שרת, בן-גוריון ומלחמת הברירה ב-1956
מק"ט
4044ל"ד
מחבר/עורך
שפר גבריאל
title
שרת, בן-גוריון ומלחמת הברירה ב-1956
שנת הוצאה
1986
תקופה
1956
נושאים/תקציר
הקו האקטיביסטי של בן-גוריון הביס את הקו המתון של שרת.
ספרות עזר
+
תוכן


 

ברצוני להודות לפרופ׳ עמנואל גוטמן, לד״ר אורי ביאלר, ולמר מרדכי גזית על ההערות המועילות שהציעו לי לנוסח טיוטה קודם של מאמר זה.

 

 

ɪ

 

מנהיגים מְחדשים, השואפים להביא לשינויים משמעותיים במבנה הפוליטי או במדיניות, משלמים, בדרך כלל, מחיר אישי וציבורי כבד עבור כישלונותיהם או שגיאותיהם. זה דינם של המנהיגים המחדשים, כיוון שהם מעוררים ציפיות גבוהות אצל תומכיהם, ויוצרים עוינות אצל מתנגדיהם. כך הם גורמים להיווצרות מתחים במערכות פוליטיות, שמטבען שואפות לאיזון. אם הציפיות שנוצרו אינן מתממשות, ואם התחרות הפוליטית שגרמה למתחים, או לחוסר שקט פוליטי, לא הביאה בעקבותיה שינויים משמעותיים במבנה או בהתנהגות הפוליטית, ייתבעו המנהיגים המחדשים לשלם מחיר עצום ורב.

במחצית שנת 1956 עמד משה שרת, שכיהן אז כשר החוץ של ישראל וכמה חודשים קודם לכך כיהן כראש הממשלה השני של ישראל, לשלם מחיר גבוה כזה. ב-17 ביוני, בעת דיוני מרכז מפא״י, הוא קם על רגליו ופנה אל חבריו שישבו על מקומותיהם בדממה. חברי המרכז ידעו, כי שרת עתיד למסור הודעה דרמטית. ואולם, להפתעת חברי המרכז, הוא השמיע משפט אחד ויחיד בעל אופי נייטרלי כמעט:

״ברצוני להודיע לחברי המרכז, כי אין באפשרותי להמשיך ולכהן עוד כשר חוץ, וכי מחר אני מתכוון להגיש את התפטרותי לממשלה״.[1]

רק שתי מילים בהכרזה קצרה זו העידו על הסיבה להחלטתו, ועל ממדי כישלונו הפוליטי. הביטוי ״אין באפשרותי״, ששרת בחר בקפידה וכלל אותו בהצהרה היבשה שלו, העיד על הדרמה, שהתחוללה קודם לכן מאחורי הקלעים. הוא התכוון להבהיר למאזיניו, כי למעשה הוא נאלץ להתפטר, וכי לא עשה זאת מרצונו החופשי. זאת ועוד: הוא ביקש להפנות אצבע מאשימה לעבר יריבו הגדול שהביא להתפטרות זו.

ואולם, לא הייתה זו סתם התפטרות של שר חוץ. התפטרות כפויה זו הביאה קץ על קריירה ארוכה ומוצלחת של אחד מן ״האבות המייסדים״ של מדינת ישראל שנשתכח. יתר על כן, להתפטרותו הכפויה של שרת היו משמעויות פוליטיות מרחיקות-לכת לגבי ישראל ושכנותיה. הסתלקותו של שרת מהנהגת המדינה סימנה את

ניצחון בן-גוריון והקבוצה הקטנה שהסתופפו בצלו,

את ביסוס מעמדם במפא״י,

ולמעשה, את שליטת ״הזקן״ במערכת הפוליטית הישראלית כולה.

זאת ועוד: ההתפטרות ציינה גם את סופה של הגישה (או של ״הקו״) החלופית לזו של בן-גוריון. זה היה ״קו״ בעל השפעה ממתנת על מדיניות החוץ של ישראל, ומשמעות ההתפטרות הייתה גם החשש להתקרבותה של המלחמה השנייה בין ישראל ושכנתה הגדולה - מצרים. ומעל לכל, שרת ביקש להפגין, שניסיון רציני ומתסכל לאמץ מדיניות ביטחון שונה, המבוססת על פילוסופיה שונה, התמוטט ונעלם.

נכון, כי בשנות החמישים המאוחרות, ובראשית שנות הששים, המשיך שרת להיות מעורב במערכות הפוליטיות

כחבר כנסת מטעם מפא״י,

כחבר בכיר ופעיל במפלגתו

וכנציגה הבכיר בהנהגת הסוכנות היהודית.

ברם, על פי כל קנה מידה, התפטרותו סימנה את סיומה הבלתי-רצוי של הקריירה הפוליטית הארוכה שלו. קריירה זו התפרשה על פני יותר מארבעה עשורים, שבמשכם הוא עלה במעלות ההנהגה והשררה היישובית והישראלית ופיתח את גישתו הייחודית לבעיות הקיומיות של ישראל בתחומי הביטחון ומדיניות החוץ.

לכן, גם אם התפטרותו של שרת הייתה כעין שיא דרמטי בטרגדיה קלאסית, הרי שהמשמעויות לגבי מכלול תחומים, ביניהם

המערכת הפוליטית הפנימית,

מדיניות מעצמות העל והמעצמות האחרות במזרח התיכון,

יחסי ישראל והתפוצה היהודית,

ובעיקר, עמדות מדינות ערב בקשר לסכסוך הישראלי-ערבי,

היו חשובות לאין ערוך מגורלו האישי. התפטרותו גרמה להיעלמות חלופה ריאליסטית להשקפת העולם הבן-גוריונית ולעמדותיו בתחומי הביטחון ויחסי החוץ של ישראל. מנקודת ראות היסטורית, העובדה, כי חלופה פוליטית זו נשכחה לגמרי, אינה פחות חשובה ומעוררת הרהורים נוגים. זאת כיוון שבן-גוריון ותומכיו הנאמנים, כמו דיין, פרס, והביוגרף הכמעט רשמי של בן-גוריון, מיכאל בר-זוהר, עשו במתכוון

להכפשת דמותו,

לפיחות תדמיתו,

ולהכחדת ״הקו״ של שרת בפוליטיקה הישראלית.[2]

ואכן, בן-גוריון ותומכיו הצליחו להכחיד את זכר האיש ו״הקו״. במשך שנים רבות התעלמו פוליטיקאים, עיתונאים, פרשנים, והיסטוריונים מדעותיו, מהשקפותיו וממעשיו של שרת בתחומי מדיניות החוץ של ישראל, ובאותה מידה גם מן הצוואה הפוליטית הבלתי-כתובה שלו. רק לאחרונה הכירו מספר היסטוריונים בעובדה, כי צוואתו הפוליטית של שרת כללה כמה רעיונות חדשניים בהשוואה לקו של בן-גוריון, ואולי אף נכלל בה גם מודל ריאליסטי יותר של היחסים בין ישראל והערבים.[3]

החידוש והשוני בגישת שרת, במדיניות שניסח, ובצעדים הפוליטיים והדיפלומטיים שיזם וביצע, מתבררים היטב רק כשכל המרכיבים הללו מושווים להשקפות, למדיניות ולמהלכים של בן-גוריון, ושל תומכי ״הזקן״ ויורשיו. מבחינות רבות סימן בן-גוריון את מרכז המערכת הפוליטית הממוסדת במדינת ישראל הצעירה. בהשקפותיו ובמעשיו עיצב את הקונצנזוס הפוליטי הישראלי במדיניות הביטחון והחוץ. והנה, שרת לא הסכים עם כמה וכמה מעמדותיו של בן-גוריון וניסה לעצב קונצנזוס חלופי. לפיכך, מידות השוני והחידוש שהיו מצויות בגישתו של שרת, צריכות להימדד על פי המרחק מעמדותיו של בן-גוריון. מעניינו של המאמר הזה הוא לבחון את הפער בין גישות בן-גוריון ושרת, ואת המאבק הפוליטי הנחוש, שנבע מפער זה בהקשר להכנות לקראת מלחמת סיני בשנת 1956. בדיקה נוספת של ההתנגשות בין שני האישים, על רקע מלחמת הברירה ההיא, ועל רקע הצוואה הפוליטית של שרת, חשובה גם כדי לקבוע את דפוסי השינוי נוכח ההמשכיות במערכת הפוליטית הישראלית, וכן חשובה הבדיקה המחודשת הזו

להבהרת ההתנגדות לדרכו של שרת מחד גיסא,

ולהצלחת דרך מתנגדיו - מאידך גיסא.

 

ɪɪ

 

בראשית שנות החמישים ידעו כמה עיתונאים, פרשנים פוליטיים, ומקצת הפוליטיקאים הזוטרים, כי היו חילוקי דעות בנושאים מהותיים בין שרת ובן-גוריון. ואולם, הללו לא ידעו לאשורם את הפרטים ביחס לאופיים, עומקם, והיקפם של חילוקי הדעות. הדבר אינו מפליא, כיוון שחילוקי הדעות האלה הוסתרו היטב במשך תקופה ארוכה. אישים, שהיו מקורבים למנהיגים הבכירים במערכת הפוליטית הישראלית, ידעו עוד כי כל אחד מהשניים יכול היה לגייס תמיכה גלויה וסמויה למדיניותם לא רק במפלגתם - מפא״י - אלא גם במפלגות קרובות למפא״י מבחינה אידיאולוגית. כלומר, שלא כדימוי הציבורי שלו, שרת לא היה מדינאי בודד במפלגתו או בקואליציה הממשלתית. לא רק בן-גוריון, אלא גם שרת היה יכול, והוא גם הצליח, לארגן קואליציה שתמכה ״בקו״ שלו ובמדיניותו. קואליציה זו כללה חוגים מתונים במפא״י, ראשי מפלגות שמאלה ממפא״י, מנהיגי המפלגות הליברליות במרכז, ואפילו כמה אישים מתונים מן המפלגות הדתיות-ציוניות. יחד עם זאת, שרת לא היה מוכן להפוך את העוצמה הפוליטית הפוטנציאלית שבידו, לכלי נשק חד ולכוונו כנגד יריבו הגדול ברגעים המכריעים והדרמטיים, שקדמו להתפטרותו הכפויה.[4] ייתכן שלו שרת היה עושה כן היו פני הפוליטיקה הישראלית שונים כיום.

