ארתור ווקופ וה"נוטבלים" הערבים והיהודים
מק"ט
3043כב
מחבר/עורך
שפר גבריאל
title
ארתור ווקופ וה"נוטבלים" הערבים והיהודים
נושאים
יחסי הנציב העליון ווקופ עם הנכבדים הערבים והיהודים, מתוך קשת נ"א
מילות מפתח
נוטבלים, ווקופ
תוכן


 

א. ווקופ  - נציב-עליון ״ידידותי״?

 

המדיניות שנוסחה באיגרתו של ראמזי מקדונלד לוייצמן - ״המכתב השחור״- תאמה את עמדותיו וגישתו של קונליף-ליסטר, שר-המושבות בממשלה הלאומית השנייה של מקדונלד (1935-1931). אולם, באמצו לו מדיניות זו לא היה קונליף-ליסטר ממשיך סתם למדיניותה של ממשלת הלייבור הקודמת. הוא היה בעל אישיות חזקה ובעל עמדה פוליטית איתנה מאוד, שאפשרה לו לבצע את רעיונותיו שלו, בשיתוף-פעולה עם סיר ארתור ווקופ, הנציב-העליון החדש בארץ-ישראל (1937-1931). קונליף-ליסטר פעל ביודעים לבסס את דימויו ויוקרתו של ווקופ על-פי ממרתם של ראמזי מקדונלד ופספילד:

״ראוי שמושל [וגם נציב-עליון במשמע] ייחשב שליט בעיני האוכלוסייה המקומית״.

קונליף-ליסטר נחל הצלחה; ווקופ הועמד באור הזרקורים, אך וקונליף-ליסטר עצמו הוא שמשך בחוטי המדיניות מאחרי הקלעים.

לאחר פרסום ״המכתב השחור״ (שלמעשה ביטל את מדיניות הספר הלבן ״של פספילד״) התכוונה וייטהול להעתיק את מרכז הפעילות הפוליטית מלונדון לארץ-ישראל. כדי לבצע מדיניות זו,

בעיקר בשעה שבלונדון נמשכו עדיין השיחות - מצד אחד, עם מנהיגי הסוכנות היהודית בדבר תוכניות הפיתוח בארץ-ישראל,

ומצד שני - עם ג׳מאל אל-חוסייני בדבר ההקדשות המוסלמיים -

חשבו הבריטים שכדאי לה לבריטניה למנות בארץ ישראל נציב-עליון, שיוכל לכונן יחסי-ידידות עם שתי הקבוצות האתניות העיקריות. עדיפות הייתה בעיניהם לאדם שלא היה מעורה במזרח התיכון ובבעיותיו. מינויו של ווקופ, על-פי מקורות ציוניים, בא לא רק להקל על ביצוע המדיניות החדשה, אלא גם לשמש מחווה ידידותי כלפי היהודים.[1] ראש-הממשלה, ראמזי מקדונלד, הייתה לו יד במינוי זה,[2] ואפשר להניח, כי ההוראות שניתנו לנציב החדש בפגישתו עם ראש-הממשלה, לפני צאתו מלונדון לארץ-ישראל, כוונו לביצועה של מדיניות ״המכתב השחור״. על-כל-פנים, נקט הנציב החדש תפיסה שונה לגמרי מזו של קודמו בתפקיד, סיר ג׳ון צ׳נסלור (1928-1931), ששׂם לו לתכלית ללחום בהשפעה היהודית כביכול בלונדון, על-ידי שהתייצב לימין הערבים. ווקופ היה חוליה חשובה בתהליך של עיצוב המדיניות הבריטית, בעיקר משום שגילם את ההשלמה בין המימשל המרכזי בלונדון לבין הממשלה בארץ-ישראל באשר לתפיסה של הגשמת המנדט, שנתערערה בימי קודמו. ווקופ אימץ לו את העיקרון של מדינה ״רב-לאומית״[3] - עיקרון שנדחה על-ידי צ׳נסלור, שביקש לראות בארץ-ישראל מדינה ערבית עצמאית.

ווקופ היה בעל אישיות מורכבת ורבת-פנים. הבנת אישיותו נחוצה להבנת הרבה מן האירועים בארץ-ישראל בתקופת שלטונו. באישיותו שימשו בערבוביה תכונות מנוגדות של

גמישות ביחסים עם מיודעיו ונוקשות בחשיבה;

כושר-ניתוח מדיני מעמיק ואידיאליזם מיוחד לו;

הערכה-עצמית ומידה של כבוד-עצמי,

ויכולת להצטייר בעיני הממונים עליו כפקיד קולוניאלי צייתן.

הוא היה אסטרטג ואמן הטקטיקה;

הוא ניחן ביכולת לרכוש ידידים וגילה מידה מופלגת של  הכנסת-אורחים, כפיצוי על ערירותו ורווקותו;

ועל כל אלה, נטה לעסוק באורח פעיל בשאלות של מדיניות ולא להצטמצם בביצועה של מדיניות שנקבעה על-ידי אחרים.[4]

דרכו הייתה מקובלת על קונליף-ליסטר, אך בגבולות שקבע הוא, קונליף-ליסטר. בזכות יוקרתו של ווקופ, שבוססה על-ידי קונליף-ליסטר, יהיו יורשיו של הלז בתפקיד, מ. מקדונלד וג׳. ה. תומאס, נאלצים להניח לווקופ לפעול כהבנתו עם פרוץ המרד הערבי.

ווקופ לא די שאימץ לו את העיקרון של מדינה רב-לאומית תחת שלטון מנדטורי מתמשך, אלא הוסיף למדיניות המסורתית הבריטית עוד ממד משל עצמו באשר למטרה הסופית של מדיניותו. בפרק הראשון של שירותו [1935-1931] כתב כדברים הבאים, לאחר שפרצו המהומות הערביות בשנת 1936:

״עד עתה חשבתי כי הפתרון [לבעיית ארץ-ישראל] יכול להימצא בהתבוללות, לא במובן של התבוללות כניגוד לציונות, כתפיסה המקובלת על יהודים רבים במערב-אירופה ובאמריקה, אלא במובן שאני חתרתי לקראתו - התבוללות כנגד הפרדה בין יהודים וערבים בארץ-ישראל״.[5]

אף שהנציב לא התווה לו מדיניות כוללנית ברורה בקשר לשאלות של פיתוח חברתי, כלכלי ופוליטי של ארץ-ישראל, קיווה כי תכליתו הסופית תתגשם באמצעות מערכת של איזונים.[6] לדעתו, הכרח היה ליצור איזונים בתחום היחסים האתניים בארץ-ישראל, ויתר על כן - גם במבנה הפנימי של הקבוצות האתניות. בהשוואה הדרגתית ואטית של מספר היהודים בארץ למספר הערבים ראה את הדרך החשובה ביותר להשגת האיזון האתני. להשקפה זו היו השפעות מרחיקות-לכת על המדיניות השוטפת בקשר לכניסתם של יהודים לארץ. הואיל וסבור היה כי לטווח ארוך תשמש הזרימה היהודית אמצעי בסיסי להשגת האיזון, נעשה שיתוף-פעולה ערבי-יהודי במועצה מחוקקת וברשויות המקומיות דבר בעל חשיבות משנית ומשלימה בלבד.[7] הבחנה חשובה זו מבקשים אנו להעלות כאן בניגוד למקובל בהערכות מדיניותו של ווקופ בספרים שנכתבו על תקופת המנדט.

השקפתו של ווקופ על ההגירה היהודית (ה״עלייה״) תאמה את דעתו של קונליף-ליסטר, שנבעה ממקורות אחרים. תכליתו העיקרית של השר הייתה להפוך את ארץ-ישראל ליחידה כלכלית התלויה מעט ככל האפשר באוצר הבריטי ובמשלם-המסים האנגלי.

עלייה יהודית מוגברת,

יבוא הון יהודי

ופיתוח הארץ על-ידי היהודים

נראו בעיניו חלופה להשקעה בריטית רחבת-ממדים בארץ.

