בזרוב. אבקש להכין בדחיפות מזכר לאינסטנציה.

חתימה: גרומיקו.

14 באוקטובר 1950

מאת: המשרד לביטחון לאומי

אל: משרד החוץ - לחבר גרומיקו א״א

 

בתשובה למס׳ 1833 של מח׳ המזרח התיכון והקרוב מן ה-6.10.1950

 

לפי הנתונים שאסף המג״ב, זלמן שזר (רובשוב, שלום זלמן), יליד 1889, נולד בעיירה מיר, מחוז מינסק, למשפחת הסוחר יהודה לייב רובשוב. סיים את האקדמיה הפטרבורגית למדעי היהדות ולאחר מכן למד באוניברסיטאות פרייבורג, שטרסבורג וברלין. דובר רוסית, גרמנית ופחות טוב אנגלית.

ב-1906 הצטרף רובשוב למפלגה ציונית פועלי-ציון. בין השנים 1908-1906 התגורר בווילנה ולקח חלק בביטאונים ציוניים בעריכת בר בורוכוב, התיאורטיקן הידוע של מה שנקרא ״הציונות הסוציאליסטית״.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה עבד רובשוב בארגון הציוני בברלין והשתתף בשבועון הציוני בשפה הגרמנית Judischje Rundschau.

ב-1923 השתתף רובשוב באופן פעיל באיחוד תנועת ״החלוץ״, שהתקיימה עד אז בגופים נפרדים בארצות שונות (מה שנקרא ״ארגון העמלים הציוני״), ונבחר לחבר ההנהלה.

ב-1924 היגר רובשוב לפלשתינה. בין השנים 1949-1925 היה חבר מערכת העיתון דבר (ביטאון ״ההסתדרות״ - ארגון גג של איגודי הפועלים הציונים), תחילה כעובד מן השורה ולאחר מכן כאחראי המחלקה לאינפורמציה פוליטית. משנת 1941 שימש העורך הראשי של העיתון.

העיתון בעריכת רובשוב פרסם באופן קבוע מאמרים בעלי אופי אנטי-סובייטי, והמשיך את מסעו העוין כלפי בריה״מ גם עם כינון היחסים הדיפלומטיים בין בריה״מ למדינת ישראל.

רובשוב השתתף בעבודת הקונגרסים הציוניים והכינוסים הציוניים החל מהקונגרס הציוני ה-12 (ב-1921). ב-1933 הוא ייסד בוורשה עיתון ציוני יומי בשם דאס ווארט, ששימש ביטאון של פועלי-ציון בפולין ואף ערך עיתון זה במשך תקופה מסוימת.

בתחילת מארס 1949 שינה ש״ז רובשוב את שמו לזלמן שזר.

ב-10 במארס 1949 מונה שזר לתפקיד שר החינוך והתרבות בממשלה החדשה של מדינת ישראל.

כיום מתגוררים בבריה״מ בני משפחתו של רובשוב-שזר: האם - רובשובה ס״מ, האחות - רובשובה ק״ל והאח - רובשוב א״ל. האחרון נידון ביוני 1950 ל-10 שנים במחנות עבודה בעוון פעילות לאומית אנטי-סובייטית.

אחות נוספת של רובשוב-שזר - רובשובה-אסקולסקיה מ״ל מתגוררת בניו-יורק.

 

                                   החתום: סגן השר לביטחון לאומי של בריה״מ, אוגולצוב

 

 

תעודה מס׳ 2

 

א. מכתבו של זורין לוישינסקי מתאריך 29.1.1951.[22]

[בראש המכתב חותמת ״סודי״].

 

לחבר וישינסקי א״י

אני שולח הצעת מזכר לאינסטנציה לגבי מתן האָגְרֶמָן לציר ישראל החדש בבריה״מ אלישיב.