הציבור הישראלי הרחב ידע רק מעט שבמעט על הבדלי ההשקפות והגישות בקרב ההנהגה הבכירה של מפא״י, שהיוותה קבוצה סגורה ומסוגרת מפני התערבות הציבור, ואשר הצליחה לשמור על סודיות מרבית בכל הקשור למהלכיה ולחילוקי הדעות שבתוכה. באופן פרדוכסלי, אך לא מפתיע, ידעו הקוראים של עיתוני האיכות באנגליה, בארצות-הברית או באירופה, יותר על הפערים בעמדות בן-גוריון ושרת ממה שידע האזרח הממוצע הישראלי. כלומר, בשל קיום ההסדרים הפוליטיים והמינהליים, שהיו אופייניים למערכת הפוליטית הישראלית הכעין-קונסוציונלית, אפשר היה למנוע מן הציבור הישראלי הרחב מידע חיוני על עומק הפערים האידיאולוגיים, המוסריים והמעשיים שניבעו בין שתי הקבוצות במפא״י.[5] היה זה שרת, שטרח להסתיר את חילוקי הדעות עם בן-גוריון, בגין שיקולי נאמנות למפלגה ולמדינה.[6] ואולם, הסודיות ששרת כפה על עצמו, הייתה לו לרועץ במאבקו הפוליטי עם ״הזקן״.

ראשית, סודיות זו הגבילה את יכולתו לגייס תמיכה נוספת להשקפותיו ולתוכניותיו, שהיה בכוחה להבטיח את ההישרדות הפוליטית שלו.

שנית, עמדה זו הפחיתה את יכולתו להדוף את המתקפות הנזעמות של בן-גוריון. החלטתו הנחושה לשמור על סודיות, הובילה לתבוסתו הפוליטית ולסילוקו על ידי המפלגה שאליה גילה נאמנות רבה.

ושלישית, מנקודת ראות פרשנית-היסטורית, הריסון העצמי שנטל על עצמו, הִקשה על הערכה מדויקת של המאבק בינו לבן-גוריון, שכן הדבר נראה כחולשה ותרם לטשטוש דמותו במהלך האירועים הסוערים בראשית שנות החמישים ואחריהם.

הריסון העצמי,

האיפוק הרב בהצהרות,

והשמירה הקפדנית על סודיות,

הוסיפו נדבכים לדימוי ששרת היה, כביכול, ״חלש״, חסר-עוצמה, חסר-כריזמה, חסר-השפעה ותמיכה.

 

ɪɪɪ

 

כדי להתגבר על השפעת הדימויים האלה על הפרשנות ההיסטורית, וכדי להבין טוב יותר את השקפות שרת בקשר לעמדת ישראל בסכסוך עם ארצות ערב (שהיה במוקד ההתנגשות עם בן-גוריון), מן הדין לעמוד בקצרה על יסודות אמונתו ומחשבתו הפוליטית בכלל, ובתחום היחסים הבינלאומיים בפרט.

שרת הושפע

מן ההשקפה הפוליטית הליברלית של אביו, שהיה ממנהיגי הציונות הכללית בארץ-ישראל לפני מלחמת העולם הראשונה;[7]

מדעות מנהיגי ״הפועל הצעיר״, מפלגה שגישתה לסכסוך היהודי-ערבי הייתה מתונה, כמעט פציפיסטית;

ממנהיגים ציוניים מתונים, כמו וייצמן וארלוזורוב, שהיה ממונה על שרת בעת היותו ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בשנים 1933-1931;

ולבסוף, גם עיסוקו, במשך שנים רבות מאוד, בדיפלומטיה, הטביע חותם על השקפותיו הפוליטיות.

כל הגורמים האלה גרמו לשרת לאמץ השקפה בלתי-קונפליקטואלית של הפוליטיקה בכלל, ושל היחסים הבינלאומיים בפרט. הווה אומר: שרת לא האמין, כי לסכסוכים יש תפקיד חיובי במערכות הפוליטיות.

שרת סבר, כי כל המערכות הפוליטיות ברמת המדינה, וברמה הבינלאומית, יכולות לתפקד כהלכה גם ללא ייסוד התחרות או הסכסוך. על בסיס השקפה היסטורית-פילוסופית זו הוא האמין, כי אפשר לממש את האינטרסים החיוניים של מדינות, או של קהילות, או של תנועות פוליטיות, על ידי אסטרטגיות ואמצעים לא אלימים, ורק במקרים הגרועים ביותר, על ידי שימוש מוגבל מאוד בכוח צבאי. הוא האמין, כי אפשר להשיג מטרות רבות במערכות פוליטיות פנים-מדינתיות ובינלאומיות, באמצעות משא ומתן ומגעים דיפלומטיים אחרים, שתכליתם להשיג פשרה. ועם זאת, למרות גישתו הליברלית, ולמרות נטייתו למתינות במישור היחסים הבינלאומיים, הרי שבשלב מוקדם מאוד בהתפתחות הקריירה הפוליטית שלו, הסיק שרת מסקנה מפתיעה לגבי טבע היחסים בין יהודים וערבים במזרח-התיכון ובארץ-ישראל. כבר בראשית שנות העשרים, על רקע של התנגדות פלשתינאית אלימה לבית הלאומי ולשלטון הבריטי המנדטורי, הוא אימץ לעצמו השקפה פסימית מאוד לגבי היחסים המורכבים בין הקהילה הערבית והיישוב היהודי בארץ-ישראל.

החל משנות העשרים המוקדמות ואילך, סבר שרת, כי הערבים והיהודים לכודים בצבת סכסוך כוללני, מקיף ומתמשך, שאת סופו אי אפשר היה לחזות. המניעים לסכסוך קיומי זה היו, לדעת שרת, קשורים לגורמים תרבותיים, חברתיים, כלכליים ופוליטיים. כיוון ששרת היה בדעה, שהסכסוך כבר מושרש מאוד, הוא הטיל ספק אם בכלל אפשר יהיה לפותרו.[8] בעקביות מרובה, שאפיינה אותו בהרבה תחומים של חשיבה פוליטית ושל מעשה פוליטי, לא חדל שרת להאמין, כי סיכויי הפתרון לסכסוך היו מזעריים. מסקנתו האופרטיבית הייתה, כי היישוב צריך להתכונן למאבק כוחני ממושך כנגד ערביי פלשתינה וכנגד הערבים במדינות השכנות. כלומר, כבר בשלב מוקדם של התפתחות הסכסוך, טען שרת לקיומו של קשר תרבותי ופוליטי אמיץ בין הפלשתינאים והמדינות הערביות באזור, וכי קשר זה יתרום לחיזוק ולשימור העוינות והתוקפנות כנגד היהודים.

השקפתו זו של שרת הייתה שונה באופן מהותי מהשקפות בן-גוריון. השוני הזה היה פועל יוצא של התפיסה הבן-גוריונית ביחס

לעקרונות הפוליטיקה בכלל

ולעקרונות היחסים הבינלאומיים בפרט.[9]

שלא כשרת, סבר ״הזקן״ כי הפוליטיקה הפנים-מדינתית והפוליטיקה הבינלאומית מתנהלים כמאבקים מתמשכים בין פרטים, קבוצות, וקואליציות שונות. משום כך האמין, כי מתינות, פשרנות ופייסנות אינן משתלמות, או שאינן נושאות פירות פוליטיים רצויים. כלומר, מקור המחלוקת בין שני האישים היה פילוסופיות פוליטיות שונות. שתי השקפות פילוסופיות מנוגדות אלה בדבר טבעו של העולם הפוליטי קבעו גם את הסגנון הפוליטי של כל אחד מהם, ואת השקפותיהם ומסקנותיהם ביחס לאסטרטגיות, לטקטיקה, ולאמצעים שבהם היה צריך לנקוט, כדי לטפל בבעיות מעשיות במישור הפנימי והחיצוני.

במרוצת הקריירה הפוליטית הארוכה שלו, לא שינה שרת את השקפתו הפסימית לגבי עתיד היחסים בין יהודים וערבים. מפקידה לפקידה נהג להעריך מחדש את עמדותיו לגבי הפלשתינאים והמדינות הערביות. ואולם, לאורך השנים, לא מצא טעמים משכנעים, שיוליכו אותו לצורך לשנות את הערכתו האסטרטגית הראשונית. לשון אחר: לא כתוצאה מהתעלמות בלתי ריאליסטית משינויים בתנאים הפנים-מדינתיים והבינלאומיים במזרח התיכון, אלא, דווקא, על בסיס הערכות תקופתיות חוזרות ונשנות הנוגעות למצב המדינות הערביות והפלשתינאים מצד אחד, ולמצב היישוב היהודי והתנועה הציונית מצד שני, הוא המשיך להחזיק בהערכותיו הפסימיות הראשוניות. עוד בשלבים הראשונים של הסכסוך, וברוח השקפתו הפסימית הוא מתח ביקורת על השקפותיו המנוגדות של בן-גוריון.

ודווקא בן-גוריון, למרות הפילוסופיה הקונפליקטואלית שאימץ לעצמו על טבע הפוליטיקה הפנים-מדינתית והבינלאומית, האמין באפשרות פתרון הסכסוך היהודי-ערבי. במשך השנים הארוכות, שבהן היה מעורב בעיצוב מדיניות מפא״י, ההסתדרות, הסוכנות וממשלת ישראל, הוא שינה לפרקים את הערכותיו לגבי מצב היחסים בין יהודים וערבים,[10] אולם, בכל תמורות העתים מעולם לא שינה דעתו כי אפשר יהיה לפתור מעיקרו את הסכסוך ולהביאו לידי סיום.