באשר לבעיות הפנימיות של היישוב הערבי חתר ווקופ לשיפור תנאי-החיים של הפלאחים[8] - אולם זו הייתה מדיניות מוֹנעת ולא מדיניות של פיתוח באמצעותה קיווה ווקופ למנוע הגירה פנימית של פלאחים העירה ויצירת לומפן-פרולטריון (בדיעבד נקבע, כי התופעה לא נמנעה וגורמים אלה היה להם חלק מפריע בעוצמת המהומות ב-1936) וכן למנוע אי-שביעות-רצון בקבוצה זו. חוסר שביעות-הרצון בין הפלאחים עשוי היה, לדעתו של הנציב, לשמש קרקע פורה להסתה וכתוצאה מכך לתמיכה מוגברת במנהיגות הערבית העירונית.[9] פועל-יוצא מגישה זו היה ניסיונו להגן על תעשיות שבבעלות ערבית, לפתור שאלות של אבטלה בקרב הערבים, ובעיקר שאלות של מכירת קרקעות ליהודים.

מטרתו השנייה הייתה לגייס ולקיים את תמיכתם של מנהיגים ערביים מקומיים, שנראו לו אנשי-מרכז בקשת הפוליטית בין הערבים. המדובר היה בחוסיינים.

בשתי דרכים אלו קיווה להגביר את נאמנותם של ערביי הארץ לבריטים ולקרבה, במידה ידועה, לנאמנות הבלתי-מעורערת שגילו היהודים לבריטניה.[10]

בדומה לזה, על-ידי הפיקוח על ההגירה היהודית, שאף הנציב לתעל ולכוון את התפתחותו של ה״יישוב״. תכליתו הייתה להגביל, ככל האפשר, את כניסתם של יהודים שיראו בארץ מפלט ארעי וכנגד זאת לאפשר כניסתם של יהודים בעלי אמצעים רבים יותר, פועלים שסיכוייהם לתעסוקת-קבע יפים יותר.[11] בכך גם קיווה למנוע רכישת קרקעות על-ידי יהודים למטרות ספסרות, דבר שהיה מביא לידי נישולם של ערבים מאדמותיהם הנעבדות. במקביל למדיניותו ביחס למנהיגים הערבים המקומיים שאף גם לגייס ולקיים את תמיכתה של ההנהגה היהודית הממוסדת והמתונה על-ידי קשירת יחסים אישיים קרובים והדוקים. מדיניותו כלפי הקיבוץ היהודי לבשה צורה של ניסיון לשנות תהליכי פיתוח ב״יישוב״, שהפך במשך הזמן בבחינת מדינה בתוך מדינה. הוא העיד על עצמו כי

״ראה בבית הלאומי גוף שעלינו לעודד ולאושש את בריאותו וצמיחתו בלי לעורר את פחדו של המחנה האחר [הערבים-הפלשתינאים]״.

מדיניותו כלפי שתי הקהילות סטתה מדרך החשיבה האופיינית לקודמיו, שעיקרה היה אי-התערבות בתהליכי ההתפתחות הקהילתית בארץ-ישראל.[12] אולם אחת התוצאות של התייחסות זו אל הערבים והיהודים, כפי שהבחין כבר משקיף שנון בן התקופה, הייתה

ריכוז-יתר של הכוח הפוליטי בידי ווקופ עצמו

וריכוז הטיפול בבעיות שוליות בלתי-חשובות בירושלים.

לריכוז הגובר-והולך ולקיצוץ סמכויותיהם של מושלי-המחוזות תהיה השפעה נכבדה בעת המהומות הערביות.[13]

החזרה אל העיקרון המסורתי של מדינה רב-לאומית תחת שלטון מנדטורי בריטי הכתיבה את הפעולות שנקט הנציב לאחר כניסתו לתפקידו בארץ-ישראל. אכן, בזמן קצר הצליח ליצור אווירה נינוחה יותר לפיתוחם של מגעים תקינים עם הסוכנות היהודית בארץ-ישראל. במקביל לכך נוצרה אווירה נוחה יותר גם ביחסי הסוכנות היהודית עם משרד-המושבות עצמו.[14] נראה כי גם הסוכנות שינתה את הטקטיקה שלה בתגובה לדגש החדש ששמה הממשלה הבריטית בניהול המגעים המדיניים בארץ-ישראל. הסוכנות מצדה הייתה מעוניינת לכונן יחסים סדירים עם הנציב העליון ולכך סייעה, בלי ספק, אישיותו של ארלוזורוב, שבתקופה הראשונה לכהונתו כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית היה נכון לשתף פעולה עם הנציב. בנושא זה האירה ההצלחה פניה לממשלה הבריטית.

אף-על-פי-כן לא נטשה הסוכנות את קבוצות-הלחץ שלה בווסטמינסטר ולא פסקה מקיום מגעים עם ווייטהול[15] אולם נושאים רבים יותר נדונו בארץ-ישראל. מערכת היחסים בין ווקופ לארלוזורוב עמדה בסימן של קרבה וכבוד הדדי; דומים להם היו יחסי הנציב עם בן-גוריון, שאליו הגה הנציב הערכה רבה, ויחסיו עם משה שרחוק, שנתמנה אחרי רצח ארלוזורוב (1933) לעמוד בראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בירושלים.[16]

מצד שני, שלא כצ׳נסלור קודמו, שסבר כי אין קולם של הערבים נשמע בחוגי הממשלה בלונדון, לא גרס ווקופ כי מחובתו ״לייצג״ רק את ערביי הארץ כלפי לונדון. ווקופ האמין כי ממשלת ארץ-ישראל צריכה לשמש צינור-הקשר העיקרי של היהודים והערבים לממשלה בלונדון. היחסים המשופרים עם הסוכנות הבשילו תוצאות נוספות: הנציב קיבל עידוד לחשוב, שהיהודים ימשיכו במדיניות פרו-בריטית בכל התנאים, ובדיווחיו חיזק את ההשקפה המסורתית של משרד-המושבות בנושא זה.[17] בכך חזקו ידיו-הוא וידי משרד-המושבות להתמיד ב״הפרדה״ של בעיות ארץ-ישראל מן הבעיה היהודית העולמית ובעייתם של יהודי אירופה. ממשלת בריטניה נקטה עיקרון זה גם לאחר עליית היטלר לשלטון, ולמעשה עד לפרוץ מלחמת-העולם השנייה ולאחר-מכן. הסוכנות שאפה, כמובן, לבטל עיקרון זה, אך התמדתם של הבריטים בעיקרון ובגישומו לא הצמיחה חיכוכים מרובים, וזאת בגלל שביעות-הרצון המסויגת של הסוכנות ממספרי היהודים שהורשו להיכנס לארץ בתקופת-השנים 1932-1935. אולם מדיניות-ההגירה הבריטית נקבעה לא כדי להפיס את דעתם של היהודים, אלא כחלק ממדיניות לטווח ארוך של יצירת איזון בין היישוב לקיבוץ הערבי ועל-פי אמות-המידה של יכולת-הקליטה הכלכלית של ארץ ישראל, שגם היא הייתה נקוטה כעיקרון מסורתי בריטי עוד מאז הספר הלבן של צ׳רצ׳יל משנת 1922.

 

ב. הערכות מוקדמות של הנציב בדבר המצב בארץ-ישראל

 

וייטהול הייתה נחושה בדעתה לשַמר את המדיניות הציונית ואישרה את הטקטיקה והתקנות שיזם ווקופ. וייטהול גם אישרה את המדיניות של שלטון באמצעות הנכבדים המקומיים. איך עמדו כוונות אלו במבחן המציאות הארצישראלית? כתום שנה למינויו סיכם הנציב את המתרחש בארץ בציינו, כי בשני הקיבוצים האתניים ניכרה נטייה לקיצוניות.[18] לדעתו, נחלשו היסודות המתונים בציבור הערבי, כלומר- החוסיינים. מפלגת האסתקלאל הפן-ערבית זכתה, כתוצאה מפעילותה שהייתה מבוססת על הצגת הדרישה לעצמאות, לתמיכה ולאהדה גוברת בציבור הערבי. אכן, תקופה זו הצטיינה בהעמקת הפעילות המדינית בסקטור הערבי, שבוטאה

בהופעתם של עיתונים יומיים (כגון ״אל-דפאע״, ״אל-לווא״);

בצמיחת ארגונים פוליטיים שהיו מבוססים פחות על הסדרים משפחתיים מסורתיים, כגון האסתקלאל בהנהגתו של עוני עבד אל-האדי ותנועת הצעירים הערבים בהנהגתו של יעקוב ע׳וסיין.