סבורני, שעלינו לאשר את האגרמן בהתחשב בתשובתנו השלילית למתן האגרמן לשזר ובהיעדר נתונים על פעילות אנטי-סובייטית עוינת של אלישיב במג״ב ובמחלקת האינפורמציה של משרד החוץ.

                                                                                                 [חתום:] ו׳ זורין

                                                                                                   29 בינואר 1951

 

ב. [הצעת החלטה של הוועד המרכזי של המפלגה על מתן אגרמן לש׳ אלישיב, שהוכן בידי סגן שר החוץ ו׳ זורין. בכתב מכונה. ללא תאריך (תאריך משוער: 29.1.1951)].[23]

לקבל את הצעת משרד החוץ ולהסכים למינויו של שמואל אלישיב לציר ישראל בבריה״מ.

 

 

תעודה מס׳ 3[24]

 

מזכר אינפורמטיבי של סגן השר לביטחון לאומי של בריה״מ, י׳ פיטוברנוב, לסגן שר החוץ של בריה״מ, א׳ גרומיקו, לגבי אלישיב.

 

29 בינואר 1951 [בכתב מכונה. נייר מכתבים רשמי של המג״ב].

 

[בראש העמוד:] המשרד לביטחון לאומי,

29 בינואר 1951.

 

[אל:] משרד החוץ של בריה״מ

החבר גרומיקו א״א

 

[בתשובה לפנייה] מס׳ 115 של מחלקת המזרח הקרוב והתיכון מה-20 בינואר 1951

 

לפי נתוני המג״ב של בריה״מ, אלישיב (הוא פרידמן) סמואיל-שמואל דמרוביץ׳, יליד 1899 הוא ציוני בולט וחבר פעיל במפלגת מפא״י (מפלגת השלטון של ישראל).

ב-1949, בהיותו מנהל מחלקת מזרח אירופה במשרד החוץ הישראלי, ביקר אלישיב במדינות הדמוקרטיה העממית ובבריה״מ, לשם בדיקת עבודתן של הנציגויות הדיפלומטיות של ישראל במדינות אלה.

במקביל, ממשלת ישראל הטילה על אלישיב לנהל משא ומתן עם הממשלות של מדינות הדמוקרטיה העממית, כדי להשיג אישורן להגברת ההגירה של היהודים מן המדינות האלה לישראל.

אלישיב שהה במוסקבה מה-13 ועד ל-30 בספטמבר 1949.

לפי נתוני מחלקת האינפורמציה, אלישיב מתייחס בעוינות לבריה״מ וקשור עם שירותי הביטחון של ישראל.

 

                                                                             סגן השר לביטחון לאומי,

                                                                             (פיטוברנוב)

 

[בשולי המסמך, בכתב יד של גרומיקו ובחתימתו - ״להראות לוישינסקי״].


 

תעודה מס׳ 4[25]

 

[בראש המכתב:] העתק. סודי ביותר

[1.2.1951]

 

לחבר סטלין י״ו

ב-4 באוקטובר 1950 פנתה ממשלת ישראל לממשלת בריה״מ בבקשה לאישור האגרמן ולמינוי זלמן שזר, שר החינוך לשעבר בממשלת בן-גוריון, כציר ישראל בבריה״מ.

בהתאם להחלטה בנושא מה-14 בינואר ש״ז, מיופה הכוח לענייני בריה״מ [בישראל] הודיע למשרד החוץ הישראלי, שמתן האגרמן למינוי שזר נתקל בקשיים, ושמשרד החוץ הסובייטי מוכן לבחון הענקת האגרמן לאישיות אחרת.