משך השנים האלה חלו כמה גלגולים בתפיסת הסכסוך של בן-גוריון. בתחילת המאה, בתקופה ה״סוציאל-רבולוציונית״ שלו, חשב בן-גוריון, כי

עמדות הנוטבלים הערבים והאינטרסים המעמדיים שלהם מצד אחד,

וכן גישות ואינטרסים של הקפיטליסטים ביישוב היהודי (שכמובן, לא היו בנמצא) מצד שני,

הם שפרנסו והזינו את הסכסוך שהלך והעמיק. בן-גוריון הסיק מכך, שהסכסוך ייפתר רק אם העמלים היהודים והערבים ישתפו פעולה, שתוליך למאבק מעמדי משותף נגד עושקיהם.[11] לאחר שארץ-ישראל נכבשה על ידי הבריטים, וכאשר בן-גוריון מיתן את השקפותיו המרכסיסטיות-מהפכניות, הוא ייחס את המשך הסכסוך לסיטואציה הקולוניאלית החדשה, שבה הייתה נתונה ארץ-ישראל. לדעתו, הנוכחות הקולוניאלית החדשה של הבריטים החריפה את הניגודים ואת המתחים הלאומיים והמעמדיים, שנוצרו עוד קודם לכיבוש. באותה תקופה חזר והציע, כי העמלים הערבים והיהודים ישתפו פעולה, והפעם בניסיון להתנגד למעצמה הקולוניאלית ולמנצליהם בתוך קהילותיהם.[12] לקראת סוף שנות העשרים היה בן-גוריון יותר מודע לרב-ממדיות של הסכסוך, ולעובדה כי שתי הקהילות נפרדו מעבר לאפשרות לגשר על פני הפער, על ידי פעולה משותפת של בני אותם המעמדות. לאור השינוי במצב ובהערכתו, אימץ בן-גוריון את ההשקפה, כי הפתרון העדיף האפשרי לסכסוך היהודי-ערבי הוא הקמת קונפדרציה של שתי קהילות אוטונומיות.[13] במחצית שנות השלושים, עברה השקפתו של בן-גוריון גלגול נוסף. הוא נכבש אז לרעיון החלוקה הטריטוריאלית של ארץ-ישראל, ולהקמת שתי מדינות נפרדות בארץ-ישראל רבתי.[14] הוא האמין, כי בשל היות היהודים מתוחכמים יותר, מאורגנים יותר, ובעלי תושייה רבה יותר, הרי שבטווח הארוך הם יוכלו להשתלט על רוב שטחה של ארץ-ישראל. ואם כך יקרה, תבוטל החלוקה הטריטוריאלית המקנה שטח מועט ליהודים, והם יוכלו לשלוט בחלקים גדולים יותר מארץ-ישראל.[15] בפומבי הוא טען, כי הישגים משמעותיים של המדינה היהודית יגבירו את הלגיטימציה שלה ואת הקבילות שלה בעיני העולם והערבים. הוא האמין, כי פתרון החלוקה צריך להתקבל על דעת היהודים והערבים.[16] בהתאם ליסודות התפיסה החלוקתית-טריטוריאלית, אחרי הקמת מדינת ישראל, האמין בן-גוריון, שעמידה נחושה כנגד תוקפנות ערבית תחזק, ואפילו תבטיח, את הלגיטימציה של ישראל בעיני הערבים. לגיטימציה כזו תביא להשלמה ערבית עם קיום מדינה יהודית עצמאית בלב המזרח התיכון הערבי.[17] לדעתו, השלמת הערבים עם קיומה של מדינת ישראל תביא לפתרון הסכסוך.

בשנות החמישים, בעיצומה של התנגשות בינו ובין שרת, האמין ״הזקן״, כי את חוסר היציבות והמתחים שאפיינו את המצב בלב המזרח התיכון ושיצרו איום על הביטחון השוטף ועל החיים בישראל, צריך היה לייחס לעובדה, שלמעשה מלחמת השחרור לא הסתיימה לשביעות רצון שני הצדדים. זאת ועוד: אליבא דבן-גוריון, הסכנה הרצינית ביותר לקיומה של ישראל הייתה בהופעת ״היטלר חדש״ - גמאל עבד אל-נאצר. בן-גוריון סבר, כי התרופה הבדוקה ביותר לאיום המצרי - תהיה מלחמה. הוא לא האמין, כי נאצר יהיה מוכן להשתתף במשא ומתן רציני על הרפיית מתיחות או על שלום. ולפיכך, צפה בן-גוריון כי ניצחון ישראלי במלחמה בלתי-נמנעת זו, יסלק את הסכנות הצבאיות והפוליטיות, שנוצרו על ידי מהלכיו של נאצר ומדיניותו. בן-גוריון קיווה גם שמלחמה כזו תביא, לפחות, לידי תיקון גבולות ישראל, שלדעתו, ולדעת צמרת צה״ל ומשרד הביטחון דאז, לא הלמו את צורכי ישראל - במיוחד לאור התעצמותה של מצרים. הוא חפץ בתיקוני גבולות, שיבטיחו אינטרסים אסטרטגיים חיוניים, כגון הבטחת חופש שיט בים סוף, והגנת היישובים היהודיים, שגבלו ברצועת עזה. למרות שבן-גוריון היסס לפתוח במלחמת-מנע נגד מצרים, הוא עצמו, וחניכיו במטכ״ל ובמשרד הביטחון, דגלו במלחמה בלתי נמנעת, שתועיל לישראל. כלומר, הם העלו את האפשרות של מלחמת ברירה.[18] אין ספק כי השקפות אלה של ״הזקן״ ותומכיו מעידות על חילוקי דעות מהותיים עם שרת ועם ״הקו״ שלו.

 

Vɪ

 

עוד בימי מלחמת העולם השנייה התברר, כי היו חילוקי דעות פוליטיים מסוימים בין בן-גוריון לבין שרת. בתקופה ההיא היו הבדלי ההשקפות בין השניים קשורים ליחסים האישיים הבלתי-תקינים בצמרת היישוב והתנועה הציונית. הדברים אמורים, כמובן, לגבי היחסים ביו וייצמן לבן-גוריון. שרת נטה לפשר בין שני המנהיגים הבכירים האלה, שהחליפו מהלומות פוליטיות מכאיבות. לבד מן התחרות והמחלוקת האישית, הייתה בין השניים גם מחלוקת בענייני אסטרטגיה ומדיניות. הוויכוח המהותי ביותר בין וייצמן ובן-גוריון התמקד בתרכובת הרצויה בין היסודות הפרו-בריטיים ופרו-אמריקניים במדיניות היישוב והתנועה הציונית.[19] כאמור, הוויכוח בין השניים לא היה נקי מרכיבים שהיו קשורים ליחסים האישיים. שרת תמך במדיניות וייצמן, שהעדיפה תרכובת, שבה היו אלמנטים פרו-בריטיים רבים מן האלמנטים הפרו-אמריקאיים. חילוקי הדעות בין בן-גוריון ושרת היו קשורים גם לעובדה, שבאותה העת זכה שרת באוטונומיה ארגונית בסוכנות היהודית, ולמעמד בכיר בתחום ניהול יחסי החוץ של היישוב. שרת היה אחראי, כמעט באופן בלבדי, לטיפול בנושאים רבים, שבהם בן-גוריון לא גילה עניין רב. בין היתר, שרת זכה לעוצמה וליוקרה בזכות

היוזמה והטיפול בהתגייסות צעירים מן היישוב לצבא הבריטי;

בהקמת הבריגדה היהודית.[20]

בשל התפקיד המרכזי שמילא בפעולות ההצלה והסיוע ליהודים, תחת שלטון גרמניה הנאצית;[21]

ובגלל מאמציו לטפח ולשמר יחסים קרובים עם השלטונות הבריטיים בארץ-ישראל, במזרח התיכון ובלונדון.

אחרי מלחמת העולם השנייה, ולאחר סילוקו של וייצמן ממערכת קבלת ההחלטות השוטפות של הסוכנות והתנועה הציונית, חילקו בן-גוריון ושרת את העבודה במוסדות אלה על פי הסכם בלתי כתוב, שהתקיים בינם.

בן-גוריון התרכז בנושאי הביטחון וההכנות לקראת המלחמה הקרבה (לגבי התחזית של התקרבות המלחמה הייתה הסכמה מלאה בין בן-גוריון ושרת),

ושרת נטל על עצמו את האחריות לניהול יחסי החוץ ״הטהורים״ של היישוב והתנועה הציונית.

לא חלפו ימים רבים, ושרת הפך לאדריכל ולמבצע הבכיר של המהלכים הפוליטיים והדיפלומטיים המורכבים, שהתנועה הציונית והנהגת היישוב יזמו, כדי לקדם ולממש את רעיון הקמת מדינה יהודית עצמאית. כשנשא בעולם של תפקידים אלה, הפגין שרת יוזמה וחדשנות פוליטית ודיפלומטית, ואף נקט בגישות ובאמצעים בלתי שגרתיים בעת ניהול המאבק הדיפלומטי. למעשה, הוא ניהל ופיקח על ביצוע מערכה דיפלומטית פוליטית מורכבת, שכוּוְנה להשגת ההחלטה בדבר חלוקת ארץ-ישראל ולהקמת מדינה יהודית. הוא היה האחראי לתכנון המקיף של מגעים רבים ומגוונים עם ראשי מדינות ידידותיות ועוינות, עם שרי חוץ, עם שגרירים, עם פקידים ואנשי ציבור רבים. בעת המסע הדיפלומטי-פוליטי המקיף הזה, עשה שרת שימוש מתוחכם בלחצים ובשכנוע בעת המגעים עם הממשלות השונות, ובעיקר עם ממשלת ארצות-הברית ועם נציגי ברית-המועצות. נוסף על כך, הוא היה שותף בכיר בהכוונת הארגונים היהודיים-אמריקניים, שהפכו למכשיר חיוני במאבק על המדינה. כתוצאה מפעילותו הענפה התפרסם בחוגים פוליטיים, ובחוגים עממיים, יהודיים ולא יהודיים, שעקבו אחרי נפתולי המהלכים המורכבים שהביאו להקמת ישראל. בקרב חוגים יהודיים ולא יהודיים כאחד, התפרסם במקצוענות, בחריצות, ביכולת נאום מרשימה, בעקביות, ובנחישות בביצוע המטרות.