פעילותם של מנהיגים צעירים ושל תלמידים בבתי-המדרש-למורים ובבתי-ספר תיכוניים, שאורגנו ב״תנועות״ כגון הצופים הערביים, הפכה גורם חשוב במערכת הפוליטית הערבית הפנימית מאז והלאה.[19]

אף-על-פי-כן היה ווקופ רחוק מפסימיות. הוא ציין כי פעולותיה של הממשלה נתקבלו באהדה על-ידי הערבים, בעיקר מאמצי התחיקה שכּוּוְנו לשפר את מנת-חלקם של הפלאחים ולמנוע את פינוים מעל אדמותיהם. הנציב ייחס את האהדה שנתגלתה בעיקר למגעיו ההדוקים, באמצעות מוסא עלמי, עם המופתי הירושלמי, חאג׳ אמין אל-חוסייני. המופתי עצמו ביסס לו עמדה של מתווך בין הקיבוץ הערבי למימשל הבריטי בזכות קשריו הישרים והעקיפים עם ווקופ. הנציב שיער, כי הסוכנות היהודית לא תמתח ביקורת חריפה על יחסיו הקרובים עם ערביי הארץ והמופתי משום המגעים האישיים התכופים עם ארלוזורוב ודרכו עם הסוכנות.

תזכירו הקצר של ווקופ הכיל את כל יסודות גישתו והדגים במיוחד את החשיבות שייחס לכינון יחסים אישיים טובים עם מנהיגים ערביים ובעיקר עם המופתי. הנציב החליט לשאת-ולתת עם המופתי לא רק משום שלאחר מהומות 1929 נעשה הלז - לא מעט בגלל מעשיהם של הבריטים - המנהיג הבכיר של ערביי הארץ, אלא גם מכיוון שעמדתו נראתה לנציב מתונה. אכן, בהשוואה לאסתקלאל או לקבוצות הצעירים הערביים יכול היה המופתי להיחשב בעיני הבריטים לאומן מתון, בייחוד כשהתברר כי הפלג הנשאשיבי לא יהסס ליצור קואליציה עם האסתקלאל מתוך כוונה להסיר את המופתי מכהונותיו הרמות כנשיא המועצה המוסלמית העליונה וכאחראי על ההקדשות.[20] המופתי גם לא התחייב בתוך כך בפומבי למדיניות של אי-שתוף-פעולה עם הממשלה, ונמנע מלהטיף למדיניות של עצמאות ערבית.[21] עמדותיו והשקפתו של הנציב התבססו על ביטחון ביכולתו להשפיע על מיודעיו ועל הערכתו את המערכת הפוליטית של הציבוריות הערבית, שלדעתו היו מניעיה איבה וידידות אישית ושבטית ולא חילוקי-דעות אידיאולוגיים.[22]

הסיכום שחיבר ווקופ בסוף 1932 מורה גם על הצד השני של מדיניותו כלפי הערבים. הוא העריך כי בהגשמת מדיניות של איזונים תהיה חשיבות מכרעת נודעת למצבם ולעמדתם של הפלאחים. הוא חשב שאם יוכלו הבריטים להפיס את דעתם לא ישתתפו הללו בהתקוממות עממית כנגד הבריטים ולא יספקו למנהיגות הפוליטית, העירונית בעיקרה, את התמיכה הדרושה להתקוממות כגון זו. השקפת הנציב תאמה, במידה מסוימת, את זו של המופתי: שניהם לא חפצו לעודד את עקירתם של פלאחים לערים, ולכן הבין המופתי כי גידול מספרם של הפלאחים המתיישבים בערים יביא לעלייה בכוחם של אויביו הפוליטיים - האסתקלאל, קבוצות הצעירים, והנשאשיבים.

 

ג. לקח המאורעות של 1933

 

המהומות של אוקטובר-נובמבר 1933 היו בעיני הנציב העליון מבחן חשוב נוסף ״להשקפותיו״ ולהצלחת מדיניותו בשנתיים הראשונות לכהונתו. אומנם, לפי אבחנתו היו ההתפרעויות מכוונות, בעיקר נגד הממשלה הבריטית[23] ומניעיהן היו שילוב של תרעומת עקב פינוים של פלאחים מאדמתם (ואדי-חווארת - עמק-חפר) וגאות של ״רגשות לאומיים אמיתיים״,[24] אולם הוא הוסיף שתהיה זו טעות לשער כי סיבות-היסוד למהומות קשורות רק בהתפתחות הבית הלאומי היהודי או בהגירה היהודית.

לאחר דיכוי המהומות שלח הנציב לשר-המושבות תזכיר שהכיל הערכת-מצב מפורטת ותמצית של השקפותיו. חרף האפשרות להתחדשות המהומות בחודשים הבאים, ביטא את ביטחונו המלא בעמדה הבריטית:[25]

״מעולם לא הערכתי את המהומות כסכנה מוחשית לשלטון הבריטי משום שלוש סיבות:

ראשית, מתוך שהיו בעלות אופי פוליטי מובהק;

שנית, מכיוון שהפלאחים לא הצטרפו למהומות;

ושלישית, מכיוון שהמנהיגים לא גילו יכולת ארגונית.

ככל שאני מגנה שפיכות-דמים... אינני מודאג בקשר ליכולתנו לקיים סדר... [באמצעות שימוש בכוח פיזי]. אינני מהרהר בהווה, העתיד מטריד את מנוחתי״.

לדעתו, תהיה המטרה העיקרית בעתיד

״ליצור אהדה רבה יותר בין שליטים לנשלטים, ולחפש כל דרך אפשרית להביא להשלמה בין השליטים לנשלטים ובכך למנוע את האפשרות שתיעשה התסיסה הנוכחית מתמידה ורחבת-ממדים. אין זו רק חובתנו, אלא זה גם מן האינטרסים שלנו׳׳.[26]

שלושה מקורות השפיעו על מחשבת הערבים, לפי תזכירו של הנציב: דתי, פוליטי, וכלכלי. הוא מציין בסיפוק כי המהומות לא הושפעו מדעות-קדומות דתיות, ולדעתו היה זה

״צעד חשוב מאוד קדימה״.[27] מצב משביע-רצון זה הושג ״בעיקר הודות להסכם שעשתה הממשלה בשנה שעברה עם המועצה המוסלמית העליונה [בקשר לכספי ההקדשות], ליחסי האישיים הטובים מאוד עם המופתי וחברים אחרים של המועצה המוסלמית העליונה״.

כאן אפשר לגלות שוב את החשיבות המכרעת שייחס הנציב למגעים האישיים הטובים עם המופתי והנכבדים הערביים ואת השפעתם של יחסים אלה על שמירת החוק והסדר בא״י.

באשר למצב המדיני, טען ווקופ, כי האיבה כלפי הממשלה מקורה בשלושה גורמים:

ראשון, ה״פחד״ הגדול מפני השתלטות היהודים עקב גידולה של ההגירה היהודית;

שני, התגברות הרגש הלאומי בקרב הערבים בארץ ובארצות שכנות שכּוּוַן נגד השלטון הקולוניאלי;[28]

שלישי, ״פעילותם של המנהיגים הפוליטיים הערביים, שכדי לקיים את מנהיגותם נדחפו לעלות על חבריהם בגינויה של ממשלה זרה התומכת בהצהרת-בלפור״.

הנימוק האחרון שיקף את דעת השלטון הבריטי בארץ-ישראל על טיב הפעילות המדינית הערבית.[29] כלפי-חוץ ייחס ווקופ את ההתקוממות למניעים מדיניים ורעיוניים אנטי-ציוניים, אולם הוא חש היטב כי מרידות רציניות לעתיד-לבוא תצמחנה מרגשות, שרק המופתי יכול לשלוט בהם.

