משפחות שרת-גולומב-הוז-אביגור - הגיסים
מק"ט
4050 5
מחבר/עורך
ד"ר נאור מרדכי
title
משפחות שרת-גולומב-הוז-אביגור - הגיסים
שנת הוצאה
1992
נושאים
מתוך: "סיפורי משפחות - סיפורן של 50 משפחות בתולדות היישוב", עורך: זאב ענר, משרד הבטחון - ההוצאה לאור
מילות מפתח
משפחות, הגיסים
תוכן



האישים והנושאים שעליהם מספר הפרק: יעקב שרתוק * ברוך הוז * יהודה מאירוב * משה שרת * אליהו גולומב * דב הוז * שאול אביגור * ביל״ו * הגימנסיה ״הרצליה״ * מלחמת העולם הראשונה * ״הגדודים העבריים״ * ה״הגנה״ * ״חומה ומגדל״ * ההעפלה


בתולדות ״המדינה שבדרך״ ותולדות מדינת ישראל בשנותיה הראשונות, שזורים וארוגים בני ארבע משפחות, שעלו ארצה בתחילת המאה ה-20, ובעיקר שמותיהם של ארבעה מהם: משה שרת (שרתוק), אליהו גולומב, דב הוז ושאול אביגור (מאירוב). הארבעה היו לא רק מראשי היישוב (ושניים מהם גם אנשי-מפתח במדינה); הם גם היו ידידים ו...גיסים.


משפחת שרתוק - זכות ראשונים


זכות הראשונים בין ארבע המשפחות שמורה למשפחת שרתוק. יעקב שרתוק עלה לארץ-ישראל בשנת 1882, כחלוץ תנועת ביל״ו. כאן הצטרף לחבריו, עבד איתם במקווה-ישראל ואחר כך עלה לירושלים, בה נמנה עם אגודת שה״ו (שיבת החרש והמסגר), פלג של ביל״ו שחבריו ביקשו - בהנחייתם של אליעזר בן-יהודה ויחיאל מיכל פינס - ללמוד מלאכה, כדי להיות אומנים בארץ-ישראל. שרתוק למד חרטות ומאוחר יותר פתח בית-מלאכה למזכרות בשותפות עם שניים אחרים. אחד השותפים נסע לרוסיה למכור את תוצרת המפעל, לא מכר דבר ונשאר שם. בית-המלאכה התמוטט. שרתוק מצא עבודה בבית-מסחר, ביקש להתאכר בגדרה, אך הדבר לא נסתייע. ב-1886 חזר לרוסיה ועדיין השתעשע בתקווה כי יהיה איכר בגדרה. בין כה וכה קיבל משרת כתב בעיתון באודסה, התחתן, ושובו לארץ נדחה לזמן בלתי מוגבל.

אך את ארץ-ישראל לא שכח. הוא היה מראשוני הציונים, הרבה לכתוב בנושאים יהודיים (בחתימת ״יהודי״) ואף תרגם מגרמנית לעברית את ״מלחמת היהודים״ ליוסף בן-מתתיהו. בהתגוררו בעיר חרסון שבדרום רוסיה, עסק הרבה בצורכי ציבור והטיף להוראת עברית לפי שיטתו של מורו הירושלמי בן-יהודה. לילדיו הקנה חינוך עברי.

עשרים שנה לאחר שובו לרוסיה (1906) נטל את אשתו, חמשת ילדיו, אחותו גוטה ובעלה - ועלה לארץ-ישראל, הפעם לצמיתות. אחיו וולודיה הקדים אותו. הסיבה המיידית לעלייה המחודשת: פוגרום שנערך בעיר חרסון, שבמהלכו נשדדה חנותו. בארץ נקטה המשפחה המורחבת צעד לא שגרתי: היא התיישבה בכפר הערבי עין-סיניה, מצפון לרמאללה, בחוכרה שם טחנת קמח, בית בד ומשק חי. שנתיים גרו משפחות שרתוק (וולודיה ויעקב) וקטינסקי (משפחת האחות גוטה) בכפר הררי, מנותקים מכל יישוב יהודי ונאבקים בקשיי פרנסה וסביבה. ב-1908 עקרו ליפו, בראש וראשונה עקב הצורך לשלוח את הילדים לבית-ספר.

את חמש השנים הבאות - והאחרונות בחייו - עשה יעקב שרתוק ביפו, ובשכונתה החדשה, תל-אביב. הוא היה איש ציבור מובהק, חבר בוועד תל-אביב, במשפט השלום העברי ובוועד המפקח של הגימנסיה ״הרצליה״, בה למדו ילדיו. בחורף 1913 חלה והיה זקוק לחמצן. בגימנסיה ״הרצליה״, מרחק כ-200 מ׳ מביתו, ייצרו המורים והתלמידים חמצן במעבדה והעבירוהו במבחנות מיד ליד. לשווא. הוא נפטר בגיל 52. על מצבתו חרתו בני משפחתו:

קבר אישי, עטרת ראשי/ ואבינו מורנו./ רוח אפנו/ ומאור עינינו/ יעקב ב״ר יהודה ליב שרתוק/ ה״יהודי״. ראשון לביל״ויים לארצנו עלית/ לעבודת התחייה חייך הקדשת/ ואשד אהבתך לעמך ולארצך/ בלב בניך לעד הצת.