כיוון שזכה במקום מכובד במעלות ההנהגה של היישוב והתנועה הציונית, וכתוצאה מהחשיפה הרבה באמצעי התקשורת הבינלאומיים והיהודיים, ביסס שרת את מעמדו כמנהיג ציוני ויישובי מובהק ובולט. למעשה, הוא היה שני רק לוייצמן ולבן-גוריון. אף על פי כן, בגלל חלוקת העבודה בין בן-גוריון ושרת, ובגלל ההזדהות המרובה של כל אחד מהם עם תפקידיו, בשנים החשובות שבין 1945 ו-1948, לא היו התנגשויות רבות בין השניים.[22]

עד לחודשים האחרונים לפני ההכרזה על הקמת המדינה, נשמרה הבנה רבה בין בן-גוריון ושרת בקשר לשאלות-היסוד האסטרטגיות הנוגעות לתנועה הציונית וליישוב. למעשה, ערב מלחמת השחרור לא יכלו משקיפים לזהות מחלוקות מכריעות ומכאיבות בין השניים. בשיחות שהתקיימו ביניהם באותה תקופה ובהתכתבות שקיימו מאוחר יותר, הם כינו את היחסים שפיתחו כ״קואליציה שלנו״. הווה אומר: כל אחד מהשניים היה מודע להבדלים האישיים, למחלוקות האידיאולוגיות, להבדל בסגנון, ולטקטיקה השונה, ולמרות כל הדברים האלה, הם הצליחו לקיים יחסי עבורה תקינים. ״הקואליציה״, הזו תפקדה היטב וביעילות, והייתה אחראית להישגים רבים שנזקפו לזכות היישוב היהודי, ובאופן אישי לזכות בן-גוריון, שהיה הבכיר בין השניים. שרת זכה למנה קטנה יחסית מעוגת התהילה ההיסטורית. באותן שנים התייחסו השניים בכבוד איש אל רעהו; למרות הטינה שבן-גוריון רחש לשרת בגלל חיכוכים שאירעו ביניהם בימי מלחמת העולם השנייה, גם הוא נאלץ להודות, כי שרת היה השני לו במעלות השררה היישובית.

פוליטיקאים והיסטוריונים אחדים טענו, כי ערב הקמת המדינה נפערה תהום בין שרת ובן-גוריון בקשר לתזמון ההכרזה על עצמאות היישוב. אך אם נוצר רושם כלשהו ביחס להתנגשות בין השניים, הוא סולק עם שובו של שרת לארץ-ישראל מארצות-הברית ב-12 למאי. כלומר, ימים מעטים מאוד לפני ההכרזה. מייד לאחר ששב לארץ-ישראל, פגש שרת את בן-גוריון ודיווח לו ביחידות על השיחות שקיים עם שר החוץ האמריקאי מרשל. למחרת היום דיווח שרת למרכז מפא״י על הצעת מרשל לדחות את ההכרזה. אך בדבריו בפני מרכז מפא״י הוא עצמו תמך בהכרזה. כאשר פשטו שמועות כוזבות בדבר עמדותיו של שרת בנושא זה (קרי: שהוא גילה פחדנות לנוכח הצעות מרשל),[23] מיהר בן-גוריון בעצמו להכחיש את הדבר. המחלוקות בין השניים החריפו מאוד רק אחרי הקמת המדינה.[24] (לברר היכן להכניס הערה זו)

לא בסגנון המנהיגות שלו ולא ביחסיו עם תומכיו, היה שרת מנהיג מהפכן או מנהיג הירואי, היכול לסחוף עמו המונים נלהבים. יתר על כן, אחרי הקמת המדינה לא התרחבה מוטת השפעתו של שרת, כיוון שביודעין העדיף לפעול בעיקר בתחום אחד של קביעת מדיניות - מדיניות החוץ. כלומר, שרת הפגין נטייה, עניין, יכולת וניסיון לחדש בתחום מדיניות החוץ של ישראל, ובמיוחד בתחום המדיניות כלפי הפלשתינאים ומדינות ערב. לפיכך אין זה מפתיע, שלא התעוררו מחלוקות בינו לבין בן-גוריון, בקשר לנושאים אחרים שהיו קשורים להתפתחותה של המדינה הצעירה. בסוגיות שונות של המדיניות הפנימית אימץ לעצמו שרת את המדיניות המקובלת על הזרם המרכזי במפא״י. והיו גם סוגיות מסוימות במדיניות החוץ, שלגביהן שני המנהיגים היו תמימי דעים: הם לא היו חלוקים בקשר למדיניות אי-ההזדהות. בנושא זה סברו שניהם, כי ישראל צריכה לנסות וליהנות ככל שתוכל מהשתייכותה למחנה המדינות, שלא הזדהו עם אחד משני הגושים; בן-גוריון ושרת הסכימו גם על המכוּוָנוּת העיקרית של מדינת ישראל מבחינת קשריה הפוליטיים והתרבותיים החיצוניים, קרי: שניהם העריכו שישראל צריכה להמשיך ולאמץ גישה פרו-מערבית מובהקת. ולפיכך, בין השניים שררה הסכמה להדק עוד יותר את הקשרים עם ארצות-הברית, שהפכה בתהליך מהיר לפטרון העיקרי ולמקור חשוב ביותר של תמיכה כלכלית ופוליטית לישראל. בראשית שנות החמישים, כאשר התברר כי ארצות-הברית אימצה מדיניות מאוזנת במזרח התיכון ולקברניטים הישראליים לא היה עוד ספק, כי המדיניות האמריקנית ביחס לאספקת נשק במזרח התיכון הושפעה מעמדה זו ומשהוברר לישראל כי ארצות-הברית לא תשנה מִכוונתה לדבוק בהצהרה המשולשת של 1950 (שקבעה את התנאים המקדימים ואת הסייגים בקשר לאספקת נשק ממקורות מערביים למדינות במזרח התיכון), הגיעו בן-גוריון ושרת כאיש אחד למסקנה, כי ישראל צריכה למצוא מקור חלופי לאספקת נשק. עד מהרה הגיעו שני המנהיגים למסקנה, כי על בסיס שיקולים פוליטיים ואסטרטגיים עצמיים, צרפת עשויה להיות הכתובת המתאימה שבה יהיה אפשר, ורצוי, לרכוש נשק. שני המנהיגים השקיעו מאמצים רבים, דרך המערכות המנהליות שבהן שלטו - משרד החוץ ומשרד הביטחון - כדי להגיע למטרה זו. נכון, כי אחרי מלחמת סיני ניסה בן-גוריון לשלול משרת את ההישג הגדול של רכישת כמויות גדולות של כלי מלחמה, שצרפת החלה מספקת לישראל לקראת המלחמה. בן-גוריון תקף את שרת כדי להכפיש את שמו, לפגוע במעמדו, ולהוכיח את אמיתות טיעונו לפיו שרת היה שר חוץ בלתי יעיל ולכן היה צורך, ואפילו הכרח, להחליפו. אך לגופו של עניין, לא התעוררה מחלוקת בנושא מקור הנשק בין שני המנהיגים.[25]

 

V

 

חילוקי הדעות בשאלות-יסוד, שהוליכו להתנגשות המכרעת בין שני האישים, נסבו על הסכסוך ישראלי-ערבי. וביתר פירוט: חילוקי הדעות היו על האסטרטגיה העדיפה, שלפיה הייתה ישראל צריכה לנהוג ביחסה לפלשתינאים ולמדינות ערב. המשתנה היחיד, והחשוב ביותר, שתרם לאי-ההסכמה בין שני האישים, היה קשור לתחזית ביחס להתפתחויות העתידיות של הסכסוך. כל אחד מן השניים החזיק בתחזית שונה לחלוטין מזו של רעהו. התחזיות הקוטביות האלה היו מבוססות על ההבחנות הפילוסופיות וההיסטוריות, שנותחו בפרקים הקודמים, ועל הערכות מורכבות מאוד של כל אחד מהם על מצבם האסטרטגי של ״השחקנים״ השונים בסכסוך הישראלי-ערבי. כמו במקרים אחרים של חילוקי דעות מכריעים בין שני מנהיגים משיעור קומתם של בן-גוריון ושרת, גם במקרה זה הערכותיהם לא היו רציונליות טהורות, אלא מבוססות על רכיבים הכרתיים וריגושיים כאחד. במלים אחרות: משקעים פסיכו-פוליטיים רבים השפיעו על ראיית מצב הסכסוך והערכת כיווני התפתחותו.

בגלל המחויבות הרבה של שרת לשמירת סודיות השיקולים המדיניים, ובגלל נאמנותו המפליגה למפא״י, שבשליחותה פעל במערכות המדיניות, הרי שהציבור הישראלי לא ידע ולא הבין כהלכה את השקפותיו. בציבור הרחב רווח דימוי, שלפיו הכיר שרת היטב את אורחותיהם של הערבים והיה אופטימי בקשר לעתיד היחסים בין יהודים וערבים במזרח התיכון ובארץ-ישראל. ואולם, למעשה הייתה דעתו שונה בתכלית. כאמור, במשך הקריירה הפוליטית הארוכה שלו, הוא גילה דווקא פסימיות בקשר לפתרון הסכסוך בעתיד הנראה לעין. למעשה, שרת העריך כי זהו סכסוך עמוק בין שתי תנועות לאומיות, שעלול להימשך זמן רב מאוד. כפי שנאמר בפרק הקודם, החל מראשית שנות העשרים ואילך, סבר שרת, כי היישוב היהודי היה צריך להיערך לקראת הסכסוך המתמשך הזה, ולכן, מן הראוי היה להדגיש את חיזוק יכולת הצמיחה והגדלת העוצמה של הקהילה היהודית, וכך להבטיח את המשאבים, שהיישוב יזדקק להם. רק מאוחר יותר, בשנות השלושים, ובמידה רבה כתוצאה מהשפעתם של שני מנהיגים כריזמטיים - וייצמן וארלוזורוב - החל שרת לפתח גישה חדשה בקשר למדיניות היישוב כלפי הסכסוך.

שרת המשיך לדבוק, ללא התלהבות יתירה, בהערכתו הפסימית בכל הקשור לאפשרות של פתרון הסכסוך. אולם, כאשר הסיק את המסקנות האופרטיביות מהערכה פסימית זו, הוא ניסח ואימץ לעצמו גישה חלופית - את גישת ״ניהול הסכסוך״. בהתייעצויות סגורות טען שרת בחום, וברוח זו גם פעל כראש המחלקה המדינית, כשר החוץ וכראש ממשלת ישראל, כי ישראל צריכה לעשות ככל יכולתה כדי להפחית את רמת העוינות והמתח במערכת הסכסוך, וזאת כדי לדחות התפרצויות אלימות בין יהודים וערבים או בין ישראל והמדינות הערביות. לשם השגתו של יעד זה

יש לעשות ויתורים לערבים, ללא פגיעה באינטרסים החיוניים של כל אחד מן הצדדים הנצים,

לנסות ולמצוא פשרות, שיוכלו להביא להפחתת החיכוך;

ולשתף גורמים מעצמתיים ובינלאומיים, שאולי יוכלו לסייע בתיווך בין ישראל ומדינות ערב.