חלקו הארוך והמפורט ביותר של התזכיר הוקדש לניתוח מצבם הכלכלי של הפלאחים. אף שהמצב הכלכלי בארץ היה יציב, הרי לפי הערכות של ידידים ערבים-פלשתינאיים של הנציב היו ״שלוש מכשלות״ שגרמו תרעומת נרחבת. אף שמשכילים ערביים אלה הסכימו שהארץ כיחידה משקית אחת נשכרה מזרימת היהודים ויבוא ההון היהודי, טענו כי הנהנים בסקטור הערבי הם האפנדים שמכרו אדמות ליהודים ולא הפלאחים המרודים. הם גם טענו, כי לטווח ארוך תגביר הצמיחה הכלכלית את ׳״המכשלות״ שהן:

סירובם של היהודים להעסיק פלאחים ערבים בעיבוד אדמות שהיו שייכות בעבר לערבים;

צמצום הרזרבה הקרקעית שתעמוד לרשות הסקטור הערבי בשים לב לשיעור הריבוי הטבעי של אוכלוסייה זו;

גידול מספרם של חסרי-קרקע ועקב כך גידול מספרם של המובטלים בסקטור הערבי.

הנציב העליון הסכים כי המכשלות קיימות, אבל הוסיף ואמר:

״אי-אפשר לפתור [מכשלות אלו] כל זמן שאנו מתמידים בפירוש הנוכחי להצהרת-בלפור, כי אין מנוס ממתן הרשאה להתיישבות של מספר גדול של מהגרים יהודים על בסיס יכולת-הקליטה הכלכלית בזמן שהארץ משגשגת״.

לפיכך לא היו פתרונות מהירים ל״מכשלות״ ולכן דחה גם את ההצעות ״הדראסטיות״ שהוצעו על-ידי ערבים ויהודים.[30]

למרות מציאות מקשיחה והולכת של יחסים מידרדרים בתוך הקבוצות האתניות וביניהן, עמד הנציב בהשקפתו הבסיסית והאופטימית באשר לאפשרות של פיוס בין הערבים ל״יישוב״.

״למעשה״, כתב, ״המחלוקת העיקרית שלי עם המנהיגים הנבונים יותר של שני הצדדים אינה באשר לעיקרון כי אם באשר לקצב.[31] אני מאמין כי אפשר ליישב בין המטרות והאינטרסים של שני הגזעים, אולם חושש אני כי המנהיגים משני הצדדים חסרים תבונה או סמכות פוליטית לקבוע מדיניות שתסייע להתפייסות בעתיד הקרוב. לפיכך חייבת הממשלה להמשיך בביצוע התחייבותה הכפולה על פי המנדט״.[32]

אמור מכאן: בריטניה צריכה להמשיך בשלטונה בארץ, אולם עליה לפייס את הערבים ולמצוא דרכים להבטיח את המשך גידולו של הבית הלאומי. בדיעבד, אפשר לראות במאורעות 1933 ״חזרה כללית״ לקראת המהומות של 1938-1936. אולם, פרשנותו של ווקופ ניזונה מביטחונו-העצמי.

ההבנה וההסכמה ששררו בין הנציב לשר-המושבות בהערכת המצב בארץ באו לידי ביטוי בתזכיר, שהגיש השר לקבינט.[33] התזכיר נכתב על-ידי השר עצמו (אפילו הטיוטה הוכנה על-ידיו ולא על-ידי פקידיו) לאחר שחזר מסיור במזרח התיכון, סיור ששימש לו הזדמנות לדון עם הנציב בבעיות א״י. השר פתח את תזכירו בציינו כי

״הנציב העליון שלט במצב [בא״י בתקופת המאורעות] ביד חזקה ובכישרון מעשה״;

יתר על כן, הוא חזר על הערכת הנציב בדבר הצלחתו בשליטתו בחוסיינים:

״לאושרנו רכש הנציב השפעה מרובה על המופתי הירושלמי, שהוא המנהיג המוסלמי רב-ההשפעה בארץ-ישראל כיום. אילו היה המופתי מצטרף לקיצוניים[34] הייתי נוטה לחשוב שהמצב היה חמור יותר. לכן חשוב במידה שאין למעלה ממנה שישמור הנציב על השפעתו על המופתי״.

בהסכימו עם ניתוחו של הנציב, קבע שר-המושבות כי שורש הרע בארץ-ישראל היה העיקרון הנקוט בידי הציונים להעסיק רק יהודים בהתיישבות היהודית:

״אנו צריכים להכיר בעובדה״, כתב, ״כי כל כמה שלא ננהג בהגינות בניהול מערכת ההגירה לא נפיג את האיבה בין הערבים והיהודים. היכן טמון הפתרון לבעיה זו? ככל שאני מוסיף להכיר את המצב בארץ-ישראל יותר אני משוכנע, כי הפתרון האמיתי היחיד הוא בנטישת העיקרון של העסקת יהודים על ידי היהודים. עליהם להפגין למעשה, כי מרכישת הקרקעות והקמה תעשיות נהנים גם הערבים״.

התזכיר משקף את תחום התעניינותו של השר, שהיה מעורה ומעוניין בבעיות כלכליות יותר מאשר בתחום הפוליטי הטהור.[35] קונליף-ליסטר הטיל את האחריות לשיפור היחסים האתניים בארץ על ה״יישוב״. בניתוח זה של הסכסוך לא ייחס משקל לבמה מיסודותיה של האידיאולוגיה הציונית-הסוציאליסטית ולכמה מעיקרי השאיפות הלאומיות של ערביי הארץ. עמדתו של השר אפשרה לנציב להתמיד בהגשמת רעיונותיו - הוא בקשר לפתרונה של בעיית ארץ-ישראל.

 

ד. הרהורים מוקדמים בדבר חלוקת ארץ-ישראל

 

הערכות הנציב בדבר המצב הכלכלי בארץ עוררו את וייטהול, שכן ווקופ רמז במעורפל על הצורך בשינוי מדיניותה של הממשלה לטווח בינוני. פקידי משרד-המושבות חשו בסכנה כאשר למדו לדעת כי

״בשיחתו עם המופתי לא הסתייג ווקופ מהצעת הערבים כי יוכרז שהבית הלאומי היהודי כבר הוקם״.

הפקידים התעוררו לחשיבה חדשה משנתברר להם, כי מרצונו לשַמר את השפעתו של המופתי נמנע ווקופ מלדחות את דבריו של המופתי מייד.

שתי קבוצות התגבשו במשרד-המושבות:

אלה שהמליצו בזהירות לאשר את כוונתו הסמויה של הנציב ותמכו בהקפאת הבית הלאומי,

ואלה שצידדו בהמשך המדיניות הציונית.

בראש הקבוצה הראשונה התייצב פרקינסון, מנהל מחלקת-המזרח-התיכון, אשר זה-מקרוב חזר מן האזור וכנראה השתעשע ברעיון, כי הדרך הטובה ביותר הפתוחה לפני הבריטים היא להכין את הרקע להצהרה בדבר הקפאת גידולו של היישוב. עם זאת, ציינו חסידיה של גישה זו,[36] הרי אף שלמראית-עין יש תוקף לטענתו של המופתי, שהמנדט קבע מועד בו ייכּון הבית הלאומי, הרי

״קביעתו [של המופתי] כי התהליך של כינון הבית נשלמה כבר נתונה לוויכוח״.

הקבוצה טענה, כי העיקרון של יכולת הקליטה הכלכלית, כפי שהוגדר בספר הלבן של צ׳רצ׳יל משנת 1922, היה

״אבן-הבוחן היחידה לקביעת גבולותיו של הבית הלאומי היהודי״.

לפיכך, אם יתקבל קו של הקפאת גידולו של היישוב, הרי לא ייתכן להגשימו בתקופה של שגשוג כלכלי בארץ-ישראל. הקפאת גידולו של היישוב תיתכן רק על-ידי

״עקיפת הספר הלבן של 1922 אולם לא על-ידי עקיפת המנדט או הצהרת-בלפור״.