ב-19 בינואר ש״ז הודיעה ממשלת ישראל באמצעות מיופה הכוח לענייני בריה״מ בתל-אביב על כוונתה למנות כציר ישראל בבריה״מ את שמואל אלישיב, המשמש עתה ציר ישראל בצ׳כוסלובקיה ובהונגריה. כמו כן, משרד החוץ הישראלי מסר את הפרטים הבאים לגבי אלישיב:

נולד ב-1899 בעיר פינסק. סיים את הפקולטה למשפטים ולמדע המדינה באוניברסיטת טולוז (צרפת) וב-1927 קיבל תואר דוקטור למשפטים. משנת 1934 מתגורר בפלסטינה ובה מילא תפקידים אחדים באיגודים המקצועיים היהודיים (ההסתדרות). ב-1945 נבחר כחבר הוועד הפועל של ההסתדרות. מהקמת מדינת ישראל ועד 1950 עבד אלישיב במשרד החוץ כמנהל מחלקת מזרח אירופה ולאחר מכן מונה לציר ישראל בצ׳כוסלובקיה ובהונגריה.

לפי המידע שנמצא במשרד החוץ הסובייטי, ש׳ אלישיב לא נקט פעולות או מעשים גלויים העוינים את בריה״מ.

לאור האמור לעיל, משרד החוץ הסובייטי מאשר את מתן האגרמן למינוי שמואל אלישיב לציר ישראל בבריה"מ.

מצ"ב הצעת החלטה.

                                                                      נא לעיין,

                                                                      א' וישינסקי


[בשולי המכתב, בכתב יד לא ברור כתוב: "מסכים"].


 

הערות:

[1] 161 .B. Pinkus, The Jews of the Soviet Union, Cambridge 1988, p

[2] Sh. Redlich, Propaganda and Nationalism in Wartime Russia, Columbia 1982, pp. 165-167.

הנ׳׳ל, ״היחסים בין ברית-המועצות והיהודים הסובייטים ובין היישוב היהודי בארץ-ישראל בשנות מלחמת העולם השנייה״, בתוך: ספר השנה של אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן תשמ׳׳ט, עמ׳ 172-164; ב׳ פינקוס, ״המדיניות הסובייטית כלפי יהודי ברית-המועצות, הציונות והיישוב בשנים 1948-1945״, בתוך: ב׳ פינקוס (עורך), יהדות מזרח אירופה בין שואה לתקומה, 1948-1944, קריית שדה-בוקר 1987, עמ׳ 41-3; וכן

Y. Ro'i, Soviet Decision Making in Practice, New Bruswick 1980, pp. 339-356.

[3] חטיבת מזכירות וישינסקי, קטלוג 22א׳, מכל 163, תיק 11, מסמך 030/100, ״על מינוי ציר ישראל בברית-המועצות נמיר״, Archiv Vneshnei Politiki Rosii [להלן: AVPRF].

[4] שם, חטיבת מזכירות וישינסקי, קטלוג 22, מכל 163, תיק 11.

[5] שם.

[6] שם.

[7] מ׳ נמיר, שליחות במוסקבה, תל-אביב 1971, עמ׳ 330-328.

[8] AVPRF, חטיבה 07, קטלוג 24, מכל 17, תיק 201, עמ׳ 13-12.

[9] שם, עמ׳ 6-5.

[10] שם, עמ׳ 2-1.

[11] שם, עמ׳ 10-9.

[12] שם, עמ׳ 44-43.

[13] שם, עמ׳ 18-17.

[14] 419 .Y. Ro’i, Soviet Decision Making in Practice, p

[15] AVPRF, חטיבה 07, קטלוג 24, מכל 17, תיק 201, עמ׳ 27-26.

[16] שם, עמ׳ 32.

[17]  שם, עמ׳ 32.

[18]  שם, עמ׳ 35.

[19]  שם, עמ׳ 33.

[20] תאריך קבלת המסמך במשרד החוץ.

[21] מקור: ארכיון משרד החוץ הרוסי, חטיבה 7, קטלוג 24, מכל 17, תיק 201, עמ׳ 8-7.

[22] שם, עמ׳ 35.

[23] שם, עמ׳ 44.

[24] שם, עמ׳ 32.

[25] שם, עמ׳ 43.

 

העתקת קישור