ברוח זו יזם שרת פניות רבות לאו״ם, לפוליטיקאים, ולפקידים ממדינות מערביות שונות, לממשלות באסיה ובאפריקה, וליהודי התפוצות, מתוך תקווה שאלה ייטלו על עצמם את מאמצי התיווך. גישה זו, שאליה נסתפחה גם התבטאות זהירה של אהדה לשאיפות הפלשתינאים להגדרה עצמית, יצרה מתח פוליטי רב בין שרת לבן-גוריון. שכן באותם הימים היה בן-גוריון טרוד בחיפוש אחר פתרון בר-קיימא של הסכסוך. מכאן, וכמיטב ידיעתם של המקורבים לחברים הבכירים ביותר בעילית הפוליטית הישראלית, כבר בראשית שנות החמישים היו בה, למעשה, שני קווים פוליטיים שונים ומתחרים, שהיו מפותחים וברורים ביותר והם פילגו אותה לשני מחנות. קיומם של שני ״הקווים״ האלה השפיע על הניהול השוטף של מדיניות החוץ והביטחון הישראלית באותם ימים.

כתוצאה מהפער שנִבעה בתוך ההנהגה, הרי שמשנת 1949 ועד שנת 1953, היו ארבעה נושאים עיקריים שפילגו את מחנה מפא״י, וגרמו לחיכוך רב ולחוסר שקט פנימי.

הנושא הראשון היה קשור להחלטה בדבר תזמון ההכרזה על ירושלים כבירת ישראל, ולאחר מכן ביחס לעיתוי להעברת משרדי הממשלה מתל-אביב לירושלים. כצפוי, העדיף בן גוריון, בהתאם להשקפתו על הדרך העדיפה להשגת הלגיטימציה המדינית, פעולה מיידית, ואילו שרת תמך בדחייה, כדי להפחית את החיכוך עם הערבים, המעצמות ומוסדות האו״ם.

הנושא השני, שעליו הם היו חלוקים, היה האחריות הטכנית והמוסדית לוועדות, השותפות לפיקוח על הסכמי שביתת הנשק. בן-גוריון תבע, כי משרד הביטחון יהיה האחראי הבלעדי לנושא, והמליץ על מדיניות ישראל נוקשה בדיונים על הפרת ההסכמים. לעומת זאת, תבע שרת, כפועל יוצא מאמונתו, שהאו״ם מסוגל לתרום לקיום השקט וליציבות היחסית באזור, שמשרד החוץ יהיה אחראי לטיפול בוועדות המשותפות האלה, וכי המדיניות תהיה ותרנית ותיועד למנוע הסלמה, או מתחים בלתי רצויים. יצוין כי שרת השיג את מטרותיו אלה.

הנושא השלישי שהיה שנוי במחלוקת בין בן-גוריון ושרת: מדיניות התגמול נגד ה״מסתננים״ הפלשתינאים, ונגד המדינות הערביות, שתמכו בהם בגלוי או בהסתר. בעוד שבן-גוריון תמך במדיניות של פעולות תגמול מסיבית מכמה טעמים, שכללו בין היתר:

שיקולי יוקרה פוליטית פנימית ובינלאומית,

שיקולים הסברתיים ואלקטורליים פנימיים,

שיקולים חינוכיים פנימיים,

ושיקולי מוראל בצה״ל[26] -

הרי ששרת התנגד בתוקף רב לשימוש תדיר ובלתי מבוקר באסטרטגיה זו. למרות ששרת הודה בחשיבות הפונקציות הגלויות והסמויות של מדיניות התגמול, הוא ביקש להגביל את השימוש בה. הוא גם רצה להגביל את היקף פעולות התגמול, את יעדיהן ואת מִשכן. כאשר גם לדעתו לא היה עוד מנוס מתגובת תגמול, הוא היה מוכן לאשר פעולות בעלות היקף מצומצם ביותר. ברם, מספר פעולות חרגו מהתכנון או ממסגרת הציפיות, ולכן נוצר מתח רב בין בן-גוריון ושרת (שפר, 1980). אחד הטעמים החשובים לרצונו של שרת להגביל את השימוש בפעולות התגמול הייתה משאלתו להפחית את התוצאות השליליות, שנגרמו משימוש תכוף מדי ובלתי מבוקר באסטרטגיה זו. שרת לא הרפה מניסיונותיו לנהל את הסכסוך ולקיים דיאלוג מתמיד עם המנהיגים הערביים.

אבחנה זו קשורה לנושא הרביעי שלגביו התקיימה המחלוקת החמורה בין בן-גוריון ושרת והוא - הצורך במלחמה כנגד האפשרות של הרפיית המתח במערכת הסכסוך.

 

ɪV

 

עתה, לאחר פרסום היומנים האישיים של שרת, וחשיפת תיקי משרד החוץ לחוקרים, מתברר כי ההתנגשות בין בן-גוריון ושרת נבעה מההתייחסות לאפשרות ולצורך במלחמה נגד מצרים, לעומת אפשרות של ההרפיה במערכת הסכסוך. בן-גוריון בעצמו, ובעיקר תומכיו בצה״ל ובמשרד הביטחון, סברו, כאמור, כי מלחמה בין מצרים וישראל בלתי-נמנעת ואפילו רצויה.[27] השקפה תוקפנית זו הייתה מיוסדת על שתי מערכות של שיקולים משלימים.

מערכת השיקולים הראשונה של בן-גוריון ותומכיו התבססה על ההשקפה ההיסטורית, כי תוצאות מלחמת השחרור לא היו ״מספקות״ מנקודת ראות ישראלית ולכן צריך ״להשלים״ את המלחמה ההיא, כדי לתקן את תוצאותיה.

מערכת השיקולים השנייה הייתה מבוססת על דימויי הסכנה האימתנית המיידית שיצר נאצר.

מצד שני, כאשר שרת מצא עצמו, תחילה כשר חוץ ואחר כך גם כראש ממשלת ישראל, בעמדה שאפשרה לו להשפיע על מדיניות החוץ והביטחון של ישראל, הוא ניסה למצות כל דרך שנראתה כבעלת פוטנציאל כדי לקיים שיחות על שלום, ולפחות על אי-לוחמה, בעיקר עם מצרים, שממנה נשקפה הסכנה הגדולה ביותר לישראל. מייד לאחר שנודע בירושלים על מרד הקצינים הצעירים במצרים בשנת 1952, יזם שרת וביצע מהלכים מרוכזים להידברות עם השליטים החדשים שם. מאמצים אלה, שנערכו דרך צינורות קשר פוליטיים ודיפלומטיים רבים, כוּוְנו להביא את הצדדים לידי משא ומתן רציני. תחילה נוהלו מגעים ממושכים עם הנשיא נגיב, ואחר כך גם עם נאצר. היו אלה מגעים בין הדרגים הפוליטיים הבכירים ביותר בשתי המדינות, ולא מפגשים דיפלומטיים בדרג נמוך, כפי שניסה לטעון הביוגרף של בן-גוריון. המגעים כללו

חילופי אשגרים רשמיים בין ראשי המדינות,

חילופי אשגרים בדרגים נמוכים יותר,

פגישות בדרגים שונים בין דיפלומטים ישראליים ופקידים ודיפלומטים מצריים,

ופגישות של מתווכים עם השליטים והמושלים משני הצדדים.[28]

בן-גוריון שידע, לפחות, על רוב המגעים האלה, לא התערב הרבה בתהליך. מניעי בן-גוריון בשמירה על איפוק בתחום זה עדיין לא ברורים.

ייתכן שמטעמים ארגוניים גרידא הוא הניח לשר החוץ שלו לטפל בנושא,

או שהחליט לאמץ אסטרטגיה של ״נחכה ונראה״;

לא מן הנמנע, שהיה טרוד בענייני ביטחון שנראו בעיניו דחופים יותר,

וייתכן שגילה ספקנות רבה לגבי תוצאות המגעים הדיפלומטיים האלה וקיווה ששרת ימעד.

בשלבים מאוחרים יותר, ובייחוד לקראת הדחת שרת, ייתכן שבן-גוריון חשב, כי גם בתחום זה תוכח חוסר התוחלת ב״קו״, של מתחרהו.

שרת קיווה, כי יוזמתו בטיפוח המגעים עם השליטים החדשים במצרים, תביא לידי מימוש כמה וכמה מטרות פוליטיות.

ראשית, הוא האמין כי שיחות כאלה יפחיתו את רמת העוינות והמתח בלב המזרח-התיכון, ואף ירחיקו את האפשרות של פריצת מלחמה הרסנית באזור.

שנית, אין ספק כי חינוכו הפוליטי ומהלכיו המדיניים וכן קשריו עם המנהיגים המתונים יותר בתנועת העבודה, השפיעו על רצונו למנוע במידת האפשר, אך לא בכל מחיר, התפרצויות אלימות במערכת הסכסוך היהודי-ערבי.

שלישית, שרת העריך נכונה, כי מאמציו יתרמו להגברת גילויי רצון טוב מצד ארצות-הברית כלפי ישראל, ויקלו על יחסי פטרון-קליינט בהקשר זה.

רביעית, נוסף לשאיפתו לשפר את יחסי ישראל-ארצות-הברית, הוא גם ביקש למנוע הרעה ביחסי ישראל ומעצמות אחרות בעלות אינטרסים חיוניים באזור - בייחוד בריטניה - וכן למנוע הרעת היחסים עם האו״ם, ארגון שאותו כיבד שרת משום חלקו בהקמת ישראל (בנושא זה, הייתה, כידוע, מחלוקת חריפה בין בן-גוריון ושרת).

חמישית, שרת ביקש לשפר את היחסים עם מצרים, ולפחות למנוע מלחמה, כדי להקל על המשך המאמצים שהוא ואנשי משרדו עשו לשם טיפוח יחסים קרובים וידידותיים עם מדינות שונות באפריקה ובאסיה, כלומר, עם מחנה הבלתי-מזדהות.

ששית, הוא ביקש למנוע השלכות חמורות לגבי יהודים בתפוצות - ובייחוד לגבי יהודי ארצות-הברית ויהודים בארצות מצוקה (כמו מצרים ויוון), שהתחילו להגר באותם הימים לישראל.

שביעית, גם הוא טיפח שאיפות פוליטיות אישיות במערכת הישראלית. כמו מנהיגים אחרים, שהגיעו כמעט עד לראש הפירמידה הפוליטית, ביקש לרכוש שליטה יציבה במערכות הפוליטית והמנהלית בישראל ולבסס את ״הקו״ שלו.