פרשנותם תובן לנו אם נרשום לפנינו כי על-ידי קידום ׳הרעיון ״הקפאת״ היישוב לא התכוונה קבוצה זו של פקידים במשרד-המושבות לנטוש את ארץ-ישראל או להקים מדינה ערבית עצמאית. מתוך שאולי חזו את התגובה היהודית הנזעמת ואת אמונתו החזקה של קונליף-ליסטר בתפקידו הכלכלי של היישוב, טענו כי

״איסור מוחלט על הגירה יהודית ורכישת קרקעות... אינו בא, כמובן, בחשבון. [לאיסור כגון זה] תהיה השפעה הרסנית על המרקם הכלכלי של ארץ-ישראל״.

תחת זאת העלו את הרעיון של מוסא עלמי.[37] תמצית תוכניתו של עלמי הייתה לכונן מחוז יהודי אוטונומי בין תל-אביב לעתלית, בעוד שבחלקי הארץ האחרים תוכל האוכלוסייה הערבית

״להתפתח בקצבה-היא... בעצתה ובעזרתה של מעצמת המנדט״.

אילו נתקבלה הצעה זו לקנטוניזציה הייתה התוצאה למעשה הקפאתו של הבית הלאומי.

הקבוצה האחרת במשרד המושבות השיבה,[38] כי הבריטים מעולם לא חזו את הגבולות הסופיים של הבית הלאומי, אלא העדיפו

״ללכת באטיות ולהמשיך במדיניות של חלופות... [מכיוון] שהתוצאות של שינוי יסודי קשה כל-כך לחזותן והן עלולות להיות הרות-סכנה״.

חברי קבוצה זו זכרו תמיד את חשיבותה האסטרטגית של ארץ-ישראל, ומנקודת-ראות אדמיניסטרטיבית גם העדיפו לשמור על הסטאטוס-קוו המוכר והבטוח-ביחס ולא לאמץ להם הצעות חדשניות ונועזות. שר-המושבות, קונליף-ליסטר, שבדומה לנציב צידד במדינה רב-לאומית, הסתייג מן ההצעה מתוך שיקולים אימפריאליים, והוא סיכם את עמדתו בדברים הבאים:

״יש לי ביקורת אחת יסודית. כולכם [חסידי הקנטוניזציה] מניחים, שלעולם לא יוכל אריה לרבוץ עם הכבש, ומיטב תקוותכם הוא גן-חיות מחולק ומוגן כהלכה. אני דוחה, כמובן, את השטות של וג׳ווד בדבר דומיניון בציון, כשם שאני דוחה [הקמת] מדינה ערבית. יכולים אתם לומר ש-15 שנות ניסיון מצדיקות את הפסימיות שלכם, אולם, אתם צודקים בכך שהצהרת-בלפור, על תוצאותיה, היא ההתחייבות הבלתי-מוצלחת ביותר מאז הלורד נורת״. ״איני מקבל את הגישה שלכם״, המשיך השר. ״הבעתי את דעותי ואת מדיניותי... לקבינט ואיני צריך להרחיב כאן את הדיבור על כך. אומר רק כי אם אתם רואים נכוחה הרי אני חושב שהדרך היחידה בה ניתן להגשים את הצעותיכם היא לנסות את מדיניותי תחילה״.[39]

תשובתו של השר, לבד מהיותה דוגמה לשליטתו במשרדו, מוכיחה, כי בעיניו הייתה ארץ-ישראל לא נטל אלא נכס. אולם, השקפותיהם של חסידי הקנטוניזציה היו תקדים למחשבה בדבר הקנטוניזציה של ארץ-ישראל.

 

ה. תגובות בריטיות לראדיקליזציה של הקיבוץ הערבי

 

בארץ אימץ לו הנציב גישה חדשה לגבי הפגנות פוליטיות ערביות. בינואר 1934, בהתקרב עיד אל-פיטר, התעוררה תסיסה בציבוריות הערבית. הנציב החליט להתיר הפגנות ותהלוכות כווסת וכפורקן לרגשות הגואים.[40] התוצאה - החגיגות עברו ללא תקלה.[41] הכרה זו בצורך ליצור פורקן מבוקר לרגשי-חרדתם של הערבים תרמה לעיון מחודש בנושא המועצה המחוקקת בחודשים שלאחר-כך. אולם ווקופ העריך את המועצה כאמצעי לוויסות התסיסה בקרב ערביי הארץ.

בחודשים האחרונים של 1934 נעשו הבחירות לרשויות המקומיות נושא מרכזי לפולמוס שהתלקח בארץ. בכללו של דבר, להוציא את הרביזיוניסטים, קיבל היישוב העברי באהדה את היוזמה הבריטית.

מצד שני, בקרב ערביי הארץ חלוקות היו הדעות. נשמעו האשמות כי הנציב יזם את חוק-הרשויות-המקומיות, ובעקבותיו את הבחירות, כדי למתן את הביקורת שכּוּוְנה לממשלה על שלא קיימה את הבטחותיה להקים מימשל-עצמי, דרישה שתפסה מקום מרכזי במערכת טענותיהם של הערבים. יתר על כן, מנהיגי הערבים בארץ האשימו את הממשלה, שרצונה להפנות את תשומת-לבם של הערבים מן הבעיות החשובות של עצמאות, הגירה יהודית ורכישת קרקעות לנושא משני-ביחס. היו גם מנהיגים ערבים שהאשימו את הנציב, שבכוונתו להעמיק את חילוקי-הדעות הקיימים בסקטור הערבי ממילא.[42] לימים השתתפו רוב הערבים בבחירות לרשויות המקומיות, אולם השתתפותם אך העמיקה את המריבות בין הקבוצות האתניות. דברים אלה באו בעת-ובעונה-אחת עם אדישות זמנית שגילתה האוכלוסייה הערבית לבעיות מדיניות פנימיות. מספר החברים הפעילים ברוב המפלגות הערביות התמעט, ותשומת-הלב פנתה למתרחש בחצי-האי ערב ולבעיות פן-ערביות אחרות.[43] עקב כך פנו המנהיגים של שתי הקבוצות העיקריות, המופתי וראגב נשאשיבי, לזירה הפן-ערבית והפן-מוסלמית מרצותם לבסס בדרך זו את מנהיגותם בארץ-ישראל.[44] הסכסוך בין הנשאשיבים והחוסיינים, שסובך מחמת האוריינטציה העיראקית של האסתקלאל, חולל קיטוב ביחסו של הסקטור הערבי לשליטים הערביים. החוסיינים תמכו בווהבים, שליטי ערב, ואילו האופוזיציה הנשאשיבית תמכה באמיר עבדאללה, שליט עבר-הירדן.