משפחות הוז וגולומב - קשרי חתונה


את הקשר הבלתי-אמצעי בין משפחות שרתוק, גולומב והוז, יצרו שתי בנותיהם של יעקב ופאניה שרתוק - עדה ורבקה, שנישאו לשניים מחבריו של בנם הבכור משה - אליהו גולומב ודב הוז.

ברוך הוז עלה לארץ-ישראל ב-1906, עם אשתו שרה וארבעת ילדיהם. ברוסיה שימש כמורה לעברית, וכשהגיע ארצה התמיד במקצועו זה. תחילה היה מורה בבית-הספר של המושבה הקטנה באר- טוביה, היישוב היהודי הדרומי ביותר בארץ באותה עת. להשלמת הפרנסה פתחה אשתו ביפו פנסיון, שדייריו היו מורים ותלמידים בגימנסיה ״הרצליה״. לאחר ארבע שנים החל ברוך הוז ללמד בבית-הספר הדתי ״תחכמוני״ ביפו, עבד כספרן בספריית ״שער ציון״ ונמנה עם מתיישבי ״חברה חדשה״, שהרחיבו את תחומה של תל-אביב בשנת 1912. הוא היה איש ציבור, וייצג, בין השאר, את יפו בקונגרס הציוני הי״ג (1913). במלחמת העולם הראשונה נעצר על-ידי התורכים ב״עוון״ פעילות ציונית, אך שוחרר. בתחילת 1917 נסע לסוריה, לבקר את בנו דב, ששירת בצבא התורכי. הוא חלה בטיפוס, הצליח לחזור לביתו בתל-אביב ונפטר בגיל 52. בנו הבכור יצחק היה חבר ארגון ״השומר״, ומאוחר יותר בעל בית-חרושת לנעליים. בנו השני, דב, היה אחד מראשי תנועת הפועלים וה״הגנה״, ועליו יסופר בהרחבה בהמשך. במשפחת גולומב הקדימו הבנים את אביהם בעלייה לארץ-ישראל. נפתלי גולומב, בן למשפחה מסורתית ברוסיה, עסק בניהול עסק משפחתי של טחנות קמח. ב-1909 שלח את בנו אליהו ללמוד בגימנסיה ״הרצליה״, ושנה לאחר מכן את בנו השני, אליעזר. ב-1911 עלה בעצמו, וכרבים מאנשי התקופה ביקש להיות עובד אדמה. סופו של דבר שחזר למקצועו הישן, טוחן, ופתח טחנת-קמח ביפו. פחות משלוש שנים לאחר עלייתו, בתחילת שנת 1914, הלך לעולמו, ובנו אליהו, שהיה פועל חקלאי בדגניה, קיבל עליו את ניהול הטחנה.

משפחת מאירוב הגיעה אחרונה לארץ-ישראל (בשנים 1913-1912) מבין ארבע המשפחות הנזכרות. יהודה לייב מאירוב היה בן למשפחת רבנים ידועה בדווינסק (לטביה), אך הוא עצמו נתפס למשכילות ולמד רפואת שיניים. במקצוע זה לא הרבה לעסוק, משום שהעדיף עליו עסקים שונים ומשונים, וכפי שהעיד עליו לימים בנו שאול:

     ״בענייני העולם הזה היה בעל הזיות ובנה ארמונות באוויר, ועיסוקיו המסחריים נסתיימו רובם ככולם בכישלון״.

בית מאירוב היה בית יהודי וציוני חם. בשנת 1912 שלח יהודה מאירוב את אשתו, בתו הבכורה ציפורה ואת הבן הצעיר שאול לארץ-ישראל, כדי שהילדים יתחילו ללמוד בגימנסיה ״הרצליה״. הוא עצמו עלה שנה מאוחר יותר. מעניין לציין שהוריו עלו לארץ לפניו. ב-1914 נסעה האם, פרידה, לביקור ברוסיה, ובשל המלחמה לא הצליחה לחזור עד 1920. בשנים הבאות עסק יהודה מאירוב אך מעט ברפואת שיניים ואת רוב זמנו מילאו, כמנהגו, עסקים שונים ומשונים, לרוב לא מוצלחים. ב-1936 התיישב יחד עם אשתו על החולות מדרום ליפו, באזור שייקרא מאוחר יותר חולון. במקום זה דרו עשרות שנים. שניהם נפטרו בשיבה טובה: יהודה נפטר בגיל 94 בשנת 1963 ופרידה בגיל 93 בשנת 1967. הם לא הסתירו את גאוותם לנוכח הישגי בנם שאול, מראשי ה״הגנה״, שהתמיד בשליחויות עלומות גם בימי המדינה, וחתנם משה שרתוק-שרת, בעלה של בתם ציפורה, ממנהיגי היישוב והמדינה.


בוגרי מחזור א' של הגימנסיה ״הרצליה״


משפחות שרתוק-גולומב-הוז-אביגור העמידו לרשות היישוב כמה וכמה מבניהן, כמו יצחק הוז שכבר הוזכר ויהודה שרתוק-שרת, מלחין נודע שהלביש מנגינות ערבות לשירי המשוררת רחל ואשר ערך והוציא את מכתבי ברל כצנלסון. ואולם, ארבעת הגיסים - משה שרתוק-שרת, אליהו גולומב, דב הוז ושאול מאירוב-אביגור, היו במשך שנים בלב-לבה של העשייה הציבורית בארץ. מייחסים לזאב ז׳בוטינסקי את ההלצה, שרוב ענייני תנועת הפועלים בארץ נחתכים בין ארבעת הגיסים, ואין פלא בדבר: ברוסית - השפה המדוברת בקרב העסקנים בימים ההם - מבטאים ה״א כגימ״ל, ולכן אין לומר ״הסתדרות״ אלא ״גיסתדרות״, מלשון גיסים...