ואחרון, אחרון: גם הוא קיווה להותיר את חותמו ואת טביעות מעשיו בהיסטוריה של המזרח התיכון כולו ושל ישראל בפרט, וזאת, על ידי הפחתה משמעותית של רמת הסכסוך, שברבות הימים תוליך לשלום.

הסיכום הטוב ביותר של השקפות שרת בימים הסוערים שלפני ואחרי ההתפטרות מצוי בדברים שהוא אמר במפגש עם פעילים צעירים של מפא״י. כשכתב על השיחה עמם הודה, כי עשה מעשה יוצא דופן, כאשר גילה כנות רבה בדבריו ולא שם על פיו מחסום של סודיות או של זהירות, כפי שהורגל קודם לכן. כמה פסקאות הלקוחות מרישומיו שלאחר השיחה מצביעות היטב ומעירות כשבעה עדים על כוונותיו, מדיניותו, ומצב רוחו באותם הימים. דברים אלה מבטאים היטב את ״הקו״ של שרת:

״ ... ערכתי ויכוח נרחב ונמרץ עם התורות המדיניות המסולפות הרוֹוְחות בציבורנו ובייחוד בנוער. הפרכתי גרסת אי הנמנעות של התנגשות מזוינת והתרעתי בכלל על אותה מידת הבטיחות השטחית המעודדת את העלייה להיתפס לנבואות נחרצות לגבי העתיד, בחינת ׳רק כך׳ בהערכת הבאות. הצבעתי על נטיות ברורות, שנראו מצד נאצר לבדוק אפשרויות של הידברות איתנו ואשר מבצע עזה הראשון סתם עליהן את הגולל. הוקעתי את צרות האופק המביאה לידי התעלמות מההתחשבויות הבינלאומיות של נאצר המוכרחות לבלום את יצרי תוקפנותו - כל זה מבלי לכפור בסכנה, שהיצר ינצח את ההתחשבות ומבלי לערער את הצו העליון של כוננות מצדנו לכל פורענות. הזהרתי מפני הצרוּת הפלילית של תפיסתנו את בעיית ביטחון המדינה, המביאה אותנו לידי מעשים נמהרים וּפרועים ההורסים את מעמדנו המדיני בחזית הביטחון וחותרים תחתיו חמורות. הסברתי כיצד חיבלה תקרית כנרת בסיכויי נשק בארצות-הברית וכיצד חיסלה הפגזת עזה, שהייתה פראית ומטומטמת כשלעצמה, את ביקורו של פינו, אשר סידורו עלה לנו בדי עמל וממנו נשקפו לנו סיכויים חשובים להרחבת הרכש הצרפתי.

הסברתי מדוע פריצת אילת עכשיו וכמתוכנן בידי צה״ל פירושה מלחמה שבה יופיע כתוקפן ... עשיתי חשבון צדק, אם גם מקוטע ולא ממצה, עם האמונה העיוורת בנצח התגובות [פעולות התגמול] ... אין אמצעי זה משיג את מטרתו, שכן ההתקפות חוזרות ומתחדשות, ויש שמעשה התגובה הוא הוא שמלבה את האש ביתר שאת. הקשיתי אם אומנם גם כשמתחייב מעשה אין מנוס מלעשותו רב-ממדים ולשפוך בו דם כה רב. ושוב שאלתי אם אומנם יכולים אנו לנקוט בחזית הביטחון קו פעולה המתעלם כליל מהתרשמות דעת הקהל העולמית - לא רק מבחינה מוסרית אלא מבחינת ביטחוננו עצמנו, הן לאלתר והן לאורך ימים.

שאלתי: חברים מה החזות שלכם? אם אינכם מאמינים בשלום, אם אתם רואים ׳התנגשות צבאית׳ כבלתי נמנעת, אם אתם מתנבאים לעליית קרן נאצר עוד ועוד, אם אתם בטוחים כי תקום אחדות ערבית אויבת ולוחמת מגיברלטר ועד מפרץ פרס - מה התקווה שאתם רואים למדינתנו? אני אינני גורס את כל השחורות שאתם חוזים בהחלטיות פסקנית כזאת, אבל לשיטתכם אתם - כלום אינכם מבינים, כי הצלתנו היחידה היא ביצירת היקף עולמי רחב של אהדה לישראל, של נכונות לחוש לעזרתה, של החלטה פנימית נחרצת כי מדינה זו אסור שתאבד? כיצד נגיע ליחס כזה של העולם לישראל אם נתעלם בעיוורון עקשני מתגובות העולם על התנהגותנו, אם לא נעשה הכל כדי להרים קרננו המוסרי בעיני העולם כולו?

הייתה זו מערכה נגד קוצר ראות, צרוּת-אופק, אשליה וסנוורים. בפעם הראשונה עשיתי בירור כזה, נהגתי בו גילוי לב יותר מאי פעם ודבר היותי חופשי מאחריות רשמית מילא תפקיד״.[29]

״הקו״, של שרת ודבריו היו לצנינים בעיני נאמני בן-גוריון, ובייחוד בעיני דיין, הדמות הבולטת ביותר במעגל הפנימי של תומכי ״הזקן״. דעתם של נאמני בן-גוריון הייתה נחושה להצר את צעדי שרת ולמנוע את האפשרות שהוא יממש את ״הקו״ שלו, ויבצע את מדיניותו.[30] כלומר, נפשו של בן-גוריון לא נקעה ממלחמה כאמצעי לפתור כמה מבעיות ישראל, ואולי גם כאמצעי לפתרון הסכסוך. כשהתבררו הדברים האלה, הפכה ההתנגשות בין בן-גוריון לשרת לבלתי נמנעת. ומאז, אחת מן המשימות המיידיות שעמדו בפני ״הזקן״, הייתה לסלק את שרת מן הממשלה ומעמדות-השפעה על תהליך קבלת ההחלטות.[31] היחסים בין השניים התדרדרו למשבר והמאבק התקרב לשיאו.

כמו במקרים אחרים של מאבק, או תחרות, בין פוליטיקאים שלא היו שווי עוצמה, הרי שגם בן-גוריון, שהיה המנהיג הבכיר, וגם שרת, שעוצמתו כמנהיג הייתה פחותה יותר, לא פעלו בדרכים דומות. בן-גוריון, שנחשב כמנהיג כריזמטי והצטיין בהבנה טקטית מעולה של המערכת הפוליטית הפנימית, ניהל את מהלכיו, שהיו מיועדים לגרום לסילוק שרת, בכמה וכמה זירות. המהלכים הטקטיים המיומנים שנערכו על ידי בן-גוריון הביכו את יריבו וגרמו לו לעוגמת נפש ולתסכול רב.

בן-גוריון ניהל את מאבקו בזירה הלאומית, שבה תקף את שרת ואת ״הקו״ שלו בכמה כינוסים המוניים, שהתקיימו באותה תקופה;

בן-גוריון תמרן את מתחרהו בממשלה;

הוא זכה, כמובן, בתמיכה המוחלטת של צה״ל, לא מעם משום שדיין היה מתנגדו הגדול של ״הקו״ של שרת, והסתייע בתמיכה זו במאבקו נגד שרת;

הוא הסיח את דעתו של שרת על ידי התנגשויות והתנצחויות אישיות ומפלגתיות רבות;

ולעתים הוא עירב גם חברים ממפלגות קואליציוניות אחרות במאבק הפוליטי הבלתי נלאה כנגד שותפו לשעבר.

ואילו מן העבר השני, שרת, שהיה חבר מפלגה נאמן מאין כמותו, הגביל את תמרוניו בעיקר למפלגה ולממשלה.[32] לכן, כבר במהלכי הפתיחה של המערכה הגדולה האחרונה זכה בן-גוריון ביתרון על פני שרת. ולמרות כל הדברים האלה, היו צעדי בן-גוריון מורכבים וזהירים, כיוון שחשש לתגובה ציבורית ומפלגתית, שתתחולל אם שר החוץ הפופולרי יסולק באופן בוטה מדי. מכיוון ששרת ביכר לגייס למאבקו רק קבוצה קטנה יחסית של פעילים מרכזיים במפא״י, התוצאה הייתה, שחוגים רחבים שמהם הוא יכול היה אולי לזכות לסיוע נכבד, הלכה למעשה, לא ידעו כלל על עמדותיו ועל ההתנגדות שבה הוא נתקל. תומכיו הפוטנציאליים לא ידעו כמעט דבר על עוצמת ההתנגשות וחומרת הנושאים שעל רקעם התרחשה ההתנגשות. כלומר, חברי הקבוצות האלה לא שיערו, כי המחלוקת בין בן-גוריון ושרת עניינה היה יוזמת מלחמה נגד מצרים בתיאום עם מעצמות אירופאיות.

המאבק האחרון בין שני האישים נערך במפלגתם - במפא״י. בכך קיבל שרת את כללי המשחק שהוכתבו על ידי בן-גוריון. לאחר שבן-גוריון ערך מניפולציות רבות בכל הזירות האחרות, היו סיכויי שרת לזכות במאבק בתוך המפלגה קטנים. אך שרת האמין, לפי תומו, כי כך נאה ויאה, שכן הוא ראה במאבק זה עניין מפלגתי גרידא. עתה ברור, כי ברגע הקריטי במאבק הזה, בן-גוריון, שהכיר את שרת במשך ארבעים שנה, וידע את נאמנותו המוחלטת למפלגה, פרט על נימים רגישים ביותר של שרת ושל המפלגה כאחד. בן-גוריון ידע היטב, כי שרת יימנע מפגיעה במפלגה ובמעמדה בעיני הבוחרים. בן-גוריון הבין, כי איום מכוּוַן היטב לנימים הרגישים ביותר של שרת יוליך לכניעתו ללא תנאי, ולסילוקו מן הדרך. ואכן, כאשר המשבר בין השניים הגיע לשיאו, השתמש ״הזקן״ בקלף ״הסודי״ שהיה שמור בידו: ניצול הנאמנות המוחלטת של ״חברו״ הצעיר. לפי כללי טקטיקה מסורתית ובדוקה ערך בן-גוריון את מהלך הסיום, שנועד להכניע את שרת בשח-מט. במפתיע, הציע את התפטרותו כביכול, אבל באותה שעה עצמה איים, כי יטיל מהומה ומבוכה ביורשיו בממשלה ובמפלגה. כלומר, בן-גוריון הציב בפני המפלגה ושרת ברירה מכאיבה ואולטימטום - הם היו צריכים לבחור, כביכול, בין פרישה של בן-גוריון, לבין סילוקו של שרת. ובאחת הועמד שרת בפני דילמה, שנחסכה ממנו קודם לכן. עתה הוא נתבע להחליט על גורלו ועל גורל מפלגתו.