פקידי משרד-החוץ הבריטי, שהחלו לעקוב בשימת-לב אחר המתרחש בתנועה הפן ערבית, חלקו על הערכתה של ממשלת ארץ-ישראל בדבר עוצמתה של התנועה והסכנה הטמונה בה. ממשלת ארץ-ישראל הביעה את דאגתה מהתחזקות הפן-ערביות וההשפעות הצפויות ממנה על המצב בארץ; לעומתה נטו בלונדון להפחית בחשיבות הדבר.[45] בנושא אחד שררה הסכמה בין שתי הזרועות: בתמיכתו באבן-סעוד[46] התכוון המופתי לבצר את מעמדו בארץ. בתוצאות הבחירות לרשויות המקומיות, ובפרט בבחירתו של ד״ר חוסיין ח׳אלידי כראש עיריית-ירושלים, ראו הבריטים ניצחון למופתי על מתנגדיו.[47] עתה יכול המופתי לרכך את תעמולתו נגד הממשלה. מצד שני, לא איחרו הבריטים להבחין בכך, שבעקבות כישלונם של הנשאשיבים בבחירות, שינו הללו את עמדתם, שנעשתה קיצונית יותר כלפי הבריטים. בקוותם לגייס תמיכה עממית הקימו הנשאשיבים את מפלגתם וכן התחילו להטיף לעצמאות ולנטות לכיוון של פן-אסלאם. התסיסה הפן-מוסלמית עוררה במשרד-החוץ חששות מובנים להשפעות האפשריות על המצב בהודו. יתר על כן, הראדיקליזציה במחנה הנשאשיבים השפיעה על המופתי, שהגיב על העמדות-הפנים של הנשאשיבים בהפצת תעמולה באמצעות העולמא כנגד מכירת קרקעות ליהודים.[48] אולם גם תמרון זה לא הקל מן הביקורת שהטיחו כלפיו מפלגות האסתקלאל והנשאשיבים. אלה האשימו את המופתי שהוא מתרכז בסכסוך עם היהודים, כדי להסוות את מדיניות שיתוף-הפעולה עם הממשלה ואת הימנעותו מהתקפה עליה.[49] עידוד המימשל המקומי - שלדברי הבריטים בא לקדם את ההבנה בין חלקי האוכלוסייה השונים - סייע רק להחמיר ולהעמיק את הקרע בתוך המחנה הערבי. לדברי הנציב, הייתה מידה של אמת בהאשמות שטפלו הנשאשיבים על המופתי, שכן פעולותיו ״אושרו״ ו״תואמו״ בעקיפים עם הנציב.[50] סיר ארתור ווקופ מסר לשר-המושבות כי, נוכח מסע-התעמולה הגואה והמכוון נגד המופתי, יתחיל חאג׳ אמין במסע-תעמולה נגד מדיניות הממשלה בקשר לכניסת היהודים. אולם, כך הבטיח הנציב לשר שלו, המסע האנטי-ממשלתי יהיה מבוקר ומוגבל בתוצאותיו. הדאגה שגילה הנציב באשר למעמדו של המופתי גברה משנסתבר כי

״המסע בעיתונות נגד חאג׳ אמין מוסיף רעש, עוצמה ותוקפנות״.[51] הנציב סבר כי ״הסיבה האמיתית [למסע נגד המופתי] היא קנאה בכוחו ובהשפעתו, שנאה משפחתית, מריבות מפלגתיות ואיבה אישית״.

הביקורת שהוטחה כנגד המופתי התרכזה בשני נושאים מנוגדים לכאורה:

הראשון - ה״פלירט״ שלו עם איטליה [בעת ההיא פורסם בעיתונות ה״נשאשיבית״ מכתב שכתב כביכול שכּיבּ ארסלן למופתי],

והשני אהדתו לבריטניה.

אף שבגלל התעמולה העוינת נקלע המופתי למצב קשה, לא יכול הנציב לגלות כל שינוי בעמדת המופתי כלפיו. הוא כתב:

״המופתי מודאג תמיד מחמת המחשבה שיפסיד השפעה בגלל אהדתו לממשלה. איני רואה כל סימן לירידה בכוחו או לנקיטת גישה עוינת כלפי הממשלה הזאת. מצד שני, איני רואה סימן לכך שמתנגדיו חורגים מגדר צעקות בלבד. המדיניות העתידה של נשאשיבי תיקָבע בהתאם לאינטרס האישי ולרצונו לחזור ולתפוס עמדת-כוח״.[52]

ווקופ נשאר נאמן לתמיכתו במופתי של ירושלים.

באביב 1935, כאשר התרופף המצב באירופה וגברה האפשרות של מלחמה, גילו האנגלים מבוכה לנוכח חוסר-ההחלטה של המנהיגים הערביים בקשר למדיניות שינקטו במקרה מלחמה.[53] עם זאת, הוסיפו הבריטים להאמין, כי רוב מנהיגיהם של ערביי הארץ יוסיפו לתמוך בבריטניה. לדעתם תהיה התמיכה מותנית בגיבוש עמדתו הבכירה של המופתי ובשמירתה - מדיניות לפיה נהג הנציב בחודשים שלאחר-מכן, עד לפרוץ המהומות הערביות.

 

ו. לנוכח מלחמת-חבש

 

אביב 1935 עמד בסימן של העמקת הפעילות המדינית בקרב ערביי הארץ. באפריל הקים המופתי את מפלגתו, שבראשה עמד אומנם קרובו, ג׳מאל אל-חוסייני, אלא שברור היה כי המפלגה נתונה להשפעתו של המופתי עצמו. המצע הפומבי של המפלגה התבסס על העקרונות הבאים:

שמירת אופיה הערבי של הארץ,

התנגדות להקמתו של הבית הלאומי,

שיפור המצב החברתי, הכלכלי והמדיני של ערביי הארץ.

למפלגה היו תוכניות להקים משרד בלונדון שבראשו יעמוד ג׳ורג׳ אנטוניוס. חשוב לציין כי במצע לא היה דבר שירמוז על כך, שהמפלגה תנקוט קו אנטי-ממשלתי פעיל; יתר על כן, התוכנית להקים משרד בלונדון פורשה על-ידי הבריטים כהתרכזות בלחץ פוליטי ובתעמולה ולא בטרור או בהתנגדות פעילה לממשלה.[54]

ביוני 1935, אחרי ארבעה חודשי ארגון מוקדם,[55] הקים ד״ר חוסיין ח׳אלידי את מפלגתו-הוא. המפלגה טענה

לשיתוף-פעולה עם הממשלה

ולמחאות בלתי-אלימות נגד הממשלה.

המפלגה נתמכה על-ידי המופתי ותמכה בו, לאתר שמפלגתו-הוא סבלה משיתוק עקב המכתב הנזכר של שכּיבּ ארסלן. זה היה שלב אחרון בתהליך שינוי עמדתה של משפחת הח׳אלידים כלפי החוסיינים. אפשר שהמערך החוסייני-הח׳אלידי כוּוַן לקידום מטרה נוספת: לשמור על צינור של קשר עקיף עם הממשלה תודות למתינותו של ח׳אלידי וקשריו הטובים עם המופתי.[56]

בגלל השינויים הקיצוניים כל-כך בעמדותיהן של הקבוצות, ולמרות ניסיונותיהם של ערביי הארץ ליצור מערכת ארגונית משוכללת יותר של מפלגות פוליטיות, נתקיים בלב הבריטים הרושם, כי מלבד האסתקלאל מתכוונות כל המפלגות האחרות לקדם את השאיפות והאינטרסים הפרטיים של מנהיגיהן[57] ווקופ ווייטהול כאחד לא השכילו לעמוד על התפתחות ההכרה המדינית שאפיינה את ערביי ארץ ולא תפסו, כי תופעה זו תפגע ביכולתם להשפיע על המנהיגים הבודדים.[58] יתר על כן, לכאורה מפליא הדבר, שהממשלה לא בלמה בעוד-מועד את ניסיונותיהן של המפלגות להקים כוחות צבאיים פרטיים.

שלטון באמצעות נכבדים הוא דבר אחד,

ודבר אחר הוא להתיר את צמיחתם של כוחות מזוינים מתחרים בארץ;

הנציב לא הסתפק בדיונים עם המנהיגים הערביים ובעידוד נאמנותם; הוא שמר על יחסים הדוקים עם הסוכנות היהודית. נראה כי לאור המשבר האירופי המחריף תיאמו גם הציונים את מדיניותם. לדברי בן-גוריון היה שינוי זה למעשה בגדר גישה חדשה כלפי הממשלה והערבים:

״ביחסינו את הממשלה ואת הערבים קיבלנו שיטה פוליטית חדשה, שיטה של ציונות גדולה, של ציונות אמיצה, של ציונות ריאליסטית (מציאותית ומעשית) בראיית ההווה ונועזה ומעפילה בראיית העתיד ובדרך לעתיד. לכשיתפרסמו [בעתיד] השיחות שלי עם הנציב העליון יבין זאת כל העם, כמו שהבינו זאת אותם הידידים המועטים אשר קיבלו בסוד את רישום השיחות האלה לקריאה״[59]

במשך שנת 1935 הסתמנה סכנה של מלחמה אירופית.

לדעתם של וייצמן ובן-גוריון, הרי במקרה מלחמה יורע מצבו של היישוב.