משה, אליהו ודב - למדו במחזור הראשון של הגימנסיה ״הרצליה״. הם היו כמעט בני אותו גיל. אליהו נולד ב-1893 ומשה ודב ב-1894. בגימנסיה בלטו משה ודב, בעוד שאליהו לא הקדיש זמן רב מדי ללימודים. ״בית-הספר היה צר עליו״, אמר עליו משה שרת. בסוף כיתה ט׳ תכנן לעזוב את הלימודים, כדי לעבוד בחוות בן-שמן. הוא ראה בעבודה החקלאית את העיקר. לבקשת הוריו, שרק אז עלו לארץ, נענה וחזר ללמוד.

משה ודב היו תלמידים מצטיינים. והמשימה לא הייתה קלה: מספר מקצועות הלימוד היה יותר מחמישה-עשר, בהם לא פחות מחמש(!) שפות זרות - תורכית, ערבית, צרפתית, גרמנית ולטינית. כל תלמיד למד גם תנ״ך, תלמוד, ספרות עברית, מתמטיקה, טבע, כימיה ומינרלוגיה, פיסיקה וקוסמוגרפיה, גיאוגרפיה וגיאולוגיה; וכהשלמה - ציור, זמרה והתעמלות. בנוסף לכך זכו התלמידים למנות גדושות של ציונות, וכל העת הזכירו להם כי הם המחזור הראשון של בית-ספר תיכון עברי לא רק ״אחרי אלפיים שנה״, אלא מאז ומעולם. הם גם יצאו לטיולים ברחבי הארץ, וכבוגריה הראשונים של הגימנסיה ״הרצליה״ ראו את עצמם אחראים להיווצרותה של תרבות הצברים. להם מייחסים את היווצרות הסלנג הארצישראלי ואף לא מעט מלים גסות. למשה שרת, כך אומרים, היה בכך חלק נכבד. הוא גם הצטיין בכתיבת שירים, ניגן בתזמורת הגימנסיה ושר במקהלה שלה.

תעודות הבגרות שקיבלו משה ודב גדושות תשיעיות ועשיריות לרוב. התעודות חולקו לבוגרים בטקס מרגש שנערך בקיץ 1913. החלוקה הייתה לפי סדר הא״ב, ולמשה שרת, האחרון, אמר המנהל: ״האחרון ברשימה - התלמיד הראשון״. נציג התלמידים, אהרון פלקוביץ, הבטיח להורים, למורים ולמאות הנקהלים, כי המסיימים 

     ״יקדישו את כל חייהם לעבודה הלאומית בארץ-ישראל״.

בינם לבין עצמם היו הבוגרים חופשיים יותר. בפרודיה עתידנית על המסיימים נאמר כי דב הוז יהיה ״מלמד״, אליהו גולומב ״הכל הורס״, ואילו משה שרת יהיה ״משוררנו הגאון״.

אם התכוון הכותב שגולומב, כדברי המנון הפועלים, יהרוס את ״העולם הישן״ - הוא לא טעה. אליהו בן ה-20 היה נסער כולו בשנת הלימודים האחרונה. הוא הודאג מכוונתם של רוב המסיימים לנסוע לחוץ לארץ, כדי להמשיך בלימודים גבוהים. ארץ-ישראל, לדעתו, תובעת מבוגרי הגימנסיה שיקדישו עצמם למענה, לא רק בהצהרות חגיגיות. ערב אחד נכנס בשיחה ארוכה עם בן מחזורו יעקב כבשנה. שעות על שעות שוחחו, ורעיונו של כבשנה כבש את גולומב והפך בידו למנוף גדול. הוא הזמין את כל בני הכיתה לביתו של דב הוז והציג בפניהם, בהתרגשות ניכרת, את תוכניתו: ראשית, אסור לבני המחזור, בשום אופן, לצאת לחו״ל; עליהם להישאר בארץ ולהקים כאן הסתדרות, שחבריה מתחייבים להתמסר, תוך משמעת הדדית, לעבודת הלאום כל ימי חייהם. ההסתדרות היא המחליטה על דרך חייו של כל אחד מהחברים בכל שלב. היא מכוונת את חבריה למילוי המשימות הקשות ביותר בחזית ההגשמה הציונית. נקודת המוצא היא צורך הכלל, ועל הפרטים להקריב כל קורבן שיידרש מהם. מבחינה מעשית, על הבוגרים לצאת לעבודה חקלאית-חלוצית, בכל מקום אליו ייקראו. כשיצאו הגימנזיסטים מהמפגש אמר משה שרתוק לאחותו רבקה: ״אליהו עשה הערב דבר היסטורי״. שבעה מבין 24 תלמידי הכיתה הודיעו על נכונותם להצטרף להסתדרות החדשה, ביניהם אליהו, משה ודב. מהמחזורים הבאים הצטרפו בודדים.