אמת נכון כי שרת לא היה מנהיג ״חזק״ או מנהיג ״גדול״; יחד עם זאת, לא בגלל היעדר אומץ לב פוליטי, פחדנות אישית, או משום שאמונתו ״בקו״ שלו פחתה, הוא החליט לסגת ולפנות את הבמה למנהיג הבכיר ממנו. מניעיו של שרת לנסיגה היו אחרים.

ראשית, הוא חשש כי בן-גוריון יפלג את המפלגה ובכך ימיט שואה על תנועת העבודה ועל המדינה כולה.

שנית, התעוררו בעיניו ספקות מוצדקים לגבי נאמנות כמה מידידיו האישיים, ו״שותפיו״ הפוליטיים.

הסיבה השלישית הייתה, סיוטי בלהות שפקדו אותו בקשר להתנהגות העתידית של בן-גוריון במקרה שהוא, שרת, יחליט להישאר על מכונו ולא לבטל את דעתו מפני דעת ״הזקן״. שרת קרא לתרחיש הסיום הזה

״תיאוריית הזוועה והגיהינום - גיהינום במדינה וזוועה במפלגה, ולהיפך, אם שרת יהיה ראש ממשלה ובן-גוריון מחוץ לממשלה ופעיל כנגדו״.[33]

לפיכך, הנאמנות המוחלטת למפלגה האהובה, שנראתה בעיני שרת כמשפחה, כבית, וכמכשיר חשוב ביותר ליצירת חברה טובה, הייתה הסיבה המכריעה להחלטתו של שרת להתפטר ב-17 ביוני 1956, כמעט ללא התגוננות או מתקפת נגד פוליטית.

מרגע ששרת הוסר מתפקידו, סולק ממילא המכשול הפוליטי העיקרי על דרך ביצוע המדיניות, שנקראה בלשון סגי-נהור ״מדיניות אקטיביסטית״. אז יכלו בן-גוריון ותלמידו-נביאו - דיין, להמשיך במלוא מרצם בהכנת מלחמת הברירה הראשונה של ישראל.[34]

אחרי המלחמה ערכו בן-גוריון, תלמידיו וחסידיו, מסע שיטתי לביעור שרידי ״הקו״ של שרת, ולמחיקתו מן הזיכרון הלאומי והבינלאומי. האירועים הסוערים שבאו בעקבות סילוקו של שרת, כלומר, מלחמת סיני (שמבחינה צבאית גרידא הייתה מלחמה מוצלחת), ותקופת הרגיעה שבאה בעקבותיה, אומנם סייעו בידי קבוצה זו. בעת ובעונה אחת הלך ונשחק סיפור פועלו של שרת.

יתר על כן, הניצחון הצבאי הנאה במלחמת 1956 השכיח את העובדה, כי למעשה, מטרות המלחמה כפי שנוסחו מכללא על ידי בן-גוריון ודיין, לא הושגו, או שהושגו רק במידה מזערית.

שכן נאצר לא סולק מן הנשיאות במצרים ולא נגרע מעוצמתו;

הגבולות שנקבעו עם תום מלחמת העצמאות לא שונו;

אזורים אסטרטגיים בסיני לא סופחו לישראל;

ולאחרונה, הדבר החשוב ביותר לענייננו: הניצחון הצבאי במלחמה ההיא לא הביא לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי.

ההסדרים השונים בין ישראל ומצרים, שנקבעו אחרי המלחמה, התבססו רק על הסכמים מכללא. ולמעשה, מנקודת ראות היסטורית מקיפה, מלחמת 1956 הביאה רק להפוגה נוספת בסכסוך. לשאלה הגדולה בהקשר זה - האם אפשר היה להשיג את ההפוגה הזו גם ללא מלחמה, לא תהיה כנראה תשובה לעולם. לשון אחרת: לעולם לא יתברר למעלה מכל ספק האם ״הקו״ של שרת, במידה שהיה זוכה לסיכוי רב יותר, היה מביא לתוצאה דומה, או אולי לתוצאה טובה הרבה יותר. מכל מקום, אין גם ספק שתקוותו של ״הזקן״ לפתרון, גם היא לא התגשמה על ידי המלחמה.

ביומן האישי שלו העריך שרת גם הוא את תוצאות מלחמת סיני, כשהוא מתייחס לדיווחי בן-גוריון על המלחמה לוועדה המדינית של מפא״י, כתב שרת כי בן-גוריון הזכיר רק את ההישגים הצבאיים של המלחמה, אבל לא ציין, ולו גם ברמז, את המחיר הכבד שישראל שילמה בעבורה.

״הרי לך סיכום - של ראש הממשלה ושר הביטחון ולמעשה שר החוץ - בישיבה פנימית שבפנימית של הסגל האחראי ביותר שבקרב מפלגתו! רק הישגים נחלנו וכאילו שום מחיר לא שילמנו.

לא נתחולל משבר כאשר לא היה כמוהו ביחסינו עם או״ם,

לא קוממנו נגדנו את כל אסיה,

לא הסתכסכנו חמורות עם ארצות-הברית,

לא החמרנו לאין שיעור את הניגוד בינינו לבין ברית המועצות,

לא נוקינו כבר עכשיו בעונשין כלכליים הן מצד ארצות-הברית הן מצד ברית המועצות (מצד ארצות-הברית ארבעה: מלווה יציב, מענק, עודפי מזון, תיירות),

לא גרמנו משבר כלכלי בארץ, אשר אין לשער תוצאותיו,

לא העמדנו את העלייה שנתחדשה ממזרח אירופה וזו שפרצה ממצר - על סף הכישלון,

לא הרחקנו מאופקנו את השלום עשרת מונים.

פרט אחר. ׳נתחזק ביטחון ישראל - לשנה או שנתיים אין חשש למלחמה׳ [כך אמר בן-גוריון באותה ישיבה]. מה פירוש הדברים? זאת אומרת,

ראשית, כי סכנת הכנופיות לא פסה. לאור רצח תל-מונד ודאי שמוקדם להינבא על חיסולה של מכשלה זו. בלבי מקננת הרגשה, כי הערבים מתאפקים מתגובות-מחץ על מסע סיני בתקופת העצרת וכי המבחן הרציני יבוא עם סיומה.

שנית, מניין - כן, מניין - שעמדנו על סף מלחמת תנופה מצרית ערב מסע סיני? ואם אומנם היה חשש, גם לאחר הנשק הרב שקיבלנו, מה המסקנה למדיניות ישראל? בכל פעם שיתגנב חשש כזה ללבנו - נפתח במלחמת תנופה מצדנו?״[35]

 

לסיכום, שרת לא היה מנהיג ״גדול״ או ״כריזמטי״. השפעתו על תומכיו, או על גורל מדינת ישראל, לא הייתה מכרעת. יחד עם זאת, אין ספק ששרת היה מנהיג מְחדש בתחום אחר של הפוליטיקה הישראלית. בתקופה שבה מדיניות החוץ והביטחון זכו לבולטות רבה, הוא נהנה ממעמד בכיר בממשלה ובמפלגתו עד כדי יכולת השפעה על ניסוח מדיניות החוץ וביצועה. ואכן, שרת השפיע על מדיניות החוץ של ישראל עד לפרישתו מאונס. במשך התקופה ההיא פיתח את מה שנודע בחוגים קטנים, שהיו מקורבים אליו, כ״קו״ עצמאי שלו. חסידי ״הקו״ הזה האמינו בגישת ״ניהול הסכסוך״ ולא בגישת ״פתרון הסכסוך״.

שרת ו״הקו״ שלו הובסו על ידי גורמים פוליטיים מובנים ותהליכים מכריעים.

מבית, האופוזיציה ל״קו״ שלו הונהגה על ידי בן-גוריון, שהיה המנהיג הכריזמטי, ובעל ההשפעה הרבה ביותר שישראל ידעה מעודה. ואכן, בראשית שנות החמישים היה ״הזקן״ בשיא הקריירה הפוליטית שלו. הוא נהנה מעוצמה פוליטית אדירה, מיוקרה רבה, מפופולריות ומעליונות, פורמלית ובלתי פורמלית, במערכת הפוליטית הישראלית כולה. בגלל המבנה ודרכי הפעולה של המערכת הזו, הכריעה שליטת בן-גוריון במפלגה את הכף בעת שביצע את המהלכים האחרונים לסילוק שרת.

לעומת זאת, שרת לא היה נכון לעשות דבר או חצי דבר, שיגרום לפילוג המפלגה, שלה היה נאמן ללא סייג. הוא ביקש למנוע בכל מחיר את התפוררות מפא״י אם וכאשר ״הזקן״ יזעזע את מוסדות הארץ בזעמו כי רב. שרת לא יכול היה לסמוך על תומכיו מן המפלגות הקואליציוניות האחרות, כיוון שלא עמדה לרשותם עוצמה פוליטית עצמאית מספקת, או רצון לנתק את ״קשריהם ההיסטוריים״ עם מפא״י או עם מנהיגה - בן-גוריון. מיומנו האישי עולה, כי לא יכול היה לסמוך גם על מקורביו, שנאמנותם הייתה מוטלת בספק.

גם התנאים הבינלאומיים והאזוריים לא האירו את פניהם לשרת, ולא אפשרו ביצוע הולם של רעיונותיו. ניסיונותיו של שרת לטפח מערכת של קשרים חדשים ושונים בין ישראל והמדינות הערביות, ובמיוחד עם מצרים, לא התקבלו בברכה על ידי מנהיגי המעצמות המערביות. גם שליטי מצרים החדשים - נגיב ונאצר, כל אחר מטעמיו הוא, לא סייעו בידי שרת לממש את ״הקו״ שלו. אומנם, כאמור, לעולם אי אפשר יהיה לדעת אם אכן יכלו נאצר ושרת להגיע למעמד של הסכמה חוזית, אך, קרוב לוודאי שהם יכלו להגיע למצב, בו יפחת המתח באזור המזרח-התיכון ותימָנע מלחמה. יחד עם זאת, בדיעבד ברור, שהתגובות המצריות המסויגות לאשגרים שקיבלו מישראל, משרת ומיועציו, לא היו מספקות או מעודדות די הצורך, כדי לאפשר לשרת לקנות זמן נוסף לחיזוק ״הקו״ שלו. המגעים הדיפלומטיים בין נציגי שרת ונציגי ממשלת מצרים, שהתפרשו כחסרי סיכויים מבחינה פוליטית, סיפקו לבן-גוריון ולחסידיו תחמושת רבה לביסוס ההתנגדות לשרת ולחיסול מאמציו הנוספים בכיוון של מניעת מלחמה.