מצד שני, לפי הערכות של מקורבי הסוכנות בלונדון, עתידה הייתה הארץ, במקרה מלחמה, להיעשות נקודת-מוקד. מצב-הדברים כפי שהיה ב-1914-1918 יישנה, ואנגליה תיאלץ לפנות לעזרת היהודים כפי שאירע במלחמת-העולם הראשונה.

אם אומנם יקרה כדבר הזה, תוכל הציונות להשיג דברים גדולים מן הממשלה.[60]

בהתאם לשתי הגישות, האופטימית והפסימית, הייתה הסוכנות צריכה לשמור ככל האפשר על אמונם ואהדתם של הבריטים. אחת התוצאות מקו-חשיבה זה הייתה, שבן-גוריון ויתר והסכים להנהגתו של וייצמן, שהיה מקובל על העולם האנגלו-סקסי. מנקודת-ראות בריטית, לא היו דברים אלה חסרי-שחר; דעות דומות רווחו גם בחוגי משרד המושבות בלונדון. בעוד שמשרד-החוץ התנגד למשלוח ברכה של שר-המושבות לקונגרס הציוני ה-15 בלוצרן בטענה

״כי אחת הסיבות לטרחתו של משרד-המושבות לגלות אדיבות כלפי הקונגרס הציוני היא אולי רצונו לתמוך בהם - במתונים - כנגד פראי-האדם של הארגון הציוני-הרביזיוניסטי״,[61] הרי גילה שר-המושבות מניעים אחרים: ״בקשר להשקפות משרד-החוץ המבוטאות בהערות הנ״ל, איני סבור שאיגרת משרד-המושבות תגביר את קשרינו [עם הציונים], שאותם אנו מביעים ממילא בשולחֵנו את הציר שלנו בשוייץ לנאום בישיבת-הפתיחה של הקונגרס. מצד שני, יכולה איגרת כזאת להיראות מחווה בעיני היהודים... שיעודדם לחזק את אמונתם, שבריטניה הגדולה היא ידידתם העיקרית. היהודים הם בעלי-ברית שאנגליה עשויה להזדקק להם באחד הימים[62]

העניין בסוגיות אלו פחת משהתברר, כי בריטניה לא תילחם באיטליה על הרקע של משבר-חבש.

יש ראיות לדבר, שהסוכנות היהודית אכן קיבלה את המדיניות ה״ריאליסטית״ עליה דיבר בן-גוריון. זו בוטאה בגישתה של הסוכנות לבעיה העדינה ביותר - העלייה היהודית.[63] האנגלים מדומים היו שהסוכנות הסכימה בחצי-פה להפחתת מכסות העלייה, ולפחות חשבו כי הסוכנות לא תגלה לכך התנגדות רבה מדי.

כפי שראינו, התבססה מדיניותו של הנציב על תמיכה במופתי וחיזוק מעמדו. משהתרופפו הרגשות הפרו-בריטיים בציבוריות הערבית, שהתעוררו בעת מלחמת-חבש,[64] החליטו הנציב והממשלה בלונדון להפחית את ה״סרטיפיקטים״ למהגרים יהודים ולהקים את המועצה המחוקקת: לאחר שיחות עם מנהיגים ערביים, הסביר הנציב את מניעיו בהדגישו את ההכרח בצעדים הללו. הוא טען כי הממשלה צריכה

״להשביע מעט את רצון המנהיגים הערביים, כי לדעתי צודקים הם באומרם שבלעדי כן יפסידו את מידת ההשפעה שבידיהם עכשיו, ואז תתבטל לגמרי האפשרות להקל את המצב הנוכחי על-ידי הצעדים המתונים שהצעתי״...[65] באשר לעמדת הסוכנות, ביטא את דעתו בזו הלשון: ״בין המחשבות על התרעומת לא הזכרתי טענות של היהודים; לדעתי, שום טענה אינה כבדת-משקל, ואף הסוכנות אינה רואה מקום לטענות רציניות״. במכתב אחר לפרקינסון כתב: ״ההגירה צריכה להצטמצם ולא לגדול. שרתוק לא הזדעזע כאשר אמרתי שאולי [אקציב] 4,000 [סרטיפיקטים] לחצי השנה הנוכחית״.

התגובה המתונה של שרתוק [שרת] הייתה, כנראה, בהתאם לקו ה״ריאליסטי״ שנקטה הסוכנות, במטרה שלא להחריף את היחסים עם הממשלה הבריטית, וכן באה כתוצאה מתחזית של קשיים כלכליים בעתיד הקרוב, אולם שיווי-המשקל שהשיג הנציב כביכול נתקיים זמן קצר ביותר, ובאפריל 1936 פרצו המהומות הערביות. הללו נבעו לא רק מן הפחד מפני השתלטות יהודית והידרדרות במצבם הכלכלי של הערבים, אלא גם מהחרפה נוספת של הסכסוך בין החוסיינים והנשאשיבים ומן הפעילות המוגברת של הצעירים הערביים והאסתקלאל. הוויתורים המתונים עליהם חשב הנציב, שחלקם זכו להסכמה בחצי-פה מצד הסוכנות היהודית, לא יכלו לבלום את החרפת הסכסוכים להמירה בתוך הציבוריות הערבית, שמצאו להם ביטוי בהתקוממות נגד השלטון הקולוניאלי. התקופה כולה עמדה בסימן מעבר ושינויי מבנה בשני חלקי האוכלוסייה. המדיניות הבריטית לא יכלה להיות גמישה יותר משהייתה אז,

הן בגלל עֶקרון-היסוד של שמירה על המנדט (שנבע משיקולים אסטרטגיים),

ואולי לא פחות מכן בגלל אישיותו של האדם שקבע למעשה את המדיניות הבריטית על סף המהומות של 1936 - סיר ארתור ווקופ.

 

הערות:

[1] עמ׳ 72-71, (London, 1965)  Ben Gurion Looks Back ,Ben Gurion .D. וראה ההוצאה האנגלית של מסה ומעש, עמ׳ 415.

[2] ראמזי מקדונלד אל פספילד, 14.7.1931, מצוטט ביומניה של ביאטריס ובע׳ 276.

[3] ראה דיון במשמעות המונח אצל

W.K Hancock, Survey of British Common wealth Affairs, Vol., I. Problems of Nationalism

1918-1936 ) (1937 London, עמ׳ 485-429.

[4] הסקירה הקצרה בדבר אופיו ותכונותיו של הנציב מתבססת על מקורות שונים: ראיון עם סיר ג׳ון ה. הול, המזכיר-הכללי בא״י באותה עת, ב-28.11.1969; ראיון עם ת. הוג׳קין, שהיה מזכיר-פרטי של ווקופ, ב-26.11.1969; ראיון עם ב. איסטווד, מזכיר-פרטי של ווקופ, ב-14.10.1969; זיכרונות חסויים של מושל-מחוז ירושלים, קיתרוטש; מכתבים פרטיים של א. טווידי, הממונה על ההסברה והצנזורה בשנות-השלושים; שני המקורות האחרונים באוסף המסמכים הפרטיים במרכז ללימודי המזרח-התיכון, סנט אנטוניס קולג׳, אוקספורד; תיאורו של מוסא אל-עלמי ב-

G. Furlonge, Palestine Is my Country. The Story of Musa Alami (London, 1956) p. 98.

Ben Gurion  , כנ״ל, עמ׳ 72-71.

S Brodtesky, Memoirs: from Ghetto to Israel, (London, 1961) p. 149

C. Skyes, Crossroads to Israel (London, 1965) p. 174-175.

[5] ווקופ אל אורמסבי-גור, אז שר-המושבות, 25.6.1936 , Pt II  733.297.75156 C.O.; וראה גם וייצמן, כנ״ל, עמ׳ 468.

[6] ראיון עם סיר ג׳ון ה. הול, 28.11.1969.

[7] השווה עם הנאמר בדו״ח ועדת פיל, 5479 .Cmd, עמ׳ 90.

[8] בדבר הצעדים שנקטה ממשלת ארץ-ישראל ראה דו״ח ועדת-פיל, כנ״ל, עמ׳ 214-193.