במקביל הוקמה ״הסתדרות חניכי הגימנסיה״, גוף רחב ששאף לרכז את כלל הבוגרים, כדי לשלבם במפעלים ציבוריים כמו הוראה בשכבות חלשות, פעולות תרבות והיחלצות למפעלים לאומיים. כדי לאפיין את שני הגופים נקרא ארגונם של המעטים ״ההסתדרות המצומצמת״.

זמן קצר לאחר תום הלימודים התעורר ויכוח: היכן יש להגשים את מטרות ״ההסתדרות המצומצמת״. חלק מהחברים וביניהם דב ואליהו, פנו לדגניה, הקבוצה הצעירה בעמק הירדן. אחרים, ובראשם משה שרת, העדיפו את המגמה המדינית - השתלמות בערבית ולימודים באוניברסיטה בתורכיה, כדי לקדם את המטרות הלאומיות של היהודים בארץ-ישראל. וכמו שאמר לימים שרת:

     ״נקבעו שני קטבים לפעולות ה׳הסתדרות׳: דגניה וקושטא״.


במלחמת העולם הראשונה ואחריה


לא זמן רב ניתן לשלושה לצעוד בדרכים בהן בחרו: אליהו נאלץ לחזור ליפו בחורף 1914, לאחר שאביו נפטר. משה הספיק ללמוד משפטים בתורכיה רק שנה אחת. מלחמת העולם הראשונה שפרצה בקיץ 1914 טרפה את קלפיו, כפי שעשתה לכל יהודי הארץ. במשך שנה בערך סייע ביפו ובתל-אביב לעמידתו של היישוב כנגד קשיי המלחמה והגזרות שגזרו התורכים. ב-1915 התגייס לצבא התורכי, כפי שעשו דב הוז ורבים מבוגרי הגימנסיה. אליהו גולומב, לעומתם, סירב להתגייס, שכן לדעתו על היישוב להשקיע את כל מאמציו בטיפוח כוחו הביטחוני העצמי. הוא נעזר בעובדה שטחנת הקמח שניהל הייתה מפעל חיוני, ובמסעותיו ברחבי הארץ הוביל בעגלתו נשק לשם הגנת היישוב.

משה ודב עברו קורס קצינים בתורכיה. משה שירת בגזרות שונות של החזית (חיג׳אז, סוריה, ארץ-ישראל ועוד) עד סופה של המלחמה. דב נואש במהלכה של המלחמה מעריצותם של התורכים ומשחיתותם. כשנסע ללא רשות להלווית אביו ב-1917, נידון שלא בפניו למוות. הוא ערק מהצבא והסתתר בדרום הארץ, עד שהאזור נכבש על-ידי הבריטים. לאחר מכן היה פעיל בארגון תנועת ההתנדבות ל״גדוד העברי הארצישראלי״, ושם פגש את אליהו גולומב. השניים, יחד עם ברל כצנלסון, שמואל יבנאלי, לוי אשכול ואחרים, התגייסו לגדוד, במסגרת הצבא הבריטי, ובעת שירותם במצרים פגשו את ״הגדוד העברי האמריקני״, שבין חייליו היו דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי. דב, בעל הניסיון הצבאי, הועלה לדרגת רב-סמל, הדרגה הגבוהה ביותר שהוענקה לחייל מארץ-ישראל ב״גדודים העבריים״.

המלחמה תמה והיישוב היהודי הקטן החל להשתקם. התקוות הרקיעו שחקים - תם שלטונם של התורכים, הארץ נכבשה על-ידי הבריטים ובלונדון ניתנה הצהרת בלפור, הבטחה של מעצמה גדולה להקים ״בית לאומי״ ליהודים בארץ-ישראל. משה, אליהו ודב, ואליהם הצטרף הצעיר בחבורה, שאול מאירוב, התמסרו עתה לענייני הציבור ובעיקר לנושאי הביטחון הדוחקים.

בתקופת המלחמה למד שאול בגימנסיה ״הרצליה״. הוא וחבריו לכיתות העליונות עקבו בהערצה אחר הבוגרים. אליהו גולומב, שישב באותה עת בתל-אביב, נפגש איתם והטביע עליהם את חותמו. באביב 1917 היה שאול בין מגורשי תל-אביב. חודשים מספר עבד בחטיבת עצים בהר הכרמל להסקת רכבות. אחר כך עבר לחיפה וממנה הגיע לקבוצת כינרת, אליה נקשר.

בשלבי הנדידה מתל-אביב לכינרת נתקל לא אחת בעוינות הערבית. כמה פעמים אף הותקף. בחורף 1920, בעקבות נפילת חברו הטוב אהרון שר בתל-חי, חש צפונה למלא את מקומו. אקדחו של ההרוג ניתן לו ובו השתמש כאשר נמנה עם מגני תל-חי בקרב המכריע. השתתפותו בהגנת תל-חי שינתה את מהלך חייו, כפי שסיפר בזיכרונותיו:

      ״לאחר שחזרתי מהצפון לכינרת נהפך עלי לבי והייתי לאיש אחר. כמו הוסר תבלול שכיסה את עיני קודם. התחלתי רואה את כל מציאותנו בארץ ראייה חדשה, בהירה, חריפה, חדה ואכזרית. מאז החלה עבודתי הרצופה ב׳הגנה׳״.