לבד מן הדרמה, שהייתה חלק מן האירועים המנותחים במאמר זה, ולבד מן הטרגדיה האישית, שפקדה את שרת, אפשר להסיק מן הניתוח של האירוע הזה כמה מסקנות תיאורטיות רחבות יותר. מעצם טבעה קשורה חדשנות פוליטית ליכולת לנטוש פרדיגמות ודפוסים נתונים. לפיכך, דורשת החדשנות הפוליטית, שנושאיה ייאבקו בנוקשות כנגד אינרציה ארגונית ומחשבתית. ומכאן שביצוע רעיונות חדשניים, או חריגים, מותנה במבצעים בעלי עוצמה אישית ופוליטית רבה. אם מנהיגים חלשים יכולים להגות רעיונות חדשניים, הרי שביצועם של רעיונות כאלה דורש סיוע של ארגונים חזקים, או כוח רצון פוליטי חזק די הצורך להתעלם מהם. כל כמה שהמנהיג המְחדש הוא ״גדול״, או ״חזק״, הרי שנאמנותו לקבוצות נתונות או לארגונים נתונים יכולה להיות קריטית בקשר לביצוע הרעיונות החדשניים. רק מנהיגים המסוגלים לנתץ את מעגל הקסמים הזה, יכולים לבצע מדיניות חדשנית, ולא רק להגות אותה.

שרת שהגה מדיניות חדשנית ושונה מזו של בן-גוריון, ואשר לגביה היה קונצנזוס מסוים במערכת הפוליטית הישראלית, חסר את התכונות האלה. הוא הופנט, כביכול, וחוסל מבחינה פוליטית על ידי בן-גוריון. לכן, חשיבותו של שרת בהיסטוריה של ישראל אינה נובעת ממדיניות שביצע עד תום, אלא מן הצוואה הפוליטית והפילוסופית שהותיר אחריו. למרות שהתעלמו מניסיונותיו למנוע את מלחמת סיני, ואחרי המלחמה ההיא התעלמו מצוואתו, הרי שזו עדיין יכולה לשמש כדגם מנחה לאלה המעוניינים בחלופה תיאורטית טובה יותר מהנוסחאות השגורות והפשטניות, המציעות פתרון סכסוכים, כאשר הללו מורכבים עד מאוד, כגון הסכסוך הישראלי-ערבי. מכל מקום, תיאור ההתנגשות האחרונה בין בן-גוריון לבין שרת מעלה מחדש כמה שאלות קשות ביחס לתבונה המדינית, שהייתה קשורה ליוזמת מלחמת הברירה הראשונה של ישראל, שנוהלה על ידי דיין ובן-גוריון בשנת 1956. בהקשר זה בולט המחיר שמנהיגים חדשניים משלמים עבור אי נחישותם. ראוי לזכור היטב את המחיר שמשלמים מנהיגים חדשניים למֹלֶך הפוליטיקה עבור כישלונם ליישם את רעיונותיהם השונים מן המקובל.

 

הערות:

[1] מ. שרת, יומן אישי, תל-אביב: עם-עובד, 1978, כרך ה׳, עמ׳ 1446.

[2] דוד בן-גוריון, מדינת ישראל המחודשת, תל-אביב: עם-עובד, 1969, עמ׳ 524-447; מ. דיין, אבני דרך, תל-אביב: עידנים, 1976, פרקים ו׳, ז׳, ח׳; מ. בר-זוהר, בן-גוריון, ביוגרפיה פוליטית, תל-אביב: עם-עובד, 1978, כרך ג׳, פרקים א׳, ב׳, ג׳, ד׳.

[3] א. ביאלר, דוד בן-גוריון ומשה שרת: התגבשות שתי תפישות מדיניות בקונפליקט הישראלי-ערבי, מדינה וממשל, כרך א׳, חוברת 2, עמ׳ 84-71;

M. Brecler, The Foreign Policy System of Israel; London: Oxford University Press, 1972, pp. 251-289; G. Sheffer, Resolution Vs. Managment of the Middle East Conflict. A Reexamination of the confrontation between Moshe Sharett and David Ben-Gurion, Jerusalem Papers on Peace Problems, 32. Jerusalem: The Magnes Press, 1980; A. Shlaim, Conflicting Approaches to Israeli Relations with the Arabs; Ben-Gurion and Sharett 1953-1956, Middle East Journal, Vol. 37, no. 2, (1983);

א. פאפה, משה שרת, דוד בן-גוריון והאופציה הפלשתינאית, 1956-1948, הציונות, מאסף יא׳, 1986, עמ׳ 379-361.

[4] שרת, יומן אישי, כרך ה׳, עמ׳ 1478-1399.

[5] G. Sheffer, Public Mood, Policy Making and Surprise Attacks on Small States, in Y. Evron (ed.) International Violence, Terrorism Surprise and Control. Jerusalem, The Magnes Press, pp. 105-125; I. Galnoor, Steering the Polity Communication and Policies in Israel. Beverly Hills: Sage, 1982, pp. 229-231.

[6] שרת, יומן אישי, כרך ה׳, עמ׳ 1478-1399.

[7] שרת, יומן אישי, כרך ז׳, עמ׳ 1988-1957; ג. שפר, הופעת ״אצולת השירות״ ביישוב היהודי בארץ-ישראל - דרכם של משה שרת ורעיו לתנועת הפועלים, הציונות, כרך ח׳, 983 , עמ׳ 180-147.

[8] G. Sheffer, Resolution Vs. Managment; י. גורני, השאלה הערבית והבעיה היהודית, תל-אביב: עם עובד, 1985, עמ׳ 171, 172, 315, 327-326, 379-378, 384.

[9] י. דוניץ, עקרונות יסוד בתפיסתו הפוליטית והביטחונית של בן-גוריון והשקפתו על הסכסוך הישראלי-ערבי, מדינה וממשל, כרך א׳, חוברת 1, 1971, עמ׳ 76-60;

M. Brecher, The Foreign Policy System, op. cit.; U. Bialer, Our ; G. Sheffer, Resolution Vs. Managment op. cit. Place in the World - Mapai and Israel's Foreign Policy 1947-1952, Jerusalem Papers on Peace Problems 33, Jerusalem: The Magnes Press, 1981.

[10] ש. טבת, בן-גוריון וערביי א״י, משלום למלחמה, תל-אביב: שוקן, 1985.

[11] גורני, השאלה הערבית והבעיה היהודית, במיוחד פרקים חמישי, שמיני, עשירי, אחר-עשר, שנים-עשר.

[12] א. שפירא, המאבק הנכזב. הוויכוח על עבודה עברית 1939-1929, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 1977, במיוחד עמ׳ 85-52; טבת, בן-גוריון וערביי א״י; גורני, השאלה הערבית והבעיה היהודית, כנ״ל.

[13] י. גולדשטיין, בדרך להגמוניה. מפא״י - התגבשות מדיניותה 1936-1930. תל-אביב: עם-עובד, 1980, עמ׳ 95-52; ש. טבת, בן גוריון וערביי א״י, כנ״ל.

[14] ש. דותן, המאבק על ארץ-ישראל, תל-אביב: מערכות, 1981, עמ׳ 145-120.

[15] בן-גוריון, מכתבים אל פולה ואל הילדים, תל-אביב: עם-עובד, 1968, עמ׳ 211.

[16] שם.

[17] .Brecher, The Foreign Policy System, op. cit

[18] דיין, אבני דרך, עמ׳ 222-137; בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ג׳, עמ׳ 1203-1185; מ. בר-און, מבצע סיני 1956. כוונות ומטרות. זמנים, מס׳ 24, חורף 1987, עמ׳ 104-94.

[19] א. גל, דוד בן-גוריון - לקראת מדינה יהודית, ירושלים: מוסד ביאליק, 1985. עמ׳ 139-41.

[20] י. גלבר, תולדות ההתנדבות, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, כרכים א׳, ב׳, ג׳.

[21] ד. פורת, הנהגה במלכוד. היישוב והשואה 1945-1942, תל-אביב: עם-עובד, 1986.

[22] Shlaim, Conflicting Approaches, op. cit..

[23] בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ב׳, עמ׳ 750-721, ובמיוחד עמ׳ 734, 741.

[24] ד. בן-גוריון, יומן המלחמה, מלחמת העצמאות, תש״ח-תש״ט, תל-אביב: משרד הביטחון, 1982, כרך א׳, עמ׳ 412.

[25] בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ג׳, 1184-1171; שרת יומן אישי, כרך ז׳, 1956-1933, עמ׳ 2019-2008; מ. גזית, שרת, בן-גוריון ועסקת הנשק הגדולה עם צרפת, 1956, גשר, 1/108, חורף-אביב 1983.

[26] ד. הורוביץ וש. אהרונסון, אסטרטגיה של תגמול מבוקר - הדוגמה הישראלית, מדינה וממשל, כרך א׳, חוברת 1, קיץ 1971, עמ׳ 99-77.

[27] דיין, אבני דרך, כנ״ל; בר-זוהר, בן-גוריון, כנ״ל; .Shlaim, Conflicting Approaches, op. cit. בר-און, מבצע סיני, כנ״ל.

[28] בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ג׳, במיוחד עמ׳ 1053-1052; שרת, יומן אישי, במקומות שונים בכרכים א׳, ב׳, ג׳,ד׳;

M.S. Bornstein ,From Revolution to Crisis: Egypt Israel Relations 1952-1956, Unpublished Dissertation, Prinston University, 1986.

[29] שרת, יומן אישי, כרך ה׳, עמ׳ 1507-1505.

[30] דיין, אבני דרך, כנ״ל.

[31] בר-און, מבצע סיני, כנ״ל.

[32] שרת, יומן אישי, כרך ה׳, עמ׳ 1472-1411.

[33] שרת, יומן אישי, כרך ה׳, עמ׳ 1424.

[34] שרת, יומן אישי, כרך ז׳, עמ׳ 1923.

[35] שרת, יומן אישי, כרך ז׳, עמ׳ 1924.

 

מילות מפתח
מחדשים, ברירה
העתקת קישור