[9] זיכרון-דברים מפגישה שהתקיימה ב-7.11.1932 בהשתתפות קונליף-ליסטר, הלורד פלימות, הסגן הפרלמנטרי של שר-המושבות, ווקופ, ק. פרקינסון, מנהל מחלקת-המזרח-התיכון, או.ג׳.ר. ויליאמס 733.215.97054 OC., וראה גם דו״ח ועדת פיל, כנ״ל, עמ׳ 127.

[10] ראה דיון בשאלת הנאמנות ב-Hancock, כנ״ל.

[11] ראה לדוגמה סיכום שיחה בין וייצמן לווקופ מיום 12.3.1934, 733.257.37356.OC.; וראה גם ווקופ אל קונליף-ליסטר 12.4.1934 , OC.. Ill ,Pt  4 /733.255.37313 OC..

[12] ראה דיון ב- (1961 assM Camb) The Idea of the Jewish State , Ben Halpern, עמ׳ 329-325

וכן ווקופ אל שר-המושבות 12.4.1934 Ill ,Pt  4 /733.255.37313 OC..

[13] עמ׳ 169-168 (1937 ,London) British Rule and Rebellion ,Simson .J.H

[14] קונליף-ליסטר אל הנציב העליון 2.12.1932 ,733.215.97054 .OC.. וראה ברודצקי, כנ״ל, עמ׳ 152.

[15] שם, עמ׳ 150-147.

[16] ווקופ אל קוסמו פרקינסון 3.7.1934 ,733.254.37313 .OC..

[17] ראה סיכום שיחה בין ברודצקי וקוסמו פרקינסון 29.2.1932, 733.215.97054 .OC..

[18] ווקופ אל שר-המושבות 10.12.1932, שם.

[19] מיכאל אסף, תולדות התעוררות הערבים בארץ-ישראל ובריחתם (תל-אביב, 1967), עמ׳ 124, 137; ESCO כרך II עמ׳ 782-776; וראה גם דו״ח ה-.D.I.C בא״י, 6/33 מיום 18.2.1933, 371.16926 .O.F.

[20] דו״חות 9/33 ו-11/33 של ה-.D.I.C, שם.

[21] דו״חות 7/33 מיום 28.2.1933 ו-8/33 מיום 10.3.1933, שם; מ. אסף, כנ״ל, עמ׳ 128-127.

[22] ראה ״מי ומי״ של המנהיגים הערביים שהוכן ב-1933 על-ידי קציני הסי.איי.די. 733.17693 C.O..

[23] ווקופ אל שר-המושבות, 23.10.1933, 733.239.17356 C.O.. וראה גם מ. אסף, כנ״ל, עמ׳ 128-127; וראה דו״ח סי.איי.די. 26/33 מיום 15.11.1933, .O. 371.16926F.

[24] ווקופ אל שר-המושבות, 18.12.1933,  Pt I  733.257.37356 C.O..

[25] שם.

[26] ההדגש שלי.

[27] ברור מדוע הדגיש הנציב העליון את שביעות-רצונו בקשר לכך. ראה דיון בכוחו הפוליטי של המופתי בדו״ח ועדת פיל, כנ״ל, עמ׳ 179-174; ראה דיון ממצה באשר לבחירתו של המופתי

E. Kedourie, "Herbert Samuel and the Government of Palestine", Middle Eastern Studies

ינואר 1969, כרך 5 חוברת 1; בקשר לכספים שעמדו לרשות המופתי ראה

J. B. Sehectmann, The Mufti and the Fuhrer (New York 1965) עמ׳ 28-24, 41-39;

בקשר לפיקוח המופתי על מערכת החינוך הערבית ראה

A. L. Tibawl, Arab Education in Mandatory Palestine (London, 1956)  עמ׳ 212-181.

[28] Marlowe, Arab Nationalism in British Imperialism (London, 1961)   עמ׳ 38-32; וראה שכטמן, כנ״ל, עמ׳ 42-41.

[29] בסוף מכתבו הוסיף הנציב, כי השתתפות המונית במאבק נגד הממשלה תלויה כולה בתעמולה דתית יזומה על-ידי המופתי.

[30] הוא התייחס, כנראה, לשמועות על תוכנית חלוקה שנדונה בין וייצמן ומוסוליני ולדרישות הערבים להפסיק לגמרי כניסת יהודים נוספים לארץ.

[31] ההערכה נכונה לגבי היישוב, אולם לא ברור מה הייתה הכוונה ביחס לציבור ערביי הארץ.

[32] ההדגש שלי.

[33] (34)95 .P.C, מארס 1934.

[34] ההדגש שלי.

[35] ראה זיכרונות הלורד סווינטון:  I Remember ,Sixty Years of Power.

[36] תזכירו של ה. דואני, 31.1.1934, 733.257.37356. .O.C וכן תזכירו של  פרקינסון מיום 12.12.1933 733.239.17356/1 .O.C.

[37] 87שנכלל במזכר שכוּוַן אל משרד המושבות ונשלח בספטמבר 1933, 733.239.17356/1 .O.C. וראה גם Mrs. Erskine, Palestine of the Arabs (London, 1935) עמ׳ 236-226.

[38] מזכירו של ויליאמס 31.1.1934, Pt II  733.257.37356 C.O..

[39] מזכר מיום 30.3.1934, שם.

[40] דו״ח סי.איי.די. 1/34 מיום 5.1.1934,.371.17878..O. F.

[41] דו״ח סי.איי.די. 3/34 מיום 30.1.1934, שם.

[42] דו״ח סי.איי.די. 27/33 מיום 19.12.1933, שם.

[43] ראה דו״חות סי.איי.די. עוקבים החל ממס׳ 3/34, שם.

[44] דו״ח סי.איי.די. 10/34 מיום 14.7.1934, שם.

[45] דו״ח סי.איי.די. 11/34 מיום 6.8.1934, והערתו של א. ק. הלם מיום 28.8.1934, שם.

[46] ראה הערתו של ק. ר. ג׳ונסטון מיום 28.8.1934, שם.

[47] דו״ח סי.איי.די. 14/34 מיום 15.10.1934, שם.

[48] דו׳׳ח סי.איי.די. 18/34 מיום 19.12.1934 ודו״ח 3/35 מיום 30.1.1935, 371.18957.O. F.

[49] דו״ח סי.איי.די. 3/35, שם.

[50] דו״ח סי.איי.די. 4/35 מיום 5.2.1935, שם.

[51] ווקופ אל שר-המושבות, 11.12.1935,  Pt I  733.278.75156 C.O..

[52] ווקופ אל שר-המושבות אפריל 1935.

[53] שם.

[54] דו״ח סי.איי.די. 13/35 מיום 24.8.1935,.371.18975..O. F.

[55] דו״ח סי.איי.די. 8/35 מיום 20.4.1935, שם.

[56] דו״ח סי.איי.די. 3/35 מיום 30.1.1935, שם.

[57] דו״ח סי.איי.די. 11/35 מיום 27.6.1935; וראה מ. אסף, כנ״ל, עמ׳ 130.

[58] שם.

[59] בן-גוריון לילדים 7.9.1935. ד. בן-גוריון, מכתבים לפולה ולילדים (תל-אביב, 1968).

[60] בן-גוריון לפולה 8.9.1935, שם; וראה וייצמן ע׳ 446.

[61] ראה הערות ג׳. ג׳. וורד 13.9.1935, 371.18964.O. F.

[62] ראה הערות מ. מקדונלד, מיניסטר המושבות 16.8.1935.  733.281.75206 C.O.. הדגש שלי.

[63] כבר בספטמבר היו דיונים בקשר לעלייה, ראה הערתו של ג׳. רנדל מיום 20.9.1935, 371.18959..O. F.

[64] דו״ח סי.איי.די. 16/35 מיום 30.10.1935, 371.18957.O. F.

[65] ווקופ אל שר-המושבות, ג׳. ה. תומאס, 7.12.1935 , Pt II  733.278.75156 C.O..

 

העתקת קישור