ביטחון ופוליטיקה שלובים זה בזה


בשנות העשרים נתהדקו הקשרים בין הארבעה. סייעה לכך העובדה שהם הפכו לבני משפחה אחת, ועיסוקיהם נגעו אלה באלה. לעתים היו שותפים ממש בעבודות הביטחון של היישוב, וככל שחלפו השנים, גם בתחומי העבודה הציבורית והפוליטית: ב״הגנה״, במפלגת ״אחדות העבודה״ ובמפא״י, בהסתדרות העובדים; ובמוסדות הלאומיים: אסיפת הנבחרים, הוועד הלאומי והסוכנות היהודית. אליהו גולומב ודב הוז היו מראשוניה ומראשיה של ה״הגנה׳׳ (שהוקמה ב-1920), וכעבור זמן לא רב הצטרף אליהם שאול מאירוב. הייתה זו עבודה בפועל ממש, כולל רכש נשק בארץ ומחוץ-לארץ ובמידת הצורך גם בהברחתו. במהלך אחת הפעולות נאסר אליהו גולומב בווינה לזמן קצר. שרת, כבעבר, נטה יותר לעבודה פוליטית, ואת רוב המחצית הראשונה של שנות העשרים עשה באנגליה בלימודי כלכלה ומדע המדינה באוניברסיטה. ב-1925 הוזעק לארץ, כדי ליטול חלק בייסוד העיתון ״דבר״, ובשש השנים הבאות שימש אחד מעורכיו. כן היה עורך המהדורה האנגלית של העיתון.

גם דב הוז לא הסתפק רק בעשייה בתחום הביטחון. הוא היה פעיל במוסדות מפלגתו ובהסתדרות העובדים, מראשי ״סולל-בונה״, ממייסדי ״הפועל״ ושליח מוסדות היישוב וארץ-ישראל העובדת לז׳נבה (מרכז ״חבר הלאומים״), לברלין וללונדון. בבירת אנגליה קשר קשרים אמיצים עם ראשי מפלגת העבודה הבריטית. תקופות ממושכות אף התגורר בלונדון עם משפחתו, כשהוא מטפח את הקשר עם מנהיגי מפלגת ה״לייבור״ וראשי האיגודים המקצועיים. קשרים אלה עמדו לא אחת להנהגת תנועת הפועלים הארצישראלית, שבשנות ה-30 הפכה להנהגת היישוב. כך היה במקרה של רמזי מקדונלד, שבתחילת 1922 ביקר בארץ-ישראל כאורח ההסתדרות ודב הוז שימש כמלווהו. פעמיים - ב-1924 ואחר כך בסוף שנות ה-20 ובתחילת שנות ה-30 כיהן מקדונלד כראש ממשלת בריטניה, והוז היה מבאי ביתו. דומה שכל פעם שהחמיר המצב בלונדון - העיר שֶבּה נחתכה בימים ההם המדיניות לגבי ארץ-ישראל - נשלח דב הוז ״לכבות שרפות״, לחדש קשרים ישנים ולהבטיח את האינטרסים הציוניים.

קשרים מיוחדים במינם קשר עם אנגלי עב-בשר ותקיף, ממנהיגי האיגודים המקצועיים - ארנסט בווין, שהיה שר החוץ הבריטי אחרי מלחמת העולם השנייה, בתקופת המאבק. הוא, שנחשב לאחד מאויבי היישוב והציונות, גילה בשלבים המוקדמים של דרכו הציבורית והמדינית יחס אוהד למדי ליישוב ולמפעלו קרוב לוודאי בזכותו של דב הוז. נראה כי הוקירוֹ בשל אישיותו המלבבת והעובדה שלא הדגיש יתר על המידה את תכונותיו האינטלקטואליות, שהיו כה שנואות על בווין. בפעם האחרונה הגיע הוז ללונדון בימי ה״בליץ״, בשנת 1940. באותה שנה הוקמה בלונדון ממשלת אחדות לאומית בראשותו של וינסטון צ׳רצ׳יל ובהשתתפות כל שלוש המפלגות, כולל ה״לייבור״. לראשונה זה שנים רבות ישבו בממשלה ידידיו האישיים של הוז ממפלגת העבודה, כמו הרברט מוריסון וארנסט בווין. הוז פנה אליהם מספר פעמים כדי לקדם נושאים חשובים להנהגת מוסדות היישוב. בשובו דיווח כי

      ״על אנשי הלייבור פארטי אשר בממשלה יכול אני לומר, כי הם נאמנים לנו כאשר היו... על-ידי עיבוד תוכנית נכונה מצדנו וגיוס כוחותינו, יכולים אנו, אולי, בקרוב להביא לביצוע שאיפותינו״.

בשנות ה-30, לצד פעילותו באנגליה ובארצות אחרות, הרבה הוז לעסוק בענייני הארץ. הוא מילא שורה ארוכה של תפקידים מרכזיים בוועד הפועל של ההסתדרות, במפא׳׳י, ב׳׳הגנה״ (בין השאר היה חבר המפקדה הארצית הראשונה, לאחר השגת ההסכם על ה״פריטט״ בין השמאל לימין ב-1931), חבר מועצת עיריית תל-אביב וסגן ראש העיר משנת 1935, ועוד. הוא היה גם ספורטאי פעיל וקשר את פעילויות הספורט, בעיקר אלו של הסתדרות ״הפועל״, ל׳׳הגנה״. כשיצאו אופנועני ״הפועל״ למסע ממושך באירופה, הצטרף אליהם. דגש מיוחד שם בפיתוח הטיס בארץ. הוא היה מראשי הקלוב הארצישראלי לתעופה, מייסדה ומנהלה הראשון של חברת ״אווירון״, שהוקמה במימון ההסתדרות והסוכנות היהודית, ושירתה בהסתר את ה״הגנה״. הוא אף למד טיס ומדי פעם המריא במטוס קל. כשהפצירו בו ידידים שלא יסתכן, השיב: ״אל תדאגו, לא אמות כטייס״. הוא נספה בתאונת דרכים ב-29 בדצמבר 1940. באותו יום ערך ביקור אצל אסירי ה״הגנה״ בכלא עכו (המ״ג). בשובו בלילה התהפכה מכוניתו דרומה מצומת בית-ליד וכל נוסעיה נהרגו: הוא עצמו, אשתו רבקה (לבית שרתוק), בתם תרצה, וכן שלושה נוסעים שהצטרפו אליהם - קרובות המשפחה צביה שרתוק ואורה בורודובסקי, ויצחק בן-יעקב, יד ימינו של דב הוז בנושאי תעופה. האסון היה כבד מנשוא. בדברי ההספד הוזכרו פועלו והישגיו של דב הוז בארץ ומחוצה לה, וצוינה העובדה כי עמד על מפתנה של המנהיגוּת הבכירה והוא בן 46 בלבד. על-שמו נקרא שדה התעופה של תל-אביב - שדה דב. הוא, רעייתו ובתו מונצחים גם בשמו של קיבוץ דורות: ראשי תיבות של דב ורבקה ותרצה.


״המפקד הבלתי מוכתר״


ב״הגנה״ - ארגון-המגן החשאי של היישוב היהודי בארץ-ישראל - היו רבבות חברים, ובראשם מפקדים ומדריכים בדרגות שונות. בראש כולם עמד אדם שמעולם לא נבחר לתפקידו, אך הכל הכירו במנהיגותו - אליהו גולומב. ״המפקד הבלתי מוכתר״, כך נהגו לכנותו במהלך 25 השנים שבהן עמד בראש ה״הגנה״. גם בתקופות שבהן עסק בנושאים אחרים, נשאר ״ראש ההגנה״.

דברי יצחק שדה, ממחישים את מקומו המיוחד של גולומב ב״הגנה״:

      ״הייתה לו סגולה חשובה של מנהיג צבאי: בשעת סכנה חשב תמיד באותו יישוב הדעת, באותה קרירות של מחשבה (וכמובן באותו חום שבלב) שהיו לו בימים השקטים ביותר... אליהו שימש תמיד דוגמה אישית... מעולם לא סירב לעזור... הוא לא שכח שהחברה מורכבת מאנשים, ׳חברים׳. ואחרי אנשים כאלה - בני-אדם שכאלה - היו מוכנים מפקדי ה׳הגנה׳, צעיריה וקשישיה, ללכת באש ובמים״.

אליהו גולומב עסק בנושאי עלייה, התיישבות, הסברה ונוער - בהסתדרות, במפא׳׳י ובמסגרת הוועד הלאומי. אך תמיד ובכל מקום היו נושאי ה״הגנה״ במרכז התעניינותו. ו״הגנה״ פירושה גם הקמת יישובים חדשים, הגברת ההעפלה לארץ, או השגת הסכם עם הארגונים ׳׳הפורשים״, כדי לחזק את המחנה. הוא עמד מאחורי הניסיונות הראשונים להביא לארץ ספינות מעפילים ועודד את העוסקים במלאכה בעת שראשי היישוב עדיין היססו אם לתמוך בדרך זו. בעת מלחמת העולם השנייה תמך בו-זמנית בשתי הזרועות של הגיוס - במדים ובלא-מדים: שירות בצבא הבריטי, אך גם ביחידותיה העצמאיות של ה״הגנה״, עם הפלמ״ח בראשן. כל מעשה חלוצי ונועז, בעיקר כשהיה עשוי לסייע ליישוב או ליהודים - זכה לברכתו. בתקופת השיתוף עם הבריטים, בעת מלחמת העולם השנייה, היה מיוזמי מפעל הצנחנות. הוא לחץ לשיגורם של מאות צנחנים מבני היישוב לעזרת היהודים הנאנקים תחת עול הכיבוש הנאצי ואף ראה עצמו כאחד המועמדים לצניחה. אף-על-פי שהיה מעין שר הביטחון של ״המדינה שבדרך״, שלל מיליטריזם לשמו והעמדת מדיניות הכוח במרכז המחשבה הציונית. משום כך התנגד מימי ראשיתה של ה״הגנה״ לפעילותם של גופים מצומצמים ונבחרים, הקובעים בעצמם את יעדיהם. הוא דגל בהקמת ארגון-הגנה רחב ככל האפשר, שיהיה כפוף למוסדות היישוב. מסיבה זו, ומעוד סיבות, שלל את מדיניות ה׳׳עין תחת עין״, שכמה חוגים קיצוניים אימצו בעת מאורעות 1939-1936, ותמך בקו של ״הבלגה״, שרב ערכה לדעתו מבחינה מדינית, מעשית ומוסרית.

את הפרישה על כל צורותיה - גינה. לדעתו, מאבק העם והיישוב בארץ לעצמאות מחייב גיוס כל הכוחות, ואין להעלות על הדעת הליכה בנפרד של גוף כלשהו. בקיץ 1945, בהיותו בשיא כוחו ופעילותו, והוא בן 52 בלבד - מת לפתע. העיתון המחתרתי ״אשנב״ כתב בעמודו הראשון:

     ״על מות אליהו, שר צבאות ישראל מתאבל היישוב. אליהו איננו - מחנות אליהו קיימים״.


״בשער האומות״


הנודע ביותר בין ארבעת הגיסים, בארץ ובחו״ל, היה משה שרתוק-שרת. כאמור לעיל, התרכז שרת במחצית השנייה של שנות ה-20 בפעילות עיתונאית בעיתון ״דבר״. ב-1931 נקרא אל העבודה המדינית, כמזכירו של חיים ארלוזורוב, שנתמנה לראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. שנתיים לאחר מכן, משנרצח ארלוזורוב, בחר בו הקונגרס הציוני לראש המחלקה, תפקיד שאפשר לראותו כשר החוץ של ״המדינה שבדרך״. תפקיד זה מילא 15 שנים, עד הקמת מדינת ישראל. באותן שנים הוא נחשב ביישוב למספר 2, לאחר דוד בן-גוריון. בנושאים המדיניים הוא כלל גם תחומים כמו התיישבות וביטחון. כך, למשל, כשהחלו לעלות על הקרקע בימי מאורעות הדמים (1937-1936) ראשוני היישובים לפי שיטת ״חומה ומגדל״, היה שרת הראשון שתפש כי יש כאן טקטיקה שראוי להופכה לאסטרטגיה התיישבותית. ואכן, הנהגת היישוב אימצה בהשפעתו את האסטרטגיה הזאת והפכה אותה לאבן-יסוד במדיניות הציונית בשנות ה-30 המאוחרות. כאשר עמדה לעלות על הקרקע חניתה, לא נח ולא שקט עד שהסיר מדרכה את כל המכשולים - המדיניים, הביטחוניים ואפילו התקציביים. הוא אף פנה לראש ממשלת לבנון והבהיר לו כי פני המתיישבים החדשים לשלום. המדינאי הלבנוני השיב לו ברוח אוהדת וציין כי שלטונות ארצו

      ״יעשו ככל יכולתם להחדיר לתודעתם של התושבים שתחת סמכותם, כי טובתם שלהם דורשת לשמור על יחסי שכנות טובה עם המתיישבים מן הצד השני של הגבול״.

במרץ דומה טיפל בהקמת חיל הנוטרים ובביסוסו - זרוע מוּכרת על-ידי הבריטים, שסייעה לביטחונו של היישוב ואפשרה ל״הגנה״ אימונים גלויים ושימוש מְרבי בנשק. בשנות מלחמת העולם השנייה היה שרת בין הלוחצים על בריטניה לכלול בצבאה אוגדה יהודית מארץ-ישראל. משלא צלח הדבר, תמך בגיוס יחידות יהודיות, וסופו שזכה, לקראת סוף המלחמה, להניף את דגלה של הבריגדה היהודית (החי״ל), בחזית איטליה, שבה עוצבה יחידה על שמה היהודי, סמלה והדגל התכול-לבן.

בשנים 1948-1946 היה מראשי המאבק להקמת המדינה. הוא נכלא במשך יותר מארבעה חודשים בלטרון ומאוחר יותר השתתף בדיוני האו״ם במחצית השנייה של 1947. בדיוני הפורום הבינלאומי העליון היה נציגו הבכיר של היישוב היהודי ותרם רבות לקבלת החלטת האו״ם להקים מדינה יהודית בארץ-ישראל. במשך חודשים ארוכים עמד שרת בקו הראשון של המלחמה המדינית, ואף משהוכרעה הכף לא הסתיים תפקידו. ידוע ניסיונו של מזכיר המדינה האמריקני ג׳ורג׳ מרשל, שבוע לפני הקמת המדינה, לשכנע את שרת שיצטרף למחייבי הדחייה של הכרזת העצמאות. שרת, שהיה ידוע כמדינאי שקול וזהיר (לדעת אחדים, זהיר מדי) השיב לו בדברים תקיפים. כשחזר לארץ, ערב ההכרזה, הצטרף לבן-גוריון ולאותם מנהיגים שתבעו לא להתפשר ולא לדחות, אלא להקים את המדינה במועד שנקבע.

בשמונה השנים הבאות היה שר החוץ של ישראל וניצב ב״שער האומות״, כפי שהכתיר את שם ספרו על המאבק המדיני שקדם להקמת המדינה. בתחילת 1954, לאחר שבן-גוריון פרש לשדה-בוקר, נבחר לראש ממשלה, וכיהן כשנתיים גם בתפקיד זה. בסוף 1955 חזר בן-גוריון לראשות הממשלה ושרת היה שוב שר חוץ בלבד. הוא לא התמיד זמן רב כחבר ממשלה. חילוקי הדעות בין בן-גוריון האקטיביסט הביטחוני לבין שרת המדינאי השקול, שראשיתם הרבה קודם, שוב לא ניתנו לגישור. ביוני 1956 הודיע שרת על התפטרותו מתפקיד שר החוץ. למעשה ״התפוטר״. בן-גוריון הסביר כי

      ״יש הכרח לטובת המדינה שתהיה התאמה מלאה... בין משרד החוץ ובין משרד הביטחון ונחוצה עכשיו הנהגה אחרת למשרד החוץ...״

מבחינה אישית הוא מצטער, הכריז, על הליכתו של שרת,

     ״אבל מבחינה ממלכתית אני רואה ברכה בדבר. הדבר מועיל למדינה. יש לעתים צורך בחילופי גברי...״

במקומו של שרת באה למשרד החוץ גולדה מאיר. שרת, שאחז כמעט דור שלם בהגה המדיני של ״המדינה שבדרך״ ומדינת ישראל, מצא עצמו נדחק לשוליים. בתשע השנים הבאות מילא תפקידים נחותים מבחינתו, כמו מנהל הוצאת הספרים ״עם עובד״ ויו״ר ההנהלה הציונית. הוא חלה ומצבו החמיר. ביולי 1965 נפטר, בגיל 71. קשה לומר ששנותיו האחרונות הוסיפו לבריאותו.

כשנה לפני מותו, ב-1964, הוענקה לו אזרחות כבוד של ירושלים. בדברי ההערכה נאמר כי

      ״משה שרת הצטיין בסגנון חייו המופתיים ובחושו האזרחי והאנושי, והינו מאנשי המופת המעטים בדורנו, נגיד רוח ושוע עברי במובן הנאצל ביותר״.

שרת היה אולי מנסח זאת אחרת (הוא היה אמן הניסוח), אך בעיקרם הדברים נכונים: שרת ניחן בתכונות של איש מופת ואביר. בשנותיו האחרונות נאלץ להיות אביר דמות היגון.


ממאירוב - לאביגור


שאול מאירוב, הצעיר בארבעת הגיסים (יליד 1898), תפס בשלב מוקדם למדי מקום מרכזי בתחומי ההגנה וההתיישבות. בשנות ה-30 שימש כמרכז ארגון ה״הגנה״ ורב חלקו בתחומי הרכש, התע״ש, ההתיישבות הביטחונית, הש״י (שירות הידיעות) וההעפלה. ב-1939, משהפכה ההעפלה לזרוע של ה״הגנה״ והוקם ״המוסד לעלייה ב׳״, הועמד שאול מאירוב בראשו. הוא ניהלו בימי מלחמת העולם השנייה ובתקופת המאבק להקמת המדינה והיה אחראי למבצעיו הגדולים, שבמהלכם הפליגו לארץ-ישראל יותר מ-100 אלף יהודים. אף ההעפלה היבשתית, מארצות ערב, הייתה באחריותם של ״המוסד״ ומאירוב.

בסוף 1947 נאלצו שני הגיסים שנותרו, שרת ומאירוב, להתעמת חזיתית. זה היה בפרשת ה״פאנים״, שתי הספינות הענקיות, שכל אחת מהן התעתדה להוביל מרומניה לארץ-ישראל 7,500 מעפילים. שרת, שבאותה-עת ניהל את המערכה המדינית להקמת המדינה בניו-יורק, ביקש ״להקפיא״ את ההפלגה עד לאחר ההצבעה הגורלית באו״ם. מאירוב, נקרע בין נאמנותו לדרג המדיני הבכיר ולידידו-גיסו, לבין צורכי ההעפלה, ולאחר התלבטות קשה החליט לשגר את שתי הספינות.

בתחילת מלחמת העצמאות הועמד בראש הרכש הישראלי באירופה. הוא חזר לארץ בקיץ 1948, לאחר שבנו גור נפל בחזית סג׳רה. מאז אימץ את שם המשפחה אביגור. עתה עסק בהקמת התשתית הביטחונית של המדינה החדשה, ולמעשה תפקד כסגן שר הביטחון. בשנים אלו, וגם הרבה לאחר מכן, היה איש אמונו של בן-גוריון ונחשב למעין ״זקן הסגל הביטחוני״ של מדינת ישראל. השפעה ניכרת הייתה לו גם במפא״י.

במהלך שלושים שנותיה הראשונות של ישראל מילא הרבה שליחויות חשאיות. הוא פעל ללא ליאות לחיזוק הקשר עם יהדות ברית-המועצות ולא היה איש מאושר ממנו כשעלו לארץ רבבות מיהודיה של ארץ זו. בנוסף, עשה להנצחת פועלה של ה׳׳הגנה״ ועמד בראש מערכת ספר תולדות ה״הגנה״. ב-1978 נפטר. הוא נקבר על שפת הכינרת, לא הרחק מקבוצת כינרת, שבה היה חבר 60 שנה.

השפעתו בשנות המדינה, ככל שהייתה גדולה, לא יכלה להשתוות להשפעה שהייתה לגיסים, אף שכבר לא היו ארבעה. בסוף אוקטובר 1953 כתב משה שרת ביומנו, כי שאול אביגור בא לבקרו והם דנו בכמה נושאים מציקים בתחום ביטחון המדינה.

      ״היו ימים״, הוסיף, ״שבהיפגש שניים או שלושה מהגיסים, שלושתם רֵעים וידידי נפש מנוער (שרת, גולומב והוז) או כל הארבעה (עם אביגור) היינו עצים עצה ולא תופר - מגיעים לאיזה פתרון חיובי של בעיה ונרתמים למלאכת הביצוע. עתה נותרנו שניים...״.

בשנת 1965 נותר מהשניים אחד. ב-1978 ירד המסך על סיפורם של ארבעת הגיסים, שהטביעו חותם עמוק על הארץ ויושביה יותר משני דורות.


העתקת